בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פתאום נשמעו צרחות מעניינות

זאב טנא שואג כמו כלב משוגע, להקת ","many 2 ,1 מזכירה לרגע את "בלונדי", צמד "המשוקצות" לא מפסיק להפתיע, וגם בהופעה "בני המה" היו רגעים נהדרים. פסטיבל "אינדינגב" 2011 עלה על כל קודמיו

17תגובות

במתחם של פסטיבל "אינדינגב" היו שלטים שנשאו את הכותרת Indiemoment והציעו לאלפי האנשים שפקדו את האירוע לצלם ברגע אחד מוסכם - 3:53 אחרי הצהריים ולפנות בוקר - את מה שעובר עליהם ואת מה שקורה בסביבתם. הצילומים הועברו בסיום הפסטיבל לצמד אמניות, שיהפכו אותם מן הסתם לעבודה שתנסה לתפוס את הרוח של אינדינגב באמצעות רגע אחד, אישי וקולקטיבי כאחד. הנה - בצילום-טקסט - רגע אחד שהתמשך לשעה וממחיש איזה פסטיבל נפלא היה אינדינגב 2011.

בשלוש חמישים ושלוש ביום שישי, היום השני והמרכזי של הפסטיבל (שנפתח בחמישי וננעל במוצאי שבת), הייתי מחוץ למתחם הפסטיבל, בעיר האוהלים שקמה לידו. באחת השכונות של העיר הוקמה במת הופעות מאולתרת, שהיתה מעין אלטרנטיבה לאלטרנטיבה, השוליים של האינדי. הופיעו שם להקות שלא הוזמנו להופיע בפסטיבל, חלקן בעלות צביון אנרכיסטי ופרוע. בשישי אחרי הצהריים הופיעה שם להקה לא רעה שבין השאר עשתה קאוור לשיר של "ארקטיק מאנקיז", וב-15:53 היא "ירדה" מהבמה (כלומר, עזבה את המחצלת ששימשה במה). מישהו אמר שבקרוב תתחיל ההופעה של להקת "המשוקצות" ושזאת להקה מצוינת, אבל בינתיים המשוקצות לא נראו באופק. ואז פתאום נשמעו צרחות מאחת הבמות בתוך מתחם הפסטיבל. צרחות מעניינות, צרחות של אמן שרוצה לומר דבר מה ולא בשקט.

חייבים להגיע אל האמן הצורח, מי שזה לא יהיה. עוזבים את מתחם האלטרנטיבה לאלטרנטיבה ומתקרבים למתחם הפסטיבל. בדרך רואים את כדור השמש הכתום מתחיל לשקוע על עיר האוהלים. הצרחות מתחילות להתבהר. "אני סתם חתול שחור!" זה יכול להיות רק זאב טנא. מגיעים לבמה שעליה טנא מופיע. יחד אתו מנגנים יהוא ירון בבס וסתיו בן שחר בתופים. הם קוראים לעצמם "חלוק חד-פעמי" והם אדירים.

הבס של ירון והתופים של בן שחר תופרים ביחד רשת הצלה מוסיקלית חזקה אבל נושמת שמאפשרת לטנא לעמוד על הגג ולשאוג כמו כלב משוגע. הוא שואג מתוך חופש ביטוי מוחלט, ובמחשבה צלולה וקטלנית, על "היום שבו תיגמר השאכטה ונגלה שכל מה שעברנו עברנו באדום", והוא מפנטז ברוך מפתיע על ימים פחות מיליטריסטיים ב"שלא תדע עוד צה"ל", והוא נשמע יותר חנוך לוין מחנוך לוין כשהוא שר "במלאות שנים לקברו עלינו אל מותו". פתאום עוברת בין האנשים הבחורה מדוכן הדיסקים של הפסטיבל. היא רוקדת ומנופפת בדיסקים של טנא, כאילו היתה מוכרת ארטיקים על שפת הים. זה מחזה נפלא וזאת הזדמנות לתגמל את טנא על ההופעה המעולה שלו. "הלו מוכרת, כמה זה אחד? רק 30? יאללה תביאי שתי חתיכות".

טנא יורד מהבמה, לא לפני שהוא מקדיש את אחד השירים "לנכד או הנין של גלעד שליט". עוברים מיד לבמה המרכזית ומספיקים לתפוס את הזנב של ההופעה של אבי עדאקי. דיברו על עדאקי די הרבה במתחם הפסטיבל. זאת הפעם הראשונה שאני מקשיב לו, והוא באמת נהדר. חריף מאוד, כריזמטי, עם עין חדה, מצפון עירני ומתופף כריש שנראה כאילו הוא עוד הספיק לנגן במועדונים של רמלה בשנות ה-70. חבל שהספקתי לשמוע רק שלושה שירים. חייבים לבדוק בהקדם הופעה שלמה שלו. בינתיים אפשר לקנות בדוכן שני דיסקים שלו ב-36 שקל, פעמיים ח"י.

הצצה בשעון, לפני שמתחילה ההופעה הבאה. 16:53 עכשיו. השעה החולפת, הנפלאה, לא רק הבהירה מדוע פסטיבל אינדינגב הוא אחד המפעלים החשובים ביותר בנוף המוסיקלי בישראל, אלא גם המחישה את העובדה שזה היה להרגשתי האינדינגב הטוב ביותר מבין ארבעת הפסטיבלים שבהם הייתי (היו חמישה בסך הכל).

בשנה שעברה, למשל, הרגשתי שהפסטיבל כמפעל תרבותי היה הרבה יותר גדול מהמוסיקה שנוגנה בו. ההופעות פשוט לא היו מספיק טובות. התוכן התגמד בהשוואה לרוח. גם השנה הפסטיבל היה יותר גדול מהמוסיקה, אבל במעט. ברור שהיו הרבה הופעות לא טובות: זה בלתי נמנע בפסטיבל שמארח יותר מ-100 אמנים. אבל היו גם הרבה הופעות טובות ומצוינות. התוכן השתווה, או כמעט השתווה, לרוח.

אין מלכה באמבטיה

היום השני של הפסטיבל (שישי) היה כל כך גדוש ומשמח, שערב הפתיחה נאלץ להחוויר בהשוואה אליו. ובכל זאת, קרו בו כמה דברים מעניינים. להקת "טייני פינגרס" היא אחת היקירות של אינדינגב. בשנה שעברה היא הופיעה מאוחר מאוד בלילה, אחרי ההופעות המרכזיות, והשנה היא קיבלה בצדק שיבוץ של פריים-טיים מוקדם - עשר וחצי בלילה. האצבעות הקטנטנות מנגנות רוק פסיכדלי כבד עם נגיעות מטאליות, באווירת "רייג' אגיינסט דה מאשין". היה לפעמים משהו מתכתי וקשיח מדי בנגינה שלהם (אני העדפתי את גרסת הלייט-נייט הנינוחה יותר מהשנה שעברה), אבל אי אפשר היה שלא ליהנות מהנחשול הסוחף ורב העוצמה של זעם מוסיקלי נגד המכונה.

ההופעה של "בני המה", ההרכב החדש של אוהד פישוף וישי אדר, היתה אחת המסקרנות של הפסטיבל. פישוף ואדר הם ההיפך מאמנים ממחזרים, אף על פי שבגיל 40 הם נמנים עם זקני השבט של אומת האינדי הישראלית. היו כמה רגעים נהדרים בהופעה שלהם באינדינגב - הקצב המעיף של השיר שבו פישוף שבר את המלה "נ-ה-רות", או שיר ישן של "נושאי המגבעת" שנוגן לקראת הסוף כמעין שיר ערש - אבל ככלל ההופעה שלהם לא נשמעה כמו דבר חדש ומלהיב. המינימליזם והדרמה, שני חומרי הבסיס של "בני המה", לא התמזגו לכדי תרכובת נפיצה. אולי זה לא היה האתר המתאים (לפני שנתיים, בחלל קטן וסגור בתל אביב, הם נשמעו יותר טוב).

באחד השירים הראשונים פישוף שר "תמיד יש שם עשן ואף פעם אין אש. הזמרים שרים מתוך שינה", ונדמה היה שהוא מלגלג על תרבות הרוקנרול השבעה. אבל נחשו מה קרה חצי שעה לאחר מכן, בעיצומו של אחד השירים הפחות מוצלחים של "בני המה". נכון מאוד: מישהו הפעיל את מכונת העשן. זה היה רגע של אירוניה חמצמצה, ומאחר שבמוסיקה לא היה מספיק אש, היה קשה ליהנות מהממד האבסורדי שלו.

היום השני של הפסטיבל נכנס להילוך גבוה ב-12 בצהריים. על הבמה: להקת "1, 2 many". גיטרה-בס-תופים-זמרת. הבנים ניגנו פופ גיטרות קליט ונשכני, הזמרת שרה חד, מתוק וממזרי, והיו רגעים שבהם הסתכלת עליהם וחשבת על "בלונדי". הקאוור לשיר של ה"בלק קיז" היה מרנין ביותר. אם המטרה של כל להקה שמופיעה אינדינגב היא למשוך אנשים להופעות הרגילות שלה, "1, 2 many" השיגו אותה בקלילות.

רות דולורס וייס ניסתה על הקהל של אינדינגב את פרויקט הקאוורים החדש שלה, שייצא בדיסק כפול בקרוב. הניסוי עבר בהצלחה רבה. וייס שרה בעיקר בלוז (אבל בהגדרה מאוד מרחיבה של המלה, כזאת שנעה מזמרי הבלוז העתיקים דרך אלביס ונינה סימון עד פי-ג'יי הארווי) והלהקה שלה ניגנה ג'זי ויפה (הופעת האורח של הגיטריסט הפולני רפאל רוז'נסקי היתה מצוינת). הבעיה היחידה היתה המקלדת של וייס. היא היתה מיותרת, גם מבחינת השואו הבימתי וגם מבחינה מוסיקלית: זמרת מעולה ומקורית כמוה לא זקוקה לכלי הרמוני מייצב ומכניס לתלם.

שלוש שעות מאוחר יותר וייס השתתפה במופע המחווה ל"מלכת אמבטיה", שהיה מלא כוונות טובות אבל סבל מביצוע בעייתי. נקודת שפל נרשמה ב"חייל של שוקולד". אם כבר הרמוניות קוליות קלושות במיוחד, אפשר בבקשה שזה לא יקרה בשיר שמושר במקור על ידי אריק איינשטיין, ג'וזי כץ ושמוליק קראוס?

ישראל ברייט, שעלה אחרי מלכות האמבטיה, קצת הגזים בנטייה שלו לחזור על ההברה האחרונה בכל משפט פט פט פט פט פט, אבל ההופעה שלו היה טובה מאוד. "המנקה", מתוך האלבום החדש והנהדר שלו, החזיר לרגע את הפסטיבל לפסים של עיסוק במציאות (אם כי בצורה הרבה יותר מרומזת מאשר אצל זאב טנא ואבי עדאקי) ו"כוכבים במקום עיניים" הענוג היה קינוח מושלם להופעה שכללה בסך הכל חמישה שירים אבל לא הרגישה חסרה בכלל לל לל לל לל.

הגברה מזעזעת

אחרי ברייט חותכים לרגע לבמת האלטרנטיבה לאלטרנטיבה. אולי יתמזל מזלנו ונתפוס את המשוקצות? זה בדיוק מה שקורה. "המשוקצות" הם צמד. הוא מנגן בגיטרה, היא מתופפת, ולמרות ההגברה המזעזעת (השירה נשמעת עמומה לחלוטין) אפשר לשמוע שיש כאן כישרון וכוונה וטעם. הדבר הכי יפה אצל "המשוקצות" זה שאי אפשר לדעת מה יקרה בשנייה הבאה. שיר יכול להתחיל כפאנק אנרכיסטי מחורע, ואז פתאום לקבל תפנית לכיוון של נויז אמנותי, וכעבור רגע הצליל שוב משתנה ועכשיו "המשוקצות" נשמעים כמו סינגר-סונגרייטרים אפלים. זה מעניין. מארגני אינדינגב מתבקשים לשלב אותם בליין-אפ הרשמי בשנה הבאה.

בחזרה במתחם הפסטיבל. ההופעה של "Tree" ועוזי רמירז די טובה, בעיקר בחלק הראשון שבו להקת הרוק הפסיכדלי מעמק חפר מככבת. החלק של רמירז פחות מוצלח. נדמה שהוא בחר דווקא בשירים הפחות טובים מתוך אלבום הבכורה שלו. בשנה שעברה, כשהאלבום הזה עמד לצאת, השיבוץ של רמירז כאחת ההופעות המרכזיות של אינדינגב היה קולע. השנה לא בטוח שהיה לו מקום.

ההופעה המרכזית של הלילה השני היתה של "איזבו". נוגנו בה כמה מהשירים הישראליים הכי מבריקים של העשור האחרון, ובכל זאת היא הנחילה לי מפח נפש. מדוע? מפני שמצאתי את עצמי בעמדה השנואה של מעריץ לשעבר שרק רוצה שהלהקה תנגן את השירים הישנים שהוא כל כך אוהב. זה לא צריך להיות כך.

"איזבו" עומדת להוציא בקרוב את האלבום השלישי שלה, וההופעה כללה לא מעט שירים מתוכו. הלוואי שיכולתי לדווח שהם מעולים, אבל לא התחברתי. לא זיהיתי בהם את המנגינות המשכרות שרן שם טוב יודע לכתוב, אלא רק את הקצב הקופצני הזה של "איזבו". אולי הן יתגלו כשהאלבום ייצא. בינתיים, בהעדרן, רציתי לשמוע רק את הפייבוריטים הישנים - "Morning Hero", "Sky", "Kisses" וכל היתר.

אינדינגב אמור להיות פסטיבל שבו אתה מבקש את החדש, לא את הישן. והיו בו השנה הרבה דברים חדשים וטובים. ההופעה של "איזבו" היתה אכזבה מקומית בסיום יומו השני של פסטיבל נהדר.

אינדינגב 2011. מצפה גבולות, 27-28.10



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו