בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ציפורים נודדות משיר לשיר

מה הקשר בין אייל גולן ל"מודרן טוקינג"? שיחה בין אב לבתו בת הארבע חושפת את הקשרים הסמויים מן האוזן; וגם על התערוכה "פורמטולוגיה", שמציגה עטיפות ומארזי דיסקים מיוחדים של מוסיקת אנדרגראונד

16תגובות

ילדים הם יצורים יותר חריפים, יותר רגישים ויותר חדי הבחנה ממבוגרים. זאת אמת שאין עליה עוררין. גם האינטליגנציה המוסיקלית שלהם עולה בהרבה על זו של מבוגרים. למי שלא ניגן בגיל שש סונטות של שוברט יש סיכוי קלוש להיהפך בבגרותו לפסנתרן קונצרטים. אבל לפעמים אין צורך להיתלות באילנות כל כך גבוהים כדי להיווכח בתפישה המוסיקלית המופלאה של ילדים. לפעמים יכולה להעיד על כך גם החשיפה לשירי פופ של מוסיקאים שהם, איך לומר זאת בעדינות, לא בדיוק שוסטקוביץ'.

השיחה הבאה, למשל, התנהלה השבוע בזמן המקלחת בין אב לבין בתו בת הארבע וחצי. היא התחילה כשהאב זימזם להנאתו, למרבה הבושה והזוועה, את "Brother Louie" של להקת "מודרן טוקינג".

בת: אבא, נכון זה שיר של אייל גולן?

אב: אמממ... לא, נראה לי שאת מתבלבלת.

יוסי צבקר רקס

בת: אני לא מתבלבלת, זה שיר של אייל גולן.

אב: איזה?

בת: לא יודעת, יש את זה בקלטת של הפסטיגל (אייל גולן הופיע בפסטיגל 2009 עם מחרוזת משיריו).

אב: רגע, תני לי לחשוב.

הוא כבר די בטוח שהבת שלו לא טועה ושלאייל גולן יש שיר שדומה ל."Brother Louie" הוא רק לא יודע עדיין איזה שיר זה. הוא מריץ בראש את כל להיטיו של גולן, ואחרי כמה דקות יורד לו האסימון. "פיצריקה"! היא מתכוונת ל"פיצריקה"! שלושת הצלילים שמרכיבים את המלה הראשונה בשיר, "מ-או-הב" (שפותחת את המשפט "מאוהב בך ילדה, רוצה אלייך"), דומים מאוד לשלושת הצלילים הראשונים בפזמון של "Brother Louie": "You're no good" (והמשפט כולו, לטובת המזמזמים:

"you're no good, can't You see/ brother Louie Louie Louie"

יש הבדל אחד בין הפתיחות של שני השירים: התו הראשון. אבל התו השני (והחמישי) והתו השלישי (והשישי) זהים, וחשוב מכך: המקצב, הצורה שבה השירים מקפצים, זהה לחלוטין, ומכאן שהגרעין של שני השירים דומה מאוד. לכן הילדה שמעה את אייל גולן בשיר של "מודרן טוקינג".

אחרי כמה דקות הוא שומע אותה מזמזמת את הצלילים הראשונים של ."Brother Louie" מוזר. היא לא הכירה את השיר של "מודרן טוקינג" לפני ששמעה אותו עכשיו וחשבה שזה אייל גולן. למה היא שרה דווקא את זה ולא את "פיצריקה"? יכול להיות שהיא מתכוונת לשיר את "פיצריקה" אבל יוצא לה "Brother Louie"?

הוא די בטוח שהיא לא טועה אבל הוא בכל זאת שואל: "את שרה את השיר של אייל גולן?"

בת: לא. זה בכלל לא דומה לשיר של אייל גולן.

אב: אז איזה שיר את שרה?

בת: "בשנה הבאה". למדנו את זה בגן עם דורית.

אב: בשנה הבאה נשב על המרפסת?

בת: כן. בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות.

האב שר לעצמו את הצלילים הראשונים בשירה של נעמי שמר ומבין שהם זהים לחלוטין לצלילים הראשונים בפזמון של "Brother Louie". איזה קטע. יכול להיות שהפזמונאית הלאומית, שהואשמה בעצמה בגניבת מנגינה, החמיצה הזדמנות לתבוע במיליונים את שני דוגמני השמפו המזמרים מגרמניה? והאם יש איזשהו סיכוי שאדם שאיננו בן ארבע וחצי היה עולה על הדמיון המשעשע בין שני השירים?

אב: זה שיר נורא יפה. בהתחלה חשבתי שאת שרה את השיר של אייל גולן שדיברנו עליו קודם.

בת: אמרתי לך כבר שזה בכלל לא דומה לשיר הזה.

אב: דווקא לי זה נשמע די דומה.

בת: זה לא דומה בכלל. אפילו "יפיופה" יותר דומה.

אב: "יפיופה"?

בת: כן. יפיופה בואי אלי תני לי נשיקה על השפתיים. יפיופה בואי נעוף הלילה לשמים. אב: בכלל לא נשמע לי דומה לבשנה הבאה.

הבת מתחילה לבכות.

אב: היי, למה את בוכה?

בכיה של הבת מתחזק.

אב: מה, בגלל שאמרתי שאת לא צודקת?

הבכי מוסיף ומתחזק.

אב: אני מצטער. את סולחת לי?

בת (מבין ערפילי הבכי): זה בכלל לא בגללך.

אב: אז למה את בוכה?

בת: בגלל הילדה.

אב: איזו ילדה?

בת: הילדה שעפה לשמים ונפרדה מאמא שלה.

אב: בשיר "יפיופה"?

הבת מהנהנת.

אב: אבל אין בשיר הזה אמא.

בת: נכון. אז זה אומר שהילדה נפרדה ממנה. הילדה עפה לשמים והאמא לא עפה לשמים אז זה אומר שהן נפרדו.

הבכי שלה מאיים לסדוק את הראי באמבטיה. מה עושים? מנסים לסובב את השיר כדי שיהיה פחות עצוב.

אב: אמממ... אבל בעצם יש שם אמא. האמא אומרת לילדה שהיא יפיופה, והן עפות ביחד לשמים.

כל כך לא אמין. היא בחיים לא תקנה את זה.

בת: אבא, זה לא נכון הדבר שאתה אומר. זה אייל גולן אומר לילדה שהיא יפיופה. אייל גולן עף אתה לשמים. האמא לא עפה לשמים אז זה אומר שהן נפרדות.

אבל איכשהו השיחה מצליחה להפיג את הבכי, ואחרי דקה הבת יוצאת מהאמבטיה כאילו דבר לא קרה, כאילו היא לא מצאה עומקים טראגיים אינסופיים בשיר טיפשי במשקל נוצה, כאילו היא לא עלתה על הפלגיאט הכי מתוחכם בתולדות היורופופ, והנה היא כבר לובשת כותונת לילה ומפזמת לעצמה את המנגינה של הדרדסים.

דם ושערות

הרעיון לעטיפת הדיסק של הרכב הנויז הישראלי "Special Olympics" נולד במטוס, בדרך לסיבוב הופעות באירופה. "ראיתי את שקיות ההקאה שמחלקים במטוסים", מספר חבר ההרכב רני זגר, "וחשבתי שהן בדיוק בגודל המתאים להכניס לתוכן דיסק". זגר סיפר על הרעיון למוסיקאי דודיק אופנהיים, שישב לידו בטיסה, "והעיניים שלו נדלקו", אומר זגר. השניים אספו כמה שקיות שיכלו באותה טיסה, וכשחזרו לארץ ביקשו מחברים שטסו לחו"ל שיביאו גם הם שקיות הקאה. השקיות החלו לזרום אליהם, ואחרי שישי ברגר, חבר להקת הפאנק "יוסלס איי-די", חזר מסיבוב הופעות בחו"ל עם לא פחות מ-50 שקיות, חברי "ספשל אולימפיקס" יכלו להתחיל לעבוד על העטיפה שלהם.

את הדיסק עצמו הם מיקמו בתוך עטיפת קרטון לבנה פשוטה, ואת הקרטון הכניסו לתוך שקית ההקאה. "בהתחלה חשבנו שכך זה ייראה, אבל הרגשנו שצריך עוד משהו, אז דודיק החליט לעשות כתמי קפה על עטיפות הקרטון הלבנות", אומר זגר ומראה עטיפה אחת ועליה כתם חום נאה. "על כל קרטון הוא עשה כתם שנראה קצת אחרת, וזהו, העטיפה היתה גמורה".

את הדיסק של להקת "חולירע" - הרכב פאנק ירושלמי מתחילת שנות ה-80, שכלל את אופנהיים, רן סלוין ואמיר יגיל, שהיו אז נערים - החליטו אופנהיים וזגר לעטוף בשקית לאיסוף צואת כלבים. "אם תשמע את המוסיקה הזאת (אלה הקלטות מחזרות של הלהקה, שלא ראו אור מעולם - ב"ש), תראה שהיא נשמעת כמו חרא. זה באמת נשמע חרא", אומר זגר. "אז חשבנו שזאת עטיפה ראויה. זה חפץ שנמצא במרחב הציבורי. יש לי כלב, אני מטייל אתו בעיר, אני יכול לקחת שתי שקיות או 20 שקיות, אז אני אקח 50 כי אני צריך לעטוף דיסקים".

שקית ההקאה עם כתמי הקפה של "ספשל אולימפיקס" ושקית גללי הכלבים של "חולירע" הן רק שתיים מכ-100 עטיפות ומארזי דיסקים שמככבים בתערוכה "פורמטולוגיה", המוצגת בימים אלה (ועד 25 בנובמבר) בגלריה יפו 23 של בצלאל בירושלים. בחלל של התערוכה, שאצרו זגר ואופנהיים, מתנגנת המוסיקה של ההרכבים שעטיפות אלבומיהם מוצגים, וזאת בדרך כלל מוסיקה רועשת ואפלה מאזורי הנויז, הפאנק והמוסיקה התעשייתית.

העטיפות נראות כמו שהמוסיקה נשמעת - מחוספסות, אפלות, לעתים מדממות, עם חיבה לנוזלי גוף, הפרשות ושערות. לצד העטיפות הבוטות יש גם עטיפות מתונות יותר, אבל כל העטיפות, המזעזעות והמעודנות כאחד, הן יצירתיות ומושקעות בצורה יוצאת דופן; תוצר של מחשבה מקורית, ייצור קפדני (כמעט תמיד בעבודת יד) ורצון להעשיר את חוויית ההאזנה באמצעות ממד ויזואלי מעניין ועז מבע.

זגר ואופנהיים הם מוסיקאים בולטים בסצינת הנויז הישראלית הקטנה, והם גם מפעילים את הלייבל ."Crossbone & Heart" הפעילות השוטפת של הלייבל מבוססת בין השאר על החלפות של דיסקים (מה שמכונה "טריידים") עם חברות תקליטים עצמאיות בעולם שמתמחות במוסיקת אנדרגראונד. "לרוב אני יוזם את זה", אומר זגר. "אני כותב להם: ‘אנחנו לייבל ישראלי. אתם רוצים להחליף דיסקים? הדיסקים שלכם יהיו פה, שלנו יהיו אצלכם'. הם לא מקבלים הרבה פניות מישראל והם בדרך כלל הם מסכימים. יש להם 500 דיסקים, מה אכפת להם שבישראל יהיו שלושה?"

כשנאספו אצל זגר ואופנהיים דיסקים רבים שהגיעו אליהם ב"טריידים", התחזקה אצלם התחושה שעטיפות הדיסקים מצדיקות התייחסות מיוחדת, ומכאן בא הרעיון לתערוכה "פורמטולוגיה". "שמנו לב שכמעט כל המוסיקאים מהתחום הזה מקדישים הרבה מחשבה ואנרגיה כדי שהעטיפה תהיה כמה שיותר מיוחדת וכדי שהיא תיישר קו עם המוסיקה", אומר זגר. "אנחנו מדברים על מוסיקה שפונה לקהל מצומצם (הדיסקים שמופיעים בתערוכה יצאו במהדורות של כמה מאות ולפעמים כמה עשרות עותקים - ב"ש), ודווקא בגלל זה, בגלל שהמוסיקאי אומר לעצמו ‘מי כבר יקנה את הדיסק שלי', יש לו מוטיבציה מיוחדת להפוך את העותקים המעטים שהוא מוציא להכי מעניינים מבחינה ויזואלית".

חלק מהעטיפות שמוצגות ב"פורמטולוגיה" מבקשות לזעזע ולהגעיל. העטיפה של אחד הדיסקים נראית כמו צלוחית מעבדה שגדלות בה בקטריות. על העטיפה של דיסק אחד יש שערות אדם. יש דיסקים שעשויים ממתכת גסה ודוקרת. אבל יש גם דיסקים שהעטיפות שלהם אלימות ומעודנות כאחד, כמו עטיפת הדיסק של ההרכב ,"Ghastly Hatchling" שנראית כמו חבילת מתנה מנוקדת בטיפות וכתמי דם.

לצד הרצון לחשוף קהל ישראלי לאסתטיקה של העטיפות המיוחדות, זגר ואופנהיים ביקשו להשיב את הכבוד האבוד של הדיסק כמוצר בעל ערך ויזואלי. "יש נטייה להגיד שלתקליטי ויניל היה ערך ויזואלי וברגע שנכנסו הדיסקים זה נגמר", אומר זגר. "אנחנו חושבים שזה לא נכון. דיסק יכול להיות לא פחות מעניין מבחינה ויזואלית, והסצינה שמתועדת כאן מוכיחה את זה".

"פורמטולוגיה" מתמקדת בעטיפות דיסקים, אבל יש בה גם תצוגה של כמה עטיפות תקליטי ויניל, רובם ככולם של מוסיקת אנדרגראונד ישראלית. זגר מכנה את האגף הזה בתערוכה "גאווה מקומית". יש בו, למשל, אלבום של להקת "איזי והפתולוגים" שעל העטיפה שלו מודבקות שערות קצרות מסולסלות. "אני מנסה להבין מאיזה חלק של הגוף זה בא. לא נראה לי שזה מגילוח", הוא צוחק.

על תקליט אחר, של המוסיקאי אמנון רביב ("כל מיני רעשים מוזרים, בליווי גיטרת פלמנקו של באלדי אולייר", מתאר זגר), מודבקים כרטיסי נסיעה באוטובוס משנות ה-80 וגזירי עיתון מצהיבים של סקירת מניות. ויש גם אלבומים של להקת "ישראל", שאחד מהם מרובע ואי אפשר לסובב אותו על פטיפון ("אני חושב שזאת אמנות לשם האמנות", אומר זגר) ועל אחר, שמצופה בחלקו בחומר מחוספס, מודבקת אזהרה שאומרת שאם התקליט ינוגן במשך יותר משש דקות המחט של הפטיפון תיהרס. "הם דואגים להזהיר אותך, כי בסך הכל כולם ילדים טובים, גם אלה שעושים את המוסיקה הכי קיצונית", אומר זגר. "מצד אחד הם רוצים להתבצר עם התת-מקלע המטאפורי שלהם בתוך איזה צריף, אבל באותו זמן בוער להם למשוך תשומת לב. הם רוצים שיידעו שהם עושים, שיבואו להופעה שלהם, שייקנו את הדיסק".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו