בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזדמנות להכיר את אחת הלהקות המסקרנות בפאריס

ההופעה של "לילי ווד אנד דה פריק" בתל אביב, במסגרת פורום צרפת-ישראל למוסיקה, היא הזדמנות להכיר להקה מסקרנת. עם סולנית ישראלית ושירים באנגלית רגע לפני שהם פורצים לתודעה העולמית

תגובות

כדאי לשים לב לנילי חדידה, הסולנית הישראלית-צרפתיה של להקת הפופ-פולק הצרפתית "לילי ווד אנד דה פריק" (Lilly Wood and the Prick). לא מן הנמנע שתיתקלו בה בעתיד, אולי בעוד אחת מסקירות "המוסיקאים הישראלים המצליחים בעולם". עד אז, אפשר יהיה לשמוע אותה ואת להקתה בהופעה ראשונה בארץ, שתתקיים מחר במועדון ה"בארבי" בתל אביב, במסגרת "פורום ישראל-צרפת למוסיקה" שמארגן המכון הצרפתי. "לילי ווד" יהיו אקורד הפתיחה של הפורום, והם כבר מתרגשים. "אני שמחה להביא אתי את שאר חברי הלהקה לביקורם הראשון בארץ", אומרת חדידה. "שמענו שתל אביב היא עיר מדהימה", מוסיפים האחרים.

בישראל השם "לילי ווד והפריק" עוד לא מוכר, וגם בצרפת הלהקה נמצאת בתחילת דרכה, אבל המצב הזה משתנה במהירות. עם יותר ממיליון צפיות ביו טיוב, "לילי ווד" היא ללא ספק אחת הלהקות המסקרנות שצצו בסצינה הפריסאית בשנים האחרונות. הוכחה לכך קיבלו כאשר זכו השנה בפרס היוקרתי "Victoires de la musique", בקטגוריית הלהקה המפתיעה של השנה בעיני הקהל. מולם התמודדו שמות גדולים ומיוח"צנים בהרבה. השנה אף הופיעו מול אלפים בפסטיבל המוסיקה הגדול במדינה "Rock en Seine".

"הכל החל ב-2006 כאשר חבר משותף הכיר ביני לבין קוטו", מספרת חדידה, 25. ימים ספורים לאחר מפגשם הראשון, כתבו וחיברו השניים את שיריהם הראשונים, והחליטו להקים להקה, שבה חדידה תהיה הסולנית וקוטו ינגן בגיטרה ובקלידים. כשנה מאוחר יותר, העלו חדידה וקוטו את גירסתם לשיר "L.E.S Artistes" של סנטוגולד לאתר המייספייס שלהם. הביצוע קצר שבחים, והגיע גם לאוזניו של פייר גימאר, מפיק מוסיקלי שלקח את השניים תחת חסותו.

בהפקתו של פייר ותחת לייבל המוסיקה בבעלותו, הוציאו "לילי ווד" את המיני אלבום "?Lilly Who and the What". האלבום הקצר זכה להצלחה מיידית באתרי ההורדות והבלוגים והגיע לראש טבלת ההורדות של להקות האינדי בצרפת. שנה לאחר מכן, חתמו "לילי ווד" חוזה עם לייבל מוסיקה עצמאי, ובמאי 2010 הוציאו את אלבומם הראשון, "invincible friends". מיד עם צאתו, עשה האלבום רעש בקרב קהילת המוסיקה בצרפת. את יום השנה לצאת האלבום, חוגגים "לילי ווד" בהופעה מלאה באולם האולימפיה האגדי שבפאריס.

רוק אמריקאי בצרפת

הרקע המקצועי של חדידה ושל קוטו אינו מוסיקלי (היא למדה עיצוב אופנה והוא עבד בהפקת תוכניות טלוויזיה על אופנה עבור קאנל פלוס), כך שלדבריה, איש מהם לא ידע אם יצליחו כלהקה. "העולם היצירתי ממנו באנו מקבל ביטוי בעשייה הנוכחית שלנו, מהתלבושת בעיצובה של חדידה ועד ההעמדות על הבמה והתאורה שלי", מסביר קוטו, "חשוב לנו להעביר גם חוויה ויזואלית, זה חלק ממהופעה".

אני פוגש את חדידה, קוטו ופייר גימאר, המנהל המוסיקלי שלהם, בקפה "לה דו מולן" (שתי תחנות הרוח) שבמונמארט, המוכר מן הסרט "אמלי", וממוקם מטרים ספורים מהסטודיו שבו עובד הצמד על אלבומו השני. בשעות הערב המוקדמות הקפה הומה בתושבי השכונה ובתיירים. בין גברים מבוסמים מבירה לבין להקות תיירים מיפאן "לילי ווד" מרגישים בנוח בקפה הקבוע שלהם.

מבחינה מוסיקלית, "לילי ווד" נמצאים בטריטוריות זרות לצרפת. העניין הבינלאומי במוסיקה האלקטרונית במדינה קיים כבר שנים. להקות כמו "דאפט פאנק" ו"אייר", אשר סללו את הדרך בשנות ה-90, וממשיכות דרכן כמו "83 פיניקס", הפכו את צרפת למעצמה בתחום זה. הדי ג'יי המצליח בעולם כיום הוא כנראה דויד גואטה הצרפתי, וגם שמו של הדי-ג'יי ומפיק המוסיקה הצרפתי בוב סינקלר מוכר כבר באמריקה (למרות פערי האיכות הברור בין השניים האחרונים לבין בני לאומם המצוינים המוזכרים למעלה). אולם סגנון ה"זמר-כותב" של "לילי ווד", הוא אנגלו-סקסי יותר מאשר מקומי, והעובדה שהצמד כותב רק באנגלית מצביעה על כך שחשוב להם שיבינו את מלות שיריהם.

"בשבילי אנגלית היא שפה טבעית לשירה", מסבירה חדידה, האחראית לכתיבת רוב השירים. "העברתי כמה שנים מילדותי בקליפורניה, ואבי, שאינו דובר צרפתית, דיבר בבית גם באנגלית". חדידה נולדה בתל אביב ב-86' לאם צרפתיה ולאב ישראלי. בגיל שלושה חודשים עזבה עם משפחתה את הארץ. כיום היא חיה בפאריס, אך אביה, שתי אחיותיה למחצה ואחיה גרים בישראל.

"לא חשבנו מראש שעלינו לעשות משהו שונה ממה שקורה בצרפת מבחינה מוסיקלית, או להיות יותר בריטים, או אמריקאים", מבהיר קוטו, ונראה שזאת לא הפעם הראשונה שהוא נדרש להסבר הזה. "יש כאלה שחשוב להם לבטא מסרים פוליטיים בעזרת המלים בשיריהם, איזושהי אמת. לנו אין את היומרה הזאת. המלים, כמו המוסיקה, הם משחק".

ובכל זאת, עניין השפה מחדד את הפערים בין עולם המוסיקה האנגלו-סקסי לבין זה שאינו דובר אנגלית. "יש סיכוי גדול שלהקה אמריקאית או בריטית מצליחה תזכה לתשומת לב בצרפת, אך ההיפך אינו נכון. לנו אין את הכלים הדרושים להצלחה עולמית שיש להם", טוענת חדידה. "חשוב להגיד שקיימים הבדלים אמיתיים בין מוסיקה צרפתית למוסיקה שמקורה אנגלו-סקסי", מוסיף גימאר. "באופן מסורתי, נותנים בצרפת מקום מרכזי לקול, ואילו המוסיקה נותרה באופן יחסי מאחור. באנגליה העניין הוא הפוך ובאמריקה מתייחסים לזה באופן שונה משניהם. יש מחסומים אמיתיים העומדים בפני להקות צרפתיות שרוצות להיכנס לשווקים אלו, כמו מבטא, למשל.

ההצהרות האחרונות לא מתקבלות על ידי שאר חברי הלהקה, וסביב השולחן מתפתח דיון שנחתם בסופו של דבר על ידי חדידה: "בצרפת יש מסורת של רוק אמריקאי, ואילו באמריקה אין מסורת של מוסיקה צרפתית. למרות העמדה הנחותה שלה מבחינת ההצלחה, המוסיקה בצרפת היא כנראה עשירה לא פחות מאשר באמריקה, אולי אפילו יותר".

מתוק מריר

על דבר אחד מסכימים, כנראה, כולם: "לילי ווד" אינה נופלת לקטגוריה מוסיקלית אחת. באופן רשמי הם כנראה קרובים במיוחד לפולק-פופ, אבל ניכרות אצלם גם השפעות אלקטרוניות, והסאונד שלהם מזכיר לעתים פופ מהאייטיז, או אמריקנה. "אנחנו מקשיבים לדברים שונים ומושפעים ממגוון סגנונות", מסביר קוטו. "מדפש מוד, דרך פאתי סמית ועד סרז' גינסבורג. אני חושב שהרפרנסים הרבים מקבלים ביטוי במוסיקה שלנו".

"לילי ווד" מרבים להשתעשע במוסיקה ובדימויים שהם מייצרים. את הפערים בין מלות השירים לבין המלודיות אפשר בהחלט לתאר כמשחק בין מתוק לבין מר. כך, למשל, עם הלהיט "down the drain", שבו מספרת חדידה בקולה המתקתק סיפור על אהבה נכזבת, תוך שימוש במטפורות של אונס. ברקע נשמעים צלילי קלידים של שנות ה-80.

בשביל הקליפ לשיר, כמו גם בשביל עטיפת האלבום וההופעות החיות, בנו חדידה וקוטו עולם פנטסטי, המזכיר אגדות ילדים עם טוויסט אפל. בקליפ עומדת חדידה במרכז יער דמיוני, לבושה בשמלה ילדותית עם סרט לראשה. שפתיה שותתות דם והיא נראית כאילו הוכתה. לצדה פורט קוטו על הגיטרה כשהוא לבוש בחליפת רטרו. סביב השניים חגות נשים בעלות ראש ינשוף וחתולי ענק עם ריסים ארוכים בוכים דמעות עשויות נצנצים. גם בשמה של הלהקה יש כפילות: בין צד מלודי נעים, כמעט ילדותי, וצד שחור מרושע.

השיר "No, No Kids", עם הפזמון החוזר: "I don't want no kids", הוא דוגמה נוספת למניפולטיביות הדו-משמעית של הצמד. השיר אמור להיות מעין התגרות אנטי-בורגנית, אך למעשה הוא מוגזם עד כדי גיחוך. "חשוב לנו שאנשים יצחקו", הם אומרים, "אין לנו כוונות, או מסרים רציניים".

על הבמה, לילי ווד הם כבר חמישה, אולם במידה רבה המופע שייך עדיין לחדידה וקוטו. לישראל הם מגיעים בהזמנת המכון הצרפתי ובעזרת אבישר סביר, אחראי גם על הבוקינג של קרן אן. בימים אלה, עובדים חברי הלהקה על אלבומם השני, ונראה שיש למה לחכות. "אנחנו בשלים יותר, אבל גם לוקחים את הזמן", אומרת חדידה. "עוד אין לנו תאריך מדויק לצאת האלבום ואנחנו מעדיפים לקחת את הדברים בקצב שלנו".

בקצב הזה, היום, אחרי כמה שנים של הופעות בפורומים מצומצמים ובברים, ממלאים "לילי ווד" את החשובים שבחללי המוסיקה בפאריס, כגון ה"בטקלן", ה"סיגאל" וה"אולימפיה". "אנחנו מבלים את מחצית הזמן שלנו בסיבובי הופעות. רק השבוע נהיה בדרום צרפת, שווייץ ובלגיה. אנחנו כבר 12 איש שעושים את המסע באוטובוס. לכל אחד יש תפקיד, ויחד עם הבוקרים, יחסי הציבור והדמויות המחופשות על הבמה, זאת כבר מכונה מורכבת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו