בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדרגות לגן עדן

האלבום החדש של "ג'אסטיס" מזכיר קצת מוסיקת מעליות אינטליגנטית. אבל בדרכו המינורית, החיננית בדרך עקומה, הוא עובד

תגובות

האלבום החדש של "ג'אסטיס" משמש תזכורת להתמוססות הדיכוטומיה הברורה בין רוק למוסיקה אלקטרונית בעשור האחרון. חברי הצמד, ממובילי גל האלקטרו הצרפתי בתחילת שנות ה-2000, שפרצו לעולם עם אלקטרו מלוכלך באווירת רוקנרול, חוזרים עכשיו על תקן "לד זפלין" של המוסיקה האלקטרונית, או כדבריהם "יצירת פרוגרסיב רוק של אנשים שלא יודעים לנגן". והם רציניים לגמרי.

היצירה המוסיקלית הראשונה של חברי הצמד - גספאר אז'יה וקסאבייה דה רונה - שהיתה חלק מפרויקט של שירים ברוח האירוויזיון, סימנה את המשך דרכם האירונית מאז ועד היום. בהמשך היה זה הרמיקס שלהם ללהקת "סימיאן", "Never Be Alone", שמשך את תשומת הלב אליהם. הגרסה שלהם לשיר נהפכה ללהיט ענקי ואחד הקטעים הכי פופולריים במועדונים באותן שנים. הם הוחתמו בלייבל אד בנגר, ולצד אמני הלייבל האחרים הובילו את הגל החדש של האלקטרו שהגיע מצרפת - אלקטרו-דיסקו כוחני, מחוספס ורוקיסטי.

במידה רבה "ג'אסטיס" נהפכו לפנים של הגל הזה - לבושים במעילי עור שחורים וסקיני ג'ינס ועם צלב מוארך כלוגו הלהקה. הלבוש הרוקיסטי החדש-ישן הזה ביקש להחזיר למוסיקה האלקטרונית את החיוניות והאווירה המחתרתית שלה. האלבום הראשון שלהם, "Cross", לא היה קל לעיכול, אבל עשה בדיוק את זה. אם כל כמה שנים קמה תנועה מוסיקלית שדואגת להחזיר את מוסיקת הדאנס לשורשיה הניסיוניים והיצריים, כקונטרה לשבלוניות של הזרם המרכזי של מוסיקת המועדונים - בגל של שנת 2007 "ג'אסטיס" שיחקו תפקיד מרכזי.

אל האלבום השני הגיעו "ג'אסטיס" הרבה אחרי שהאלקטרו הצרפתי נהפך בעצמו לנוסחה צפויה, כשהצורך להמציא את עצמם מחדש היה לא פחות מהכרח הישרדותי. ואכן הסיבוב השני שלהם הוא הרבה פחות ברוח האבות הרוחניים שלהם, "דאפט פאנק", וכולל השפעות של גיבורי גיטרה מגוונים, מ"לד זפלין" ועד "איירון מיידן". הבומבסטיות ברוח מקורות ההשראה משולבת כאן במקצבי וינטג' של איטלו-דיסקו, שירה מפולטרת וסולואים של גיטרות סינטיסייזר - כמה וכמה קטעים כאן היו יכולים להחליף את מוסיקת הפתיחה של סדרות אייטיז כמו "צוות לעניין" או "מקגייוור". קטעים אחרים נשמעים כגרסאות מכווצות של רוק פרוגרסיבי, עם הרמוניות ווקאליות נוסח פרדי מרקורי ואפילו סולו חליל מסונתז היישר ממופע תיאטרון בובות בשיר "Parade".

לרגעים אי אפשר שלא לתהות אם מדובר בבדיחה, ועל חשבון מי, אבל חוויית ההאזנה ל"אודיו, וידיאו, דיסקו" בעיקר נעימה באורח מוזר. היא לא כוללת את הדיסהרמוניה והרעש שאיפיין את אלבומם הראשון, וגם לא את תחושת חוסר השליטה האנרכית שהיתה חלק מרכזי בחוויית "ג'אסטיס". אבל האלבום מצליח לברוא יקום מוסיקלי משל עצמו עם צליל מובחן שלא נשמע כמו שום דבר אחר בסביבה. הוא מזכיר קצת מוסיקת מעליות אינטליגנטית והוא לא הולך לרסק רחבות ריקודים, אבל בדרכו המינורית, עם החינניות העקומה שלו, "אודיו, וידאו, דיסקו" עובד.

"אודיו, וידיאו, דיסקו" - "ג'אסטיס". אד בנגר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו