בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קח מקל

מהימים שבהם תופף בלהקת הנח"ל אל התקופה שבה הביא לישראל את המוסיקה הברזילאית. מערבי הג'ז שייסד ועד העבודה עם אריק איינשטיין ו"החלונות הגבוהים". אהרל'ה קמינסקי, שחוגג 70, מספר למה היום הוא נהנה כל כך להעביר סדנאות סמבה לחברות וארגונים

11תגובות

ביום שלישי שעבר, בארבע ועשרים אחרי הצהריים, אהרל'ה קמינסקי ושלושת אנשי הצוות שלו עמדו במגרש חניה ליד צומת גלילות וחיכו לנהג הרכב המסחרי שהיה אמור לקחת אותם לקיבוץ בית אורן. הם כבר היו באיחור קל וקמינסקי לא רצה להתעכב עוד יותר, אבל הנהג לא הגיע. בארבע וחצי הוא נכנס סוף סוף אל מגרש החניה, נוסע במהירות מופרזת בעליל, וכשקמינסקי ואנשיו נכנסו לרכב, המתופף אמר לנהג באסרטיביות נעימת סבר, "תעשה לי טובה, אל תיסע מהר. אל תדאג, לא יתחילו בלעדינו".

"זה מאיר איינשטיין אמר את זה, לא?" השיב הנהג בקריצה, מודע היטב לכך שהאדם שיושב לידו - ומקיש להנאתו על תא הכפפות לכל אורך הנסיעה - הוא בכיר מתופפי ישראל, מוסיקאי שניגן עם כולם, כולל כולם. "כן, מאיר איינשטיין", אמר קמינסקי בחיוך. "אני הייתי שם, במכונית הישנה מהשיר. היא באמת היתה ישנה. שברולט אימפלה צהובה, נדמה לי מודל 1960. היינו נוסעים אתה להופעות של אריק. השיר נכתב מאוחר יותר, אבל אני הייתי שם.

"אתה יודע מה אריק אמר שבאמת נשאר?" הוא שאל פתאום את הנהג. "הוא היה זה שהתחיל לקרוא לי אהרל'ה. עד אז הייתי אהרן. בתקליטים הישנים יש לי קרדיט ‘תופים: אהרן קמינסקי'. אותו דבר בתוכניות מהשנים הראשונות של הטלוויזיה. אבל אריק התחיל לקרוא לי אהרל'ה. ‘אהרל'ה פה, אהרל'ה שם, תשאלו את אהרל'ה'. וזה תפס, השם נדבק, נהייתי אהרל'ה".

קמינסקי, שחוגג היום את יום הולדתו ה-70, לא נסע לבית אורן כדי להופיע. הוא עדיין עושה את זה, אבל רק בשביל הכיף. הנסיעה לבית אורן היתה נסיעת עבודה. כבר יותר מעשר שנים שקמינסקי מסתובב בכל הארץ ומעביר סדנאות לחברות וארגונים. בסדנאות האלה הוא עומד מול עשרות ומאות עובדים, ובתוך שעה מקים יחד אתם תזמורת סמבה. התזמורת כארגון - זה המוטו. כמו שבארגון יש מחלקות שונות שצריכות להיות מתואמות ביניהן, כך גם בתזמורת, מסביר קמינסקי.

קובי קלמנוביץ

לפעמים, בכנסים גדולים, הוא יוצר תזמורת סמבה של אלף איש. בבית אורן, לפני שבוע וחצי, הוא עבד עם כמה עשרות, עובדי התאגיד האזורי למים וביוב פתח תקוה. ברגעים הראשונים הם היו קצת חשדנים, אבל ברגע שקמינסקי התחיל לחלק להם כלי נגינה ברזילאיים, הם נהפכו לילדים מתלהבים שמקישים בלהט על כלים אקזוטיים כמו אגוגו, קוויתה והקו-הקו. קמינסקי דיבר אתם כמו מדריך כריזמטי ומנוסה, שיודע מתי לדרוש ומתי להתבדח. "את בעיצומים או משהו?" הוא שאל עובדת שנמנעה מלנגן; "אתה מנהל חשבונות? כי אתה מוסיף מע"מ", הוא עקץ עובד אחר שנתן מכה אחת יותר מדי, לקול שאגות הצחוק של יתר העובדים.

קמינסקי מדווח על ביקוש גדול לסדנאות שלו, "ואני מאוד שמח מזה", הוא אומר, "כי בגילי מה אני כבר יכול לעשות כמוסיקאי? מה, אני אלך ללוות זמרים צעירים? הרי אף אחד לא ייקח אותי. אולי פעם ביובל, כגימיק. אז מה? תוכניות טלוויזיה? זה הכל חבר'ה צעירים. האמת היא שגם כשהייתי צעיר לא הייתי מתופף של זמרים. לא בהופעות. בהקלטות ניגנתי עם כולם, מסוף שנות ה-60 עד תחילת שנות ה-80 אבל לא הייתי מסוג המתופפים שנצמדים לזמר והולכים אתו לכל מקום. ובתחילת שנות ה-80 הוצאתי עת עצמי לגמרי מהמשחק. פתחתי בית ספר והקדשתי את עצמי ללימוד. התפוצצתי מתלמידים. היו זמנים שהיו לי 100 תלמידים בשבוע. כבר לא היה לי זמן ללכת להקלטות".

וככה זה נשמע:

אהרל'ה קמינסקי עם חמישיית אלברט פיאמנטה - לחצו לצפייה

אהרל'ה קמינסקי עם תזמורת הטיילת - לחצו לצפייה

סדנה בהדרכתו של אהרל'ה קמינסקי - לחצו לצפייה

החוויה הכי חזקה

הבחירה של קמינסקי לבסס את הסדנאות שלו על סמבה היא הברקה: לא רק שזאת המוסיקה הכי קצבית ושמחה, אלא שאפשר לנגן אותה עם מאסות של אנשים. יש גם צדק היסטורי בכך שקמינסקי מתפרנס עכשיו ממוסיקה ברזילאית: הוא היה אחד הראשונים, אם לא הראשון, שהביא אותה לישראל.

"ב-1970 לקחתי אשה וילדה בת שלוש ורבע ועשינו טיול של אחרי צבא", הוא מספר.

רק שהיית כמעט בן 30.

"נכון, ונשוי ואב לילדה, ואחרי שניהלתי במשך כמה שנים מפעל קטן. עשינו סיבוב של יותר משמונה חודשים, מארגנטינה בדרום עד קנדה בצפון. נורא רציתי להגיע לאפריקה, כי בשביל מי שמנגן ואוהב ג'ז אפריקה היא המקור, אבל לא היה אפשר להגיע לאפריקה מסיבות פוליטיות, כמו שאי אפשר היה להגיע לקובה. אז דרום אמריקה היתה המקום הכי קרוב לאפריקה מבחינה מוסיקלית.

חנן לסקין

"לברזיל הגענו לקראת הקרנבל, חווינו את ההכנות ואת הקרנבל עצמו, ומכיוון שהייתי מתופף הבית של חברת סי-בי-אס, שהיו לה שלוחות בכל העולם, היו לי אנשי קשר בכל מקום שאליו הגעתי. הייתי נוחת בריו, או בסאו פאולו, מרים טלפון והיו אומרים לי

‘יש לנו מחר הקלטה של ג'ורג'י בן, אתה מוזמן'.

"המפגש עם הסמבה היה החוויה הכי חזקה", הוא אומר, "והחודש וחצי שביליתי אז בברזיל בעצם מפרנס אותי עד היום. גם הבאתי משם כלי הקשה שאף אחד לא הכיר בארץ. היום כבר מכירים. כל ילד שעושה קפוארה יודע להגיד ‘זה פנדרו, זה אגוגו', אבל ב-1970 לא ידעו כלום. כשחזרתי מברזיל הייתי כמו קוסם. היו מזמינים אותי לתוכניות טלוויזיה, הייתי בא עם מזוודה מעור ומוציא ממנה כלים, והשמחה היתה רבה.

"אבל הדבר הכי חשוב הוא שהתחלתי לנגן בכלי הקשה בהקלטות. לפני זה לא השתמשו בהם בארץ. היו רק תופים. בפעמים הראשונות שהבאתי את הכלים האלה לאולפן אמרו לי ‘לא, לא, לא, זה לא בסולם'. כל מיני שטויות כאלה. אבל זה נכנס. היום יש פרקשניסט בכל הרכב, אז המונח הזה לא היה קיים בכלל. בקיצור, הסמבה היא בעורקי מאז, ושמונת החודשים ההם ב-1970 שבהם הייתי גם בניו יורק ולוס אנג'לס והיה לי הכבוד להיות באולפן עם כמה מגדולי הג'ז, זאת ההשכלה האקדמית שלי, כי אף פעם לא ממש למדתי, לא מוסיקה ולא תופים".

בסיום הסדנה, לנוכח כמה מחזות משעשעים של אנשים בעלי חוש קצב מזעזע, קמינסקי נשאל על חוש הקצב של האדם הממוצע. הוא השיב שלדעתו חוש קצב קשור קשר הדוק לאינטליגנציה, והוסיף אמירה מפתיעה על עצמו. "אני לא רואה בעצמי מתופף טבעי. אני לא בטוח שאני כל כך מוכשר", הוא אמר ואז הצביע על ראשו והוסיף: "אבל יש לי אינטליגנציה".

יומיים לאחר מכן, כשנשאל על כך שוב, אמר קמינסקי: "יש אנשים שאתה רואה ויודע שהם מה שנקרא ‘Born Musician'. אני לא חושב שאני כזה. יכול להיות שאני ממעיט בערך עצמי כמו שיש בחורות יפות שלא יודעות שהן יפות, אבל אני ראיתי מתופפים שהיו להם נתונים יותר טובים משלי, ומה שהם עשו על התופים היה יותר מבריק, ובכל זאת אף אחד לא רצה לנגן אתם. כי זה לא רק כישרון של קצב. יש פה מכלול שלם של דברים: איך אתה עם אחרים, איך אתה יודע להשתלב, איך אתה תומך באנשים, איך אתה מבין לא לעשות משהו שיגנוב את תשומת הלב, ואיך אתה מוצא את המקצב הכי מתאים לדבר המסוים, את הגישה הכי מתאימה. בדברים האלה אני רואה סוג של אינטליגנציה".

תחילת הקריירה

קמינסקי נולד בתל אביב, ברחוב שינקין. לאביו היה מפעל ביתי לבגדי תינוקות. "היתה לנו דירה של שלושה וחצי חדרים", הוא מספר. "חדר חדר אחד הושכר לרווקה זקנה, חצי חדר הושכר לרווקה צעירה. נשארו שני חדרים. אחד היה מלא במכונות תפירה ובחדר שני קיפלו, ניקו וארזו. בערב היו מרוקנים אותו לתוך החדר השני, והוא נהפך לחדר מגורים". שנים לאחר מכן, כשקמינסקי היה בצבא, אביו נפטר והוא ניהל את המפעל במשך כמה שנים.

"כילד היתה לי אהבה לתופים בלי שרציתי להיות מתופף", הוא מספר. "בבית הספר היסודי היתה תזמורת והמתופף היה דניאל פרוידנרייך, לימים דניאל פאר. עוד ילד ניגן במצילתיים, ולי נתנו לנגן במשולש. זאת היתה תחילת הקריירה התיפופית שלי. לקראת בר מצווה עברתי לקיבוץ חניתה. זאת היתה תקופת הצנע ובימי שישי בערב היו מחלקים ביסקוויטים מקופסת פח. כשהיו מסיימים לחלק היו מתחילים לרקוד ריקודי עם, ואני הייתי לוקח את קופסת הפח ומנגן עליה כמו דרבוקה". בחופשות מהקיבוץ הוא היה הולך לחוף הים של תל אביב ומתבונן בשקיקה בתזמורות שניגנו בבתי הקפה.

כשהיה בצבא, בחיל האוויר, התקשרה אליו בת כיתה שלו ואמרה שמחפשים מתופף בלהקת הנח"ל. "עד אז היה שם רק אקורדיון, וב-1960 החליטו להביא עוד אקורדיון, חצוצרה ותוף. ככה קראו לזה, תוף. לא אמרו תופים", מספר קמינסקי. "הלכתי לבחינה, מצאתי את עצמי מנגן קצב ומסביבי פולי, גברי, חנן, יהורם גאון ויורם ארבל שרים שירים של רביעיית ‘גולדן גייט'. הבוחן היה אריה לבנון והתקבלתי".

באותה תקופה הוא התוודע לג'ז. "חיפשתי תוכניות רוקנרול ברדיו, ובמקרה הגעתי לתוכנית של בי-בי-סי שקראו לה ‘ג'ז קלאב'. זה היה שידור של ג'ם סשן מלונדון, וזה נורא קסם לי", הוא מספר. אבל הרגע שבו הוא נכנס באמת לתוך העולם של הג'ז התרחש מעט מאוחר יותר, והוא נותר חקוק על לוח לבו. "יום אחד, אחרי הופעה, הלכנו כל הלהקה למועדון עומר כיאם ביפו. ניגן שם טריו עם פסנתרן צעיר ונפלא בשם זיגי סקרבניק. הוא היה אז בן 17. הקשבתי לו מוקסם, ופתאום המתופף קם והלך לבר להביא משהו לשתות. החבר'ה התחילו לדחוף אותי: ‘נו, תעלה לבמה'. עליתי, וזיגי ניגן איזו בלדה, ואני מנגן לאט עם המברשות: צ'אק... צ'אק... צ'אק... ואני ברקיע השביעי.

"פתאום אני מרגיש כף יד על הכתף שלי. זה היה זיגי. הוא אמר ‘היי, גמרנו לנגן'. אני הייתי בכזה היי שלא שמתי לב. ומאז נעשינו חברים טובים. הוא הכניס אותי לתוך הג'ז. הוא היה מאוד צעיר, אבל היתה לו הבנה אינטואיטיבית מדהימה איך לנגן ומה לנגן ומה טוב ומה לא טוב". סקרבניק נפטר מסרטן ב-1967 אחרי שעיבד בין השאר את התקליט היחיד של "החלונות הגבוהים". הוא היה בסך הכל בן 24.

הגנרטור של ההרכב

בימים קמינסקי היה מנהל את המפעל המשפחתי, שבינתיים יצא מבית אמו, ובלילות הוא היה מנגן במועדונים מוסיקה לריקודים וג'ז. תקליטי ג'ז היו מצרך נדיר מאוד בתקופה הזאת. מחתרת הג'ז המקומית ניזונה מתקליטים שאנשים הביאו מחו"ל או מחוגי האזנה. הניסיון לייסד מסורת של ערבי ג'ז במועדון קבוע לא צלחה, עד שבקיץ 1966 קמינסקי הקים את אחד המפעלים החשובים בתולדות הג'ז הישראלי - ערבי הג'ז במועדון ברברים, שהתקיימו בקביעות עד 1979 ("כל יום ראשון חוץ מימי כיפור ומלחמות").

"רצינו שברברים יהיה בית בשביל הנגנים", הוא אומר, "והשאיפה הזאת הכתיבה את הצורה שבה המקום פעל. כל נגן ג'ז יכול היה להיכנס ללא תשלום, ולא היה חייב לנגן. כל נגן ג'ז יכול היה לקבל במזנון מה שהוא רצה, ולא היה חייב לנגן. נגנים שלא היה להם רכב יכלו לבוא במונית, ואנחנו שילמנו על המונית, בלי שהם היו חייבים לנגן. היה נגן אחד, שלא אגיד את שמו, שהיה מביא קבלות של מוניות למרות שידענו שהוא בא באופניים. נגן שגנבו לו את הכלי, אנחנו היינו מלווים לו כסף לקנות כלי אחר והוא היה מחזיר את ההלוואה בנגינה".

מאיפה האידיאליזם הזה?

"אני הייתי קיבוצניק. כשחזרתי לתל אביב מהקיבוץ, אם הייתי עובר ליד משאית והיו חבר'ה שסוחבים שקים, הייתי מחזיק את עצמי לא לעזור להם. ברברים עשה את הכסף שלו בשישי ושבת, שהיו ערבים עם מוסיקה לריקודים. לי היה את המפעל ולא הייתי צריך כסף. כך שערבי הג'ז לא היו מחויבים להרוויח".

קמינסקי הוא בראש וראשונה איש ג'ז, כפי שתעיד תקליטיית הוויניל המפוארת בביתו. המורים שלו הם המתופפים הגדולים של הג'ז כמו אלווין ג'ונס ומל לואיס, והוא אומר שבהשפעתם הוא רואה את התפקיד שלו כספק אנרגיה ולא כשומר קצב. "אתה דוחף קדימה את הנגנים האחרים, וזאת לא חייבת להיות אנרגיה מתפרצת אלא יכולה להיות גם אנרגיה אצורה. אתה הגנרטור של ההרכב", הוא מסביר. קמינסקי סיפר פעם שכשאלווין ג'ונס, המתופף האגדי של ג'ון קולטריין ואבי אסכולת המתופף כגנרטור, הופיע בפסטיבל הג'ז באילת, "הלכתי למלון שלו, ראיתי אותו בלובי, הלכתי אליו ושאלתי ‘אלווין ג'ונס?' הוא השיב בחיוב. ‘שלום', אמרתי, ‘אתה אבא שלי".

אף שהוא איש ג'ז מובהק, מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-80 קמינסקי היה אחד המתופפים הבולטים בפופ והרוק הישראלי. הוא ניגן בחלק משירי האלבום של "החלונות הגבוהים" ואחר כך הקים עם אלברט פיאמנטה ואחרים את "הברנשים של פיאמנטה", ששימשה בין השאר להקת הליווי של אריק איינשטיין בסיבוב ההופעות של האלבום "מזל גדי" (1968). "אם אתה שומע הקלטה מהתקופה הזאת שנשמעת כמו ‘בלאד, סווט אנד טירס'", הוא אומר, "אתה יכול להיות בטוח שזה אנחנו".

קמינסקי ניגן גם ב"פלסטלינה" של איינשטיין ושלום חנוך, והוא מספר שזאת היתה אחת הפעמים הראשונות שהנגנים עצמם היו אחראים לעיבודים ולא מעבד. "חשבנו לתומנו שייתנו לנו קרדיט על העיבודים, אבל יומיים לפני שיצא התקליט, כשבאתי לקחת את הצ'ק שלי מחברת התקליטים, ראיתי שעל העטיפה כתוב ‘עיבודים: שלום חנוך'. זה עיצבן אותי. עבדנו, השקענו, ומישהו החליט שלא מגיע לנו קרדיט. אמרתי לאנשים בחברת התקליטים: ‘בשום אופן, אני אעצור את התקליט. או שתכתבו מי עשה את העיבודים, או שלא תכתבו כלום'. הם אמרו שאלה רק אלפיים העותקים הראשונים, אבל ידעתי שהם מנסים לסדר אותי. מי מכר אז יותר מ-1,500 עותקים? אמרתי להם: ‘בשום פנים ואופן. תעשו מה אני אומר או שאני עוצר את התקליט'. לא היתה להם ברירה. על חלק מהתקליטים הם הדביקו מדבקה עם השמות שלנו, ובחלק הם מחקו את השורה של העיבודים עם מארקר שחור".

האם כאיש ג'ז ראית בנגינה בהקלטות עבודה יצירתית, או שזאת היתה בסך הכל פרנסה?

"זאת היתה קודם כל פרנסה, אין ספק. לרוב הייתי צריך להסתפק בשמירה על קצב, ולפעמים היו מבקשים כל מיני דברים חסרי שחר. אין מה לעשות. זאת המשמעות של להיות מקצוען. אבל היו גם תקליטים שבהם העבודה שלנו, נגני האולפן, היתה יצירתית".

תן לי דוגמה לשיר שאתה גאה בנגינה שלך בו.

"'העיקר זה הרומנטיקה' של גידי גוב. יוני (רכטר, שהלחין את השיר, ב"ש) כתב עיבוד מורכב לכלי נשיפה, אבל לתופים היה תפקיד סטנדרטי. ואני שומע את העיבוד הביג-בנדי ואומר לעצמי שלתופים צריך להיות תפקיד יותר יצירתי. אז כתבתי תפקיד כזה, ואני מאוד גאה בו". והוא נסחף בדיבור ומספר על המתופף מל לואיס, שאותו הוא מחשיב למתופף הביג-בנד הכי טוב אי פעם, ועל הדרך שבה הוא גרם לצליל של התזמורת להיות גדול וסוחף.

אתה מדבר בלהט על האהבה שלך לביג-בנד, אבל מתי היתה לך בישראל הזדמנות לממש את האהבה הזאת?

"היו פה מדי פעם ביג בנדים, אבל נכון, זה היה חסך גדול בארץ. הלוואי שהייתי יכול לעשות את זה יותר".

ביג בנד הוא לא הקים, אבל בשנות ה-70 קמינסקי לא רק הפעיל מועדון ג'ז שפעל בצורה סדירה, אלא גם ייסד את אחת מלהקות הג'ז הטובות ביותר שפעלו בישראל אי פעם, "הפלטינה". "'הפלטינה' נולדה כשניגנו ערב אחד בסורמלו בירושלים", הוא מספר. "ירוסלב (יעקובוביץ') הגיע והביא אתו בחור מזוקן עם חולצה דהויה שנראה כמו איש זקן למרות שהוא היה יותר צעיר ממני. ירוסלב אמר שקוראים לו רומן קונסמן ושהוא סקסופוניסט ג'ז מדהים. איך שהתחלנו לנגן ידעתי שעם האיש הזה אני חייב להקים להקה, וזה מה שקרה.

"אני הייתי אז משרד קליטה - כל המוסיקאים שבאו מרוסיה וממקומות אחרים פנו אלי ואני עזרתי להם למצוא עבודה. לרומן סידרתי עבודה אצל יהורם גאון, אבל אז שיסל ביקש ממני להקים להקה שתלווה את אריק בהופעות והבנתי שזאת הזדמנות שלא תחזור להקים הרכב ג'ז כמו שרציתי. כשנלווה את אריק ננגן סולידי, אבל מחוץ לשעות העבודה נוכל לנגן ג'ז כמו שאנחנו אוהבים. הבעיה היתה שרומן היה אצל יהורם, ואריק ויהורם היו אז כמו אלוויס וקליף. אז מצאנו סקסופוניסט רוסי מצוין שיכול היה להחליף את רומן אצל יהורם, ושיסל אפילו תפר לו חליפה כדי שלמפיק של יהורם לא יהיו טענות, וככה רומן עבר אלינו ו'הפלטינה' קמה".

לא היתה פרנסה

קמינסקי וקונסמן היו הגרעין של הלהקה, וסביבם התחלפו נגנים רבים. אלון אולארצ'יק ניגן בלהקה עד שעבר ל"כוורת", אלונה טוראל הצטרפה ועזבה והצטרפה שוב, ו"הפלטינה" נסעה בין השאר להופיע בפסטיבל הג'ז היוקרתי ניופורט בארצות הברית.

"היה קשה מאוד להופיע בחוץ לארץ אחרי רצח הספורטאים במינכן", מספר קמינסקי. "היינו צריכים לקחת אתנו איש ביטחון, והורו לנו לפתוח את הדלת במלון רק למי שיידע את הסיסמה. היה לנו קטע מסובך שנע בין 11 ל-13 רבעים, אז זאת היתה הסיסמה שלנו. היינו דופקים אותו על הדלת כדי להיכנס. קשה לי להאמין שיש מחבל שיודע לעשות דבר כזה".

"הפלטינה" יצאה להופעות גם בפריפריה, בעידוד אמנות לעם, וקמינסקי מספר שבהופעות האלה הוא שימש מעין סלקטור. "לפעמים באנו למקום, ואנשים שמעו שיש להקה ובאו בלי לדעת שהם עומדים לראות הופעת ג'ז. זה יצר מצבים בעייתיים. אז בפעם הבאה הייתי עומד בכניסה ואומר ‘זאת לא סתם הופעה, זה קונצרט'. היו כאלה שאמרו ‘מה? קונצרט?' והלכו מאוכזבים, והיו אחרים שאמרו ‘יופי, קונצרט' וידעת שהם יהיו קהל טוב".

ב-1976 "הפלטינה" הקליטה את האלבום האחרון שלה, "הנערה בעלת שיער הפשתן" בעל הגוון המחושמל והפיוז'ניסטי, ואחר כך החליטה להתפרק. "אבל אז קמה צעקה בארץ", אומר קמינסקי. "אהרן מגד כתב ב'דבר' שלא ייתכן שלהקה כזאת תפסיק לפעול, ואחרי הכתבה קיבלנו טלפון ממשרד החינוך, ושאלו מה אנחנו צריכים, ואפילו מימנו לנו את ההגברה והרכב. אבל זה לא החזיק מעמד הרבה זמן. לא היתה פרנסה, ובעיקר לא היה לאן להתפתח. רצינו יותר. חלק נסעו לאמריקה, אבל אף אחד לא מומש באמת".

ב-1981 קמינסקי עזב סופית את עולם ההקלטות (הג'וב האחרון שלו היה ב"חתונה לבנה" של שלום חנוך) ופתח בית ספר לתיפוף. הוא לימד שנים רבות, פיתח שיטה שעוזרת למתופפים להימנע מפציעות בשרירים, בגידים ובפרקים (הוא מספר שפציעות כאלה כמעט גמרו לו את הקריירה בשנות ה-70), ודגל בגישה שלפיה צריך ללמד איך לנגן ולא מה לנגן. אחרי שבית הספר שלו נסגר הוא עבר לתחום שבו הוא עוסק כיום - סדנאות לחברות וארגונים. ובכל השנים האלה הוא המשיך כמובן לנגן ג'ז.

בתקופה האחרונה הוא מנגן עם מוסיקאים צעירים כמו הסקסופוניסט רוברט אנצ'יפולובסקי, החצוצרן גרגורי ריבקין והפסנתרן יונתן ריקליס, והוא מאושר מהמוסיקה שהם מנגנים ביחד. בדרך חזרה מבית אורן הוא משמיע בוואן הקלטה של אחת ההופעות האחרונות שלהם, מקשיב לה בריכוז מוחלט, וכשהפסנתרן גומר סולו יפה הוא מסתובב לאחור ואומר בהתלהבות: "שמעתם את הסולו הזה? זה בקלות היה יכול להיות סולו בתקליט של מיילס דייוויס מאמצע שנות ה-50".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו