בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פורץ מתוך שנייה מהססת: בעקבות המוסיקה של יוני רכטר

ההרמוניה המורכבת, המזיגה בין תוגה לחיוניות, הלבדיות. יוני רכטר בן 60 וזו הזדמנות להתחקות אחר המוסיקאי שיצר משהו אחר במוסיקה הישראלית

41תגובות

לקראת סוף התקליט "14 אוקטבות", אלבומם של יוני רכטר ואבנר קנר מאמצע שנות ה-70, יש שיר קטן, מקסים וקצת בוסרי שנקרא "ערב בתל אביב". הוא מושר מנקודת המבט של איש צעיר, שמצטייר באוזני המאזין כבן דמותם של רכטר וקנר (אף שאת המלים כתב אורי שמיר). מישהי שברה ככל הנראה את לבו ("ברחוב הזה היית לי תום ורוך ואהבה עצובה") והוא מוצא נחמה בהתרחשות התל-אביבית הסתמית לכאורה. יושב על ספסל בגן, חושב, מעשן, רק הוא והעיר והחושך, בלי אנשים שיפריעו למחשבות להתהרהר.

בעצם, יש בשיר עוד אדם אחד, דמות משנית וזניחה שחולפת להרף עין ונעלמת. זה הגנן, ש"חומק הביתה בלי לשכוח לאסוף כמה זרי פרחים לפנינה", אולי אשתו. מה עוד אנחנו יודעים על הגנן? רק את גילו: "כבן שישים". הוא אמנם פעיל ומאמין ברומנטיקה, אבל אפשר לדמיין שבעיניהם של רכטר וקנר, שהיו בני 24 כש"14 אוקטבות" יצא, הוא נראה אז די זקן.

מאחר שדמויות בשיר לא מתבגרות והאנשים ששרים אותו כן, רכטר וקנר יכולים כיום לחוש כלפי הגנן אחווה של בני אותו מחזור. רכטר חוגג היום את יום הולדתו ה-60. אם לשפוט על פי האישיות שקורנת מהשירים שלו ומהראיונות אתו, אפשר להמר שהוא לא יסגור הערב את חוות רונית למסיבה המונית ונוצצת, אבל זה לא אומר שלא צריך לחגוג, לברך ולנצל את ההזדמנות כדי להגיד כמה מלים על יצירתו.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אליכם לפייסבוק

אבל מאיפה להתחיל? איך מסכמים בקצרה את דרכו האמנותית של מי שאלמלא יצירתו המוסיקה הישראלית היתה הרבה יותר ענייה מכפי שהיא? איך מנסחים אמירה כוללת על יצירה שיש לה כל כך הרבה פנים? איך בכלל מדברים על שירים - עוד ועוד ועוד שירים - שיופיים נמצא מעבר להשגתם של ניתוחים והגדרות? ואיך עושה זאת בקור רוח ומפרספקטיבה מרוחקת מאזין שהוא יליד שנות ה-70, אדם שחייו מקבילים פחות או יותר לתקופת היצירה של רכטר, ששומע את שיריו מאז שהוא זוכר את עצמו ולא יכול לדמיין את פסקול חייו בלעדיהם?

אז מאיפה להתחיל? אולי צריך לאמץ את העצה שניתנת ב"שיר נבואי קוסמי עליז" וללכת ישר, ללכת תמים. לוותר, לפחות לפי שעה, על הפרספקטיבה המלומדת ולשאול את עצמך (בלי לחשוב יותר מדי): מהו גרעין היצירה של רכטר בשבילי? מהו המרכיב ביצירתו שמדבר אלי בצורה הכי עמוקה? מהו הדבר שמשותף לשיריו של רכטר שאני הכי אוהב וחקוקים על לוח לבי?

צליל פסנתר מקפץ

אחרי שהשאלות האלה התנסחו, התחילו להתנגן בראשי שלושה שירים של רכטר, שאינם הלחנים הכי קנוניים שלו: "בלעדייך" (מתוך אלבום הבכורה של גידי גוב, 1978), "כל עוד" (מתוך האלבום "מחשבות ואפשרויות", 1995) ו"שיר נבואי קוסמי עליז" שכבר הוזכר (יצא כסינגל ב-1983 ונכלל שלוש שנים לאחר מכן באלבום "בגובה העיניים").

מדוע דווקא הם זינקו ביחד והסתדרו בשלשה? בגלל מה שהפסנתר עושה בהם. שלושת השירים האלה, ששייכים לשלושה עשורים שונים ביצירתו של רכטר, נפתחים בנגינת פסנתר מקפצת שמספרת את הסיפור של השיר - הסיפור המלודי, ההרמוני והרגשי - בפרק זמן של כעשר שניות ובטרם כניסתו של הטקסט לתמונה. בשלושת המקרים, ובמיוחד ב"בלעדייך" ו"כל עוד" (שמקפצים גם על הרמוניה דומה. יכול להיות שרכטר הושפע מעצמו?), הסיפור הזה כל כך כובש, שכל המחסומים שמקיפים את הלב מוסרים בבת אחת ודגל לבן של כניעה מאושרת מונף בשמחה.

הטקסטים של "בלעדייך" (דני מינסטר) ו"כל עוד" (עלי מוהר) מספרים סיפורים שונים בתכלית. "בלעדייך" הוא שיר געגועים לאהובה שעזבה, "כל עוד" הוא התבוננות של אב בבנו (ובעצמו). הראשון אמור להיות נוגה, השני יותר נייטרלי, אבל כשהטקסט מצטרף למוסיקה של רכטר מתברר שבשני השירים יש מזיגה דומה מאוד בין חיוניות בסיסית לבין תוגה בסיסית לא פחות, וששני השירים מדלגים קלי תנועה אף על פי שיש להם מטען הרמוני די כבד, ובשני השירים יש אדם שנמצא לבד עם עצמו (גם אם הוא מתבונן באדם אחר או חושב עליו), ושני השירים מתרחשים בעיר שלא יכולה שלא להיות תל אביב. אלה קווי המתאר של המרחב האמנותי והנפשי שבו יוני רכטר מסתובב כבר 40 שנה, ואם יש צורך בצופן שמקודד את כל המרחב המרהיב הזה, הצופן שבו אני בוחר הוא הפסנתר המדלג בפתיחה של השירים האלה. יש כמובן צפנים אפשריים אחרים, לא פחות תקפים ולא פחות יפים.

"בלעדייך" הוקלט ב-1978 בעיצומה של תקופה פורייה להדהים בקריירה של רכטר, שנמשכה מאמצע שנות ה-70 עד תחילת שנות ה-80. כשנשאל על התקופה הזאת בראיונות, הוא השתמש במלים כמו "שחרור", "התפרצות" ואפילו "התפוצצות". הוא גם נזכר בפליאה איך לקראת סופה של אותה תקופה יזם את הוצאת ספר התווים שלו. הוא היה אז רק בן 27. זאת היתה הפעם היחידה, אמר, שבה חטא בחטא הגאווה.

ההתפרצות היצירתית של רכטר התחילה ב"14 אוקטבות", שיצא בשלהי כהונתו כקלידן האאוטסיידר של "כוורת". שנה לאחר מכן עיבד והלחין את "האהבה פנים רבות לה" של אריק איינשטיין. ב-1977 אסתר עופרים, שבאה לביקור מולדת, ביקשה ממנו לנהל מוסיקלית את המופע שלה. הוא עיבד גם תקליט הופעה של איינשטיין והלחין בעבורו את "עטור מצחך". באותה שנה הוא הספיק לחבר גם את המוסיקה ל"אגדה בחולות" של להקת המחול ענבל; אחד התוצרים של העבודה הזאת היה השיר "נמה יפו".

1978 היתה אפילו יותר פורייה. רכטר הלחין ועיבד את רוב שירי האלבום הראשון והנפלא של גידי גוב, יצר יחד עם יהונתן גפן את "הכבש ה-16" והוציא את "באופן קבוע וחד פעמי", תקליט משותף עם יהודית רביץ. ב-1979 יצא אלבום הסולו הראשון שלו, "התכוונות". עד גיל 28 יצאו תחת ידו עשרות לחנים מעולים שייכנסו למחזור הדם של המוסיקה הישראלית. ספר תווים לא היה חטא של גאווה, הוא היה כמעט כורח המציאות. כמו מתי כספי, אבל בצורה שונה לחלוטין, רכטר הביא בשנים האלה למוסיקה הישראלית סוג חדש של יופי. יופי בעל צבע מיוחד ומזוהה ונפרד מכל הצבעים האחרים.

האלתור הוא הגרעין

קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, לאפיין את המהות העמוקה של היופי הזה. אפשר רק לגרד את פני השטח ולהצביע על כמה מהחומרים שהרכיבו אותו. אפשר לקרוא להם, על דרך הסיסמה הקליטה, "באך, ביטלס וביל אבנס".

באך: רכטר לא היה כמובן המלחין הראשון שהזריק למוסיקה הישראלית אלמנטים של מוסיקה קלאסית, אבל הוא היה הבולט מבין בני דורו. המרווחים הלא שגרתיים שממלאים את שיריו, המשפטים המוסיקליים הארוכים והמסתעפים, המעבר הפתאומי בין סולמות באמצע השיר - כל אלה באו מהעולם הקלאסי אבל עברו דרך הפילטר האישי רב העוצמה של רכטר, שעיגן אותם תמיד בתוך מסגרת פופית מזדמזמת. מורכב? בהחלט. מסובך? לפעמים. אקדמי? אף פעם לא.

ביטלס: הפופ הישראלי כולו הזריק את המוסיקה של הביטלס ישר לווריד, ויש יוצרים שהשפעת הביטלס עליהם גדולה יותר מאשר רכטר. אבל רוב היוצרים האלה, משלום חנוך ועד דני סנדרסון, לקחו מלנון ומקרטני בעיקר את האנרגיה, החופש והחותם הרוקנרולי. רכטר, שהוא ההיפך הגמור מרוקר, אימץ את הסממנים היותר מעודנים של הביטלס - המנגינה המוזהבת, התזמור העשיר, מהלכי הפסנתר המתוקים-גועשים של מקרטני.

דניאל צ'צ'יק

ביל אבנס, גם כשלעצמו ובעיקר כשם קוד לג'ז, היה מקור השפעה לא פחות חשוב מבאך והביטלס, ובעניין זה רכטר ניצב לבדו בין עמיתיו לדור שנות ה-70 בפופ הישראלי. רכטר הוא לא בדיוק ג'זיסט, אבל הוא היה זה שהכניס את הצבע, ההרגשה והרגישות של הג'ז לאופק של המוסיקה הישראלית. וגם כאן, כמו עם המוסיקה הקלאסית, הוא אף פעם לא סיבך את העניינים, אף פעם לא חטא באקדמיות יתר. אפשר להסתייג מג'ז ובאותה נשימה לאהוב את המוסיקה של יוני רכטר בין השאר משום שהיא מושפעת מג'ז. זה לא סותר.

רכטר הושפע לא רק מהצליל של הג'ז אלא גם מהפילוסופיה שלו. "האלתור היה והינו בעיני הגרעין ממנו מתחילה הכתיבה, והוא זה שמספק את חומר הגלם ממנו בהמשך מלטשים את התוצר", הוא כתב בטקסט שצורף לאוסף "בכל פעם שאני מנגן". ייתכן שהגישה הזאת מקנה ללחנים שלו חלק מהטריות והרעננות שלהם, כפי שאיבחן חברו ושותפו ליצירה עלי מוהר: "אתה מאזין לשיר ישן, שאתה מכיר היטב, ועדיין נדמה לך שהוא קורה עכשיו, שהוא ממשיך ונברא כרגע, מתוך אותה שנייה מהססת, חיה, המולידה את התפנית הבאה של המנגינה".

"מתוך אותה שנייה מהססת": גם מהבחינה הזאת רכטר נבדל ממוסיקאים גדולים אחרים בני דורו. דמותו הגבוהה והגמלונית במקצת, הרכות שקרנה מהמוסיקה שלו, רוחם המהרהרת והפגיעה של השירים שהוא בחר להלחין; הוא לא היה אחד מהחבר'ה, הוא לא פרח בתוך מסגרת של להקה, הוא לא בא מהקיבוץ, ואם לשפוט על פי עטיפת האלבום "התכוונות" - שבה הוא נראה מאחור, יושב ליד פסנתר בתאורה עגמומית - הוא לא נראה כמו זה שגילגל את הג'וינטים בחדר החזרות, אם הוא בכלל היה שם כשיתר הנגנים עישנו. אולי מהכיוון הזה אפשר להבין את ספר התווים בגיל 27. אולי זאת היתה נקמתו של היורם - תעודת הצטיינות בכריכה רכה, שהפסנתרן הנחבא אל הכלים נהנה להציג לחבריו המפורסמים והמוחצנים יותר.

"בתחילת הדרך השירים והמוסיקה פורצים ממך ללא שליטה", כתב רכטר על העטיפה של האוסף "בכל פעם שאני מנגן". "כמו בנעורים אתה מבטא את כאבי ילדותך ונלחם על מקומך בעולם. אחרי מספר שנים בהן ‘שפכת' את רוב מה שהיה בתוכך (עבורי: שנות ה-70) מגיע שלב משברי בו אתה מרגיש שכדי לומר משהו משמעותי אתה צריך להתחדש, כלומר ללמוד. אני חושב שאחת המתנות הגדולות שהלימוד מעניק היא שיפור היכולת ללמוד לבד".

אותה יוניות בשומה

קמחי מוטי

אהבת הלימוד, והענווה שמונחת בבסיסה, היו מהגורמים החשובים שסייעו למוסיקה של רכטר להתחדש ולשמור על תנופה אחרי ששנות ה-70 המופלאות מבחינתו באו אל קצן. הוא לא הוסיף להלחין שירים נצחיים בתדירות כל כך גבוהה, המנגינות הגאוניות כבר לא התעופפו מהשרוול, והוא גם התנתק בלי צער ממוקדי הכוח של הפופ הישראלי (למעט העבודה עם אריק איינשטיין), אבל לא רק שהתוצרת שלו בשנות ה-80 נותרה מרשימה, אלא שבמובנים מסוימים רכטר השתפר והשתכלל.

הקצב שלו, למשל. בשנות ה-70 הוא התגמד בהשוואה לממד המלודי והרמוני. בשנות ה-80, אולי בהשפעת החשיפה של רכטר לפופ אמריקאי אנין וקצבי כדוגמת "סטילי דן", האלמנט הקצבי נעשה חשוב וסוחף יותר (חשבו על "טוב שבאת" או "שטח ההפקר" מתוך "40:06" של גידי גוב, וגם על "עוגן הרם" מהאלבום "בגובה העיניים", ואפילו על "שיר על יונה בחלוני" מתוך "משירי אברהם חלפי" של אריק איינשטיין). ההתעוררות הקצבית הזאת צבעה את המוסיקה של רכטר בצבעים קצת פחות מופנמים.

המופע "העיקר זה הרומנטיקה", שעלה בפסטיבל ישראל ב-1991, סימן את הפיכתו של רכטר, שהיה אז בן 40, ליוצר קנוני, וכמו שקורה הרבה פעמים, הכניסה לקנון לוותה בדחיקה נוספת מסדר היום השוטף של תעשיית הפופ. שנות ה-90 היו עשור חלש של רכטר בכל הנוגע למוסיקה פופולרית. האיכויות שלו נהפכו לסחורה פחות מבוקשת. אבל הוא ממילא כבר לא היה שם ועבר למחוזות פחות מיידיים. הוא התחיל לכתוב מוסיקה להרכבים קלאסיים וגילה עולם ומלואו (הוא סיפר פעם שאת היצירה "פרידה משנסון", שנמשכה 14 דקות, הוא כתב במשך חצי שנה); הוא חיבר מוסיקה לתיאטרון; ובסוף שנות ה-90 הוא אפילו עבד במשך שנה על הפסקול שמלווה את הביקור במוזיאון הפלמ"ח.

מאחר שרכטר הוא תלמיד סקרן (הוא למד פסנתר אצל מורה גם בשנות ה-40 וה-50 לחייו), המעבר אל מחוץ לעולם הפופ לימד אותו כמה דברים, שאחר כך מצאו את מקומם באלבומי הסולו המאוחרים שלו. הכתיבה לתיאטרון היתה חשובה במיוחד מהבחינה הזאת, או כך זה לפחות נשמע. כמו שבשנות ה-80 משהו נפתח בקצב של רכטר, כך בשנות ה-90 ובעשור הקודם משהו השתנה והתעצם בטיפול שלו בקולות וגם בקול שלו עצמו. העבודה עם אנסמבלים של שחקנים וזמרים בתיאטרון, וגם העבודה עם מקהלות בתחום הקלאסי, חילחלו אל האלבומים, והדוגמה הטובה ביותר היא החטיבה האמצעית באלבום הסולו האחרון של רכטר, "עוד סיפור", חטיבה של כארבעה שירים שיוצאת מגבולות השיר הסטנדרטי ונהפכת למעין אופרת רוק מתקדם שמגרה ומפתיעה את האוזן.

רכטר מרבה לעבוד בשנים האחרונות עם חבורה של זמרים צעירים, שמביאה אל הבמה את העושר הווקאלי שמאפיין את יצירתו המאוחרת, אבל הנוכחות שלהם לא גורמת לו להצניע את עצמו. להיפך. "פעם הייתי מאוד סגור ומופנם, חששתי לשיר, חששתי להופיע", הוא סיפר לפני ארבע שנים, "אבל בשנים האחרונות הלחץ נעלם. אני ממש נהנה להיות על הבמה, וזה מעודד אותי לכתוב שירים חדשים וגם גורם להם להישמע אחרת - פשוטים יותר, אינטואיטיביים יותר, פחות מתוחכמים".

מוטי קמחי

פשוט זה עניין יחסי, והפשטות של רכטר מורכבת יותר מהשירים המתוחכמים של מלחינים אחרים, על אחת כמה וכמה כשהוא מלחין שירים של דליה רביקוביץ', שמסעירה את נפשו היוצרת בשנים האחרונות. הוא הלחין כ-20 שירים שלה, ועל פי הדוגמאות הבודדות שהוא ניגן בהופעות, אלה לחנים נפלאים. רכטר דיבר על אפשרות להעלות מופע גדול מהשירים האלה, אבל בינתיים זה לא קרה, בין השאר מפני שאת שנת 2008 ואת המחצית הראשונה של 2009 הוא הקדיש לדבר אחד בלבד - יצירה תזמורתית על פי ספר הילדים של דויד גרוסמן "איתמר פוגש ארנב", שהיא לדברי רכטר היצירה הכי מורכבת שהוא כתב אי פעם.

בשנה האחרונה הוא רץ עם המופע "העיקר זה המוסיקה" ובו להיטיו המוכרים בעיבודים חדשים, מופע שזוכה להצלחה גדולה ואף יעלה בקרוב על דיסק. האם זה אומר שפרויקט רביקוביץ' יחכה עוד הרבה זמן או אפילו ייגנז? ייתכן. אבל גם זה חלק מהסיפור של רכטר. לפני כמה שנים הוא עבד על יצירה שכללה בין השאר הלחנה לשיר של המשורר אברהם בן יצחק, שפירסם בכל חייו 12 שירים בלבד. השיר שרכטר הלחין נקרא "אשרי הזורעים ולא יקצורו". "אני חייב להתוודות שאני קצת מאמין בזה", הוא אמר אז.

מזל שהוא מאמין בזה רק קצת, ואשרינו שהמוסיקה המופלאה שלו, ה"בשומה יוניות עדינה" (כמו שכתב אברהם חלפי בהתכוונו ליונה ולא ליוני), היא חלק מחיינו. מזל טוב. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו