בדרכו של ג'וני קאש

שירים מדכאים ואווירה חמה מאפיינים את עולמו המוסיקלי של גבע אלון, שאמנם נולד בקיבוץ מעברות, אבל מרגיש בבית בשירי פולק וקאנטרי. ברדיו אולי בקושי משמיעים אותו, אבל הקהל בהופעות מכיר את המלים בעל פה

בן שלו
בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

שמונה חודשים חלפו מאז שגבע אלון הוציא את אלבום הבכורה שלו, "Days of Hunger", והתהודה סביבו רק הולכת וגוברת. זאת הפרה משמחת ונדירה למדי של חוקי התעשייה, שלפיהם כשאמן מוציא אלבום חדש נוצרת סביבו התעניינות למשך כמה שבועות, שאחר כך שוככת. על פי התרחיש הזה, מוסיקאי עצמאי כמו אלון, ששר באנגלית וכותב מוסיקה שלא פונה להמונים, היה אמור כעת למכור עותקים אחדים מהאלבום שלו ולהופיע מדי פעם לפני קהל מצומצם.

מה שקורה בפועל שונה לגמרי. "Days of Hunger" נמכר מצוין ביחס לאלבום מסוגו. אלון אומר שציפה למכירות של 2,000 עותקים ושעד היום נמכרו "הרבה יותר". גם ההופעות שלו מושכות יותר ויותר קהל. עד לפני זמן לא רב הוא היה רגיל להופיע לפני 50 אנשים. אותם 50 אנשים, שאת הפרצופים שלהם למד להכיר. לפני שבועיים, בהופעה מלאה עד אפס מקום בתיאטרון תמונע בתל אביב, הוא לא זיהה כמעט איש בקהל והופתע לשמוע גם את הקהל החדש שלו שר אתו את כל המלים. "זאת תחושה נהדרת כשזה יוצא מהשליטה שלך ומקבל חיים משל עצמו", הוא אומר. ההופעה הבאה שלו תהיה ביום רביעי (3 בינואר) ב"לה פצ'נגה" באזור התעשייה כפר סבא.

האם הוא יודע להסביר מדוע הוא זוכה להצלחה מפתיעה כזאת? "אני יודע להסביר למה זה לא קשור", הוא אומר. "זה לא קשור לחשיפה בתקשורת. בקושי משמיעים אותי ברדיו, בטח שלא בגלגל"צ, גם אם רוב השירים שלי רכים ונעימים לאוזן, וכמעט לא מקרינים קליפים בערוץ 24. האלבום עבר בעיקר מפה לאוזן. אני לא רוצה להישמע שחצן, אבל אני חושב שדברים טובים וכנים ואמיתיים מגיעים בסופו של דבר לאנשים".

גרעין קשה של אוהדים

אחת הסיבות להצלחת האלבום היא שאלון, בן 27, הוא מוסיקאי חרוץ ומתמיד. במשך ארבע שנים, עד לאחרונה, הוא הופיע פעם בשבוע בבר בתל אביב, בסך הכל כ-150 הופעות שבהן גיבש סביבו גרעין קשה של אוהדים. קהל נוסף שלו מורכב מאנשים שאהבו את להקת הרוק שהיה חבר בה במשך כמה שנים, "פלייינג בייבי", ורצו לשמוע מה הוא עושה לבד. אבל כל אלה לא היו מספיקים אם "Days of Hunger" לא היה אלבום יפהפה, שמקרין חום ופשטות ואנושיות. אלון משתמש במושג "וייב טוב". "התקליט משדר משהו מאוד חיובי. השירים יכולים להיות מדכאים, אבל האווירה מאוד חמה", הוא אומר.

שירים מדכאים, אווירה חמה: השילוב הזה הוא אחד המאפיינים הבולטים של העולם המוסיקלי שבתוכו אלון ממקם את עצמו - הפולק והקאנטרי. "אף אחד בארץ לא מנגן קאנטרי אמיתי", אומר אלון, שלא מתיימר לעשות זאת בעצמו; הוא נולד בקיבוץ מעברות, לא בנשוויל, טנסי. אבל יש לו משיכה גדולה למוסיקה אמריקאית שורשית, והמוסיקה שלו מעידה על הבנה עמוקה שלה ועל יכולת מרשימה לגבש קול עצמאי מתוך דיאלוג אתה.

כבר בילדותו הוא הקשיב לניל יאנג, "לינרד סקינרד" ו"קרידנס קלירווטר ריווייוול", אבל את הקאנטרי האמיתי גילה רק בשנים האחרונות. "לא קל לנו לקבל את המוסיקה הזאת. זה הצד הכי אמריקאי של האמריקאים. צריך לשבור איזשהו מחסום כדי שזה יקרה", הוא אומר. המחסום שלו החל להישבר כשהקשיב לאחד מאלבומי הזקנה הנפלאים של ג'וני קאש והגיע דרכו לאלבומים המוקדמים של הזמר. "מהר מאוד הבנתי שזה לא צחוק מה שקורה פה. יש בשירים האלה המון. בעיקר יש בהם סיפורים מרגשים ועצובים. המעטפת היא מאוד אמריקאית פטריוטית, אבל כשאתה מקשיב טוב אתה שומע המון מחאה. זמר כמו טאונס ואן זאנט, למשל, כל שיר שלו זה על כמה החברה שלו דפוקה.

"עוד דבר שמדבר אלי בקאנטרי זה השורשיות שלו. מוסיקאי קאנטרי יודעים מי הם. כל אחד בא עם הגוון המיוחד שלו, עם הנגינה המיוחדת שלו, אבל הם לא מחפשים להיות משהו שהם לא. השירים שלהם מדהימים מפני שאלה שירים ששמעת אותם אלף פעם אבל לא שמעת אותם אף פעם. ככה אני רוצה שהשירים שלי יישמעו".

כשהשירים שכתב בהשפעת האהבות המוסיקליות החדשות שלו החלו להצטבר, הוא שקל בתחילה להקליט אלבום לבדו, רק עם גיטרה. "אבל מהר מאוד ירדתי מזה", אומר אלון. "היה לי המון ניסיון בהופעה לבד, אבל להקליט לבד זה אתגר עצום. היה לי חשוב לא לקפוץ למקום שאני לא נמצא בו. לא כל אחד הוא ניק דרייק".

לצורך ההקלטות הוא גייס כמה מוסיקאים שלא קשורים לפולק או לקאנטרי. אלרן דקל, שניגן בס, הוא סולן להקת הפאנק "פאנקנשטיין". המתופף גילי רייכנטל בא מרוק. הזמרת מיקה שדה - מפופ. רק הגיטריסט שגיא איילנד גדל על דילן. "אחרי ששברתי את המחסום שמנע ממני להתקרב לקאנטרי, הייתי צריך לשבור את המחסום הזה אצל הנגנים שלי", אומר אלון. "אז הבאתי לאולפן דיסקים והשמעתי להם. לא ממש קאנטרי הארד-קור, אלא דברים כמו ניל יאנג, ג'וני קאש, את האלבום האחרון של לורטה לין, שהפיק ג'ק וייט מה'וייט סטרייפס'.

"הסברתי לנגנים מה אני מנסה לעשות, סיפרתי להם מה הטקסטים אומרים בשבילי, ניסיתי לכוון אותם. אמרתי להם שאני רוצה שהמוסיקה תהיה מאוד קרובה, מאוד down to earth. שום דבר גרנדיוזי או מתחכם. נגינה פשוטה. פשוט לנגן את השירים, לא לעשות שום דבר אחר, גם אם אתה יכול. הגעתי למסקנה שלא מעניין אותי לנגן מהר או להראות שאני יודע לנגן. מעניין אותי שהשיר יהיה טוב ואם צריך שהפריטה תהיה הכי פשוטה - זה מה שצריך להיות. מה גם שכשיש נגינה בסיסית לאורך זמן, כשמגיע פתאום משהו מורכב אתה שם לב אליו".

זיכרונות מאמריקה

אלון לא פוסל את האפשרות שבעתיד הקרוב יעבור לחיות בארצות הברית וינסה שם את מזלו. הוא כבר עשה זאת לפני כחמש שנים, בתקופה הרוקיסטית שלו עם להקת "פליינג בייבי". "באמת נזרקנו שם, וזה היה מאוד בונה", אומר אלון. "זאת היתה למעשה ההתחלה האמיתית של הקריירה שלי. קיבלתי שם כמה שיעורים חשובים בחיים ובמוסיקה. למדתי מה זאת התמדה ומה זאת טוטאליות. לפני כן לא ידעתי מה זה לעשות משהו עד הסוף. כשאתה רואה חבורה של ילדים אמריקאים בני 16 שעוזבים את בית ספר, קונים ואן ומופיעים בכל מיני חורים, אתה מבין מה זה רוקנרול. "זה כל כך שונה ממה שקורה בישראל. כאן המוסיקאים בקושי יוצאים מתל אביב, מופיעים פעם בחודשיים וכל הזמן מתלוננים שהבאלאנס מחורבן. הם מוותרים לעצמם, וככה זה גם נשמע במוסיקה".

שנה ושמונה חודשים נשארו חברי "פליינג בייבי" בארצות הברית, הופיעו והתפרנסו מעבודות דחק, בין השאר מקטיף שעועית. האם הלהקה צברה איזשהו מומנטום במשך התקופה הזאת? "לא", אומר אלון. "אפשר לומר שממש לא. אבל לא הפסקנו להאמין שזה עניין של כמה ימים עד שזה יקרה". בסופו של דבר התייאשו וחזרו לישראל.

אלון חזר לארצות הברית לפני כחודשיים, לסיבוב של כ-15 הופעות בחוף המערבי ובניו יורק, וחזר משם מעודד. "הרגשתי שאני מצליח לעורר עניין. ערב אחד חיממתי מישהו במועדון סי-בי-ג'י-בי ואמרתי לקהל שבעוד כמה ימים יש לי הופעה משלי, ואנשים משם באמת באו להופעה השנייה. התחושה היתה שאני יכול על זה. ניו יורק הרגישה לי כמו תל אביב, רק קצת יותר גדולה. רק עם דבר אחד היתה לאמריקאים בעיה: השם שלי. כבר התרגלתי שקוראים לי גבי או גאווין".

למה כעס ארקדי דוכין

"פעם בכמה שנים אתה שומע מישהו שהנשמה יוצאת לו מהגיטרה", אומר עמיר לב על כישוריו של גבע אלון כגיטריסט. "גבע הוא כזה. זה לא עניין של טכניקה וגם לא של סאונד, אף על פי שיש לו סאונד מדהים. זה משהו יותר פנימי. הוא נולד עם זה. אפילו שהוא נותן אקורד אחד, אתה מת. זה פלא על גיטרה הבחור הזה".

המוניטין שיצאו לאלון כאחד הגיטריסטים הטובים בישראל גרמו לארקדי דוכין להציע לו לפני כשנה שינגן באלבומו האחרון, "חלומות למבוגרים", שבו פנה הזמר לכיוון רוקיסטי. התרומה של אלון נשמעת היטב לאורך האלבום, שזכה לביקורות אוהדות מאוד, ולכן מפתיע לשמוע מה דוכין חושב על אלון היום. "הוא גיטריסט נחמד, אבל בן אדם קטן", אומר דוכין. "הוא בא להקלטות עם פוזה ולא הצליח להשתחרר ממנה. כאילו הוא בא מהאלטרנטיב ולא נאה לו לנגן עם המיינסטרים. כאילו, 'אני גבע, פונים אלי, אף אחד לא יגיד לי איך לנגן, זה לא בדיוק הטעם שלי'. ודווקא נתתי לו הרבה כבוד, לא ביקשתי ממנו להשתנות. אבל הוא לא הצליח להתמסר. אני הייתי אמור להיות בפוזה, לא הוא".

על מה דוכין כועס כל כך? נראה שעל דברים שאלון אמר בראיון ל-nrg לפני כמה חודשים. הוא דיבר על שיתוף הפעולה שלו עם הזמר שי נובלמן ואמר בין השאר "בתכל'ס יש לי הרבה יותר חיבור אל נובלמן מאשר אל ארקדי דוכין". "מה הוא מכניס אותי לתחרות עם מישהו שאין לי שום דבר נגדו... או בעדו", אומר דוכין. "הייתי שמח לפרגן לגבע, אבל הוא בעצמו לא יודע לפרגן, וזה חבל. זה היה יכול להעצים אותו".

אלון הופתע מאוד לשמוע את דבריו של דוכין. הוא אומר שההקלטות של "חלומות למבוגרים" זכורות לו דווקא כחוויה מוצלחת: "הכל זרם, היה וייב טוב. אני מעריך מאוד את ארקדי כמוסיקאי שלא מפחד לנסות דברים חדשים. אין לי מושג על מה הוא מדבר, אני לא יודע מה הקריזה שלו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ