בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא יורד מהפסים

על המושב שליד הנהג זרוק עיתון מצהיב שמספר על השבעתו של קנדי לנשיא. בקבוק רוטב חריף מתגולל על הרצפה, ועל המושב האחורי מוטלים מגבעת שחורה וז'קט עטור פאייטים. נסיעה קצרה ומעט מסוכנת עם טום וייטס, שגם באלבומו החדש מוכיח כי השוליים יכולים להיות הרבה יותר מעניינים מהמרכז

7תגובות

מתוך דחף פתאומי, כך לפחות נדמה, טום וייטס מסיט את ההגה של רכב השטח ונוסע על פסי הרכבת הפרושים מאחורי תחנת המשאיות הנטושה החביבה עליו, מקום שנקרא בעבר "ריינהרדטס" וכיום הוא סגור ומסוגר. עדיין אפשר לראות את דלפק הפורמייקה המאובק בפנים. כחצי שעה קודם לכן, כששוחחנו במגרש החניה, חלפה על פנינו רכבת בשריקת צופר. "ומה יקרה אם אני אכבה את המנוע ולא אצליח להתניע שוב?" הוא שואל. "זה בסדר מבחינתך? בוא קצת נחיה על הקצה".

הוא מכבה את המנוע ומשקיף אל הפסים. לאחר עצירה דרמטית הולמת הוא מתניע ונוסע משם, מחייך לנוכח הפרץ הקטן של אדרנלין ה"מה היה אילו". "האדרנלין מציל חיים", הוא אומר בקולו החצצי המפורסם. "אני חושב שאני מכור לאדרנלין. אין לי ספק בכך".

אדרנלין ואי-שקט שזורים לכל אורכו של "Bad as Me", האלבום החדש של וייטס, הראשון שכולו שירים חדשים מאז "Real Gone" מ-2004. וייטס, שבדרך כלל אינו שש להתראיין, עוסק בשקדנות בעבודת קידום האלבום, ומציג לי כמה אתרים שהם אבני דרך אישיות בעיירה שהוא מתגורר בה זמן רב בצפון קליפורניה.

ניו יורק טיימס

וייטס, בן 61, נחשב לפלא אמריקאי: מחבר שירים מחוכם ופשוט, מחוספס ודקדקן, נשגב וארצי, קודר ומצחיק כאחד. הוא שר על שיכורים, זונות, רוכלים ורוצחים, רוקם סיפורים מופרכים ושולף מהשרוול אסוציאציות חופשיות שמצטרפות באורח פלא לרצף קוהרנטי; והוא גם הראה צד פגיע באישיותו בשירי אהבה עדינים וחפים מאירוניה. הוא מקליט זה ארבעים שנה ומתמיד בדרך שלו, בייחוד משנת 1980 ואילך. אז התחתן עם קתלין ברנן, שנעשתה לשותפתו בכתיבת השירים ובהפקה וסייעה לו ליצור סאונד שהולם את קולו ואת מלות השירים: קצת אמריקה הישנה והמוזרה, קצת פיסול גרוטאות, קצת ניסוי של מדען מטורף, קצת קריקטורה, קצת דרשה המזהירה מפני אש הגיהנום, קצת הופעת ראפ.

השנה הוכנס וייטס להיכל התהילה של הרוקנרול, ובנאומו אמר לאנשי תעשיית המוסיקה המעונבים שנכחו בטקס, "יש אנשים שאומרים שאין לי להיטים ושקשה לעבוד אתי, והם אומרים את זה כאילו זה דבר רע". עכשיו הוא אומר, "הדבר היחיד שגרוע יותר מלהיות בהיכל התהילה הוא לא להיות בהיכל התהילה".

אף על פי שרק אלבום אחד שלו הגיע למעמד של אלבום זהב בארצות הברית - אוסף השירים מ-2006 המכיל שירים ישנים וחדשים, "Orphans: Brawlers, Bawlers & Bastards", וייטס נחשב בקרב המוסיקאים בני דורו ליוצר מוכשר ולאאוטסיידר בלתי מתפשר. "אני מזדהה עם האנשים שמציירים בציפורן עם רוטב טבסקו על קרטון, אאוטסיידרים כאלה", הוא אומר. ברוס ספרינגסטין, ה"איגלז", רוד סטיוארט ולאחרונה רוברט פלנט (יחד עם אליסון קראוס באלבום זוכה הגראמי "Raising Sand") הם כמה מהאמנים שהוציאו גרסת כיסוי לשירים של וייטס. אך הקהל שלו, הוא מציין, מונה "לא רק זקנים כמוני שמקשיבים לזקנים כמוני".

גטי אימג'ס

לחמניות ודגים

כשהחל וייטס להתפרסם בשנות ה-70, היה ברור שהוא למד היטב את סופרי דור הביט, את חלוצי הג'ז ואת אנשי הבלוז מהדלתא. עכשיו אנשי הרוק העצמאי לומדים אותו, ומחקים לא רק את שירתו המחוספסת והנוהמת ואת העיבודים הקוצניים שלו, אלא גם את נתיב הקריירה העצמאי שלו. מעולם לא השתדל לשאת חן בעיני שדרי הרדיו, וסירב בנוקשות רבה יותר מאשר להקות צעירות לעסקאות עם מפרסמים. הוא גם זכה במאבקים משפטיים שבהם תבע מפרסמים שהשתמשו בחקייני קולו.

בעבודה עם ברנן נהפך וייטס, לדבריו, ל"עסק של אבא ואמא" (יש להם שלושה ילדים), הרבה לפני שחברות התקליטים הגדולות החלו להתמוטט. שבע השנים המפרידות בין האלבומים החדשים היו פעילות למדי. וייטס וברנן אספו את החומר ל"Orphans". וייטס

הופיע בדרום ארצות הברית ובאירופה, הוציא אלבום של הופעה חיה, "Glitter and Doom Live", ושיחק בסרטים (כגון "הנבחר" מ-2010). השנה נבע ממנו פתאום פרץ של כתיבה, שהניב את "Bad as Me". השירים החדשים "נכתבו כולם בתוך פרק זמן קצר והוקלטו מיד", הוא אומר. "זה תמיד נראה לי כמו לחמניות או דגים. אנשים רוצים לדעת שזה טרי".

לדבר על האלבום עכשיו "זה כמו לשטוף כלים", הוא אומר. "הארוחה כבר הוכנה ונאכלה. נהנינו ממנה. אבל אחרי כל ארוחה - קרקוש, קרקוש, קרצוף, קרקוש, קרקוש, קרצוף - צריך לרחוץ את הכלים". לעומת "Real Gone", אלבום מלא שירים מקרקשים, מקרצפים ומלאים דיסטורשן ומלים סתומות, "Bad as Me" מעט מופנם. "הפעם יש בחדר פחות מרה שחורה ופחות עשן".

המלים ישירות יותר, אך לא פחות עשירות בדימויים. "אתה הראש על החנית, אתה המסמר על הצלב/ אתה הזבוב בבירה שלי, אתה המפתח שהלך לאיבוד", הוא אומר לנפש תאומה בשיר הנושא של האלבום. זה אלבום של שירי אהבה, מלא הגיגים על מוות, ושירים רבים על נדודים. "אני רוצה פשוט ללכת לאיבוד", הוא מכריז מעל מקצב רוקבילי מעומעם אך איתן ב"Get Lost".

העיבודים חוזרים לתערובת הרטרו והסוריאליזם החביבה על וייטס זה זמן רב, בגיטרות מאנפפות, כלי נשיפה שתלטניים, פסנתר בארים הלום יין ותופים המזכירים פונדקי דרכים, אולמות הופעות וקעקועים צבאיים. יש באלבום שישה שירי בלוז, ולא אחר מאשר קית ריצ'רדס מצטרף לתגרת הגיטרות, בלוויית דייוויד הידלגו מ"לוס לובוס", והגיטריסט והסולן הרבגוני מארק ריבוט, שמרבה לשתף פעולה עם וייטס.

"טום אוהב מנגינות עם קטעים קצביים גדולים שסוחפים אותך לנגן", אמר ריבוט, שניגן ברבים מאלבומיו של וייטס ובהופעותיו, בשיחת טלפון. "באלבום הזה הוא רצה לחרוג מהרגלו לעבוד קשה כדי ליצור משהו חסר תקדים, וביקש פשוט ‘בואו ננגן רוק'".

באמצע האלבום יש שלושה שירים אטיים ברצף. "Back in the Crowd" הוא בלדת קאנטרי בסגנון להקת מריאצ'י מקסיקאית - הוא נפתח במלים "אם את לא רוצה שהזרועות האלה יחבקו אותך/ אם את לא רוצה שהשפתיים האלה ינשקו אותך" - בלדה שכמו נלקחה מאלבום ישן של מרטי רובינס. ברנן ביקשה לחתור לתמציתיות כשהיא ובעלה החלו לכתוב שירים לאלבום, בפברואר. "קתלין רצתה שיהיו באלבום 12 שירים בני שלוש דקות", אומר וייטס. "התחלתי להשמיט בתים, לקצץ שורות. עבדתי עם הסכין יפה מאוד בהשוואה לפעמים קודמות" (בסופו של דבר יש באלבום 13 שירים במתכונת הרגילה, ו-16 בגרסת הדלוקס).

וייטס רצה לכתוב, לדבריו, "שירים שאפשר לבוסס בהם", ביטוי שאמרה אשה שהוזכרה באוסף של שירי פולק מאלבמה. "כמו בלוז, אתה יורד לשם ומתחיל לבוסס בנושא מסוים", הוא אומר. "זה ממש שבה אותי, העובדה שמשהו פשוט כל כך עורר בי כל כך הרבה דברים". השירים והעיבודים שלו אפופים לעתים קרובות אווירה מטושטשת של שעות הלילה המאוחרות. למרבה הפלא מתברר שהוא מעדיף להקליט בשעות הבוקר.

"פעם חשבתי שאלבומים גדולים מוקלטים בשלוש לפנות בוקר, עד שניסיתי להקליט בשלוש לפנות בוקר. כל הזמן טועים בכניסות, אין אנרגיה", הוא אומר. "בתשע וחצי-עשר בבוקר אף אחד עוד לא שמע שום דבר, כולם נקיים. רובם אפילו עוד לא אכלו ארוחת בוקר, אז זאת ארוחת הבוקר".

הוא מציע לנגניו הצעות: "'אני רוצה שתנגנו כאילו הייתם ילד בן שבע בקונצרט תלמידים. אני רוצה שתנגנו כאילו אמא שלכם נמצאת בחדר. אני רוצה שתנגנו כאילו אתם רחוקים מהבית, ואתם יושבים בקרון מטען עם הרגליים בחוץ. או שתנגנו כאילו השיער שלכם עולה באש. תנגנו כאילו אתם לא לובשים מכנסיים'".

אף שהשירים נשמעים במקרים רבים כמו להקה אחת שמוקלטת בנגינה חיה, זאת אשליה. ריבוט, הידלגו וריצ'רדס עבדו בנפרד, באו לקליפורניה לכמה ימים כל פעם והקליטו את התפקידים שלהם, ולאחר מכן בושלו כל הערוצים לרצועה אחת. קולו של וייטס - נבחני וצועק, מזמר בזעף או מרחף בפאלסט חלש אך יציב - הוקלט בדרך כלל בטייק אחד רצוף. "אני אומר תמיד, ‘שימו לי מיקרופון, לא חשוב איזה, נקליט עכשיו ערוץ שירה זמני, אחר כך נקליט את השירה ברצינות'", הוא אומר. "אבל הם יודעים שזה לא נכון, והם לא שומעים בקולי. צריך לעבוד עם אנשים שיודעים איך לעבוד עליך".

הידלגו אמר בשיחת טלפון: "כל פעם שטום שר שיר, זו הופעה מלאה, לא רק סימון. הוא שר את השיר אחרת כל פעם, ולכן זו קצת חזרה לעבר, ככה היו מקליטים תקליטים פעם". בשיחה הלא מתוכננת אפשר לזהות את טום וייטס אמן הבמה - בקולו המזמזם, בהלך רוחו המטפורי ובעובדות המוזרות-אך-נכונות בקצות אצבעותיו - בכותב השירים המהורהר שמדבר על האומנות שבהקלטת מחיאות כפיים ובמשמעויות התגלית המקרית החבויות בחרוזים משולשים. הוא משתמש בחריזה כזאת בשיר חדש, "After You Die", רשימה ארוכה של דימויים - "like a tramp choir crying/ like a campfire dying", שבאמצעותם הוא מהרהר בתהום הנשייה. "זה נראה כמו משחק מלים פשוט, אבל שזורות בו אמיתות", הוא אומר. "בעיני זה העניין המיסטי במשמעויות של דברים: הן כאילו נשלפות החוצה מתוך המלים המעשיות".

דילמת האסיר

הרכב השחור של וייטס מלא חפצים ומבולגן. על המושב שליד הנהג מודיע עיתון מצהיב על השבעתו של ג'ון פ' קנדי לנשיא. בקבוק גדול של רוטב חריף "ולנסיה מקסיקן" מתגולל על הרצפה. בראש ערימה המכסה את המושב האחורי נחים מגבעת שחורה וז'קט מנצנץ עטוי פאייטים. "יש לי גם מכנסיים כאלה", הוא אומר.

מתחת לבגדים מונחים תקליטי ויניל הקשורים למוסיקה של וייטס עצמו: קטפן ביפהארט, וילי דה-ויל ואלבום של נגן המפוחית הווירטואוזי צ'רלי מסלווייט, שגם מנגן באלבום. וייטס ממשיך לנבור ושולה בקבוק סרסרפרילה (משקה קל ישן), שגילה, לדבריו, כשחיפש מציאות במגרש החניה של המשאיות.

כמה שירים באלבום קשורים לאירועים היסטוריים. בשיר הפתיחה, "Chicago", על רקע בנג'ו חד ופטפוטי סקסופון באים והולכים, וייטס נהפך למספר שמחליט "לעזוב את כל מה שהכרנו אי פעם/ וללכת למקום שאף פעם לא ראינו". יש בזה רמז להגירה הגדולה שהחלה לפני מאה שנה, וסחפה מיליוני דרומיים שחורים צפונה דרך שיקאגו.

שירים אחרים עוסקים בהווה. "Hell Broke Luce", כתובת עם שגיאת כתיב שעציר מכלא אלקטרז חרט בקיר בזמן מרד בכלא, לדברי וייטס, מתאר את מצוקתם של חיילים שחזרו מהמזרח התיכון, על רקע קצב דמוי מארש. ב-"Talking at the Same Time", מקצב שאפל שכמו התרוקן מתוכנו, הוא אומר, "הצלנו את כל המיליונרים/ הם קיבלו את הפרי, אנחנו את הקליפה".

"אני לא מוסמך לדון בעניינים האלה ברמה הפוליטית", הוא אומר. "אני תמיד מדמיין שיוצר יושב ליד הפסנתר, בחלון פתוח, וכל מה שיש בחוץ נכנס פנימה, עובר דרכך ונהפך לשיר".

ואלס ושמו "Last Leaf", שריצ'רדס מצטרף בו בשירה, מתפעל מתמונת עלה יחיד שנצמד לעץ: "הסתיו לקח את כל השאר אבל הם לא ייקחו אותי", שר וייטס. מפתה לשמוע בזה קריאה להתמדה עיקשת, אבל וייטס מבטל זאת בזלזול.

"ראיתי עץ שנשאר עליו רק עלה אחד, ותהיתי: ‘וואו, אם העלה הזה יצליח להישאר על העץ כל החורף, הוא אולי יהיה כאן גם בשנה הבאה. זה יכול להיות נהדר, להיות היחיד שמצליח לשרוד", הוא אומר. "נראה לי שאפשר להגיד שכל דבר הוא מטפורה למשהו אחר, אבל לפעמים זה פשוט זה. השיר הזה פשוט מספר על מה שהוא מספר - על עץ".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו