בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סאונד מרהיב של מפלצת

למרות הדשדוש של אלבומו החדש, חובבי ג'ז ישמחו לראות בסוף השבוע את פט מתיני בתל אביב. יש לקוות שבזכות טריו משובח, היופי ינצח את השיעמום

14תגובות

בשוק הופעות הג'ז בישראל, החודשים האחרונים הם החודשים של הסופרסטארים; חודשים שבהם חובבי הג'ז, המורגלים באולמות צנועים וקהלים קטנים, מתכנסים באמפיתיאטרונים ובהאנגרים עם עוד מאות ואלפי אנשים. באוגוסט היו כאן צ'יק קוריאה ו"Return to Forever", שהביאו המוני אדם (במושגים של ג'ז) לאמפי קיסריה. בספטמבר בראד מלדאו מילא את אמפי שוני בבנימינה. ובעוד כמה ימים יבוא לישראל הגיטריסט פט מתיני. בתחילה נקבעה למתיני הופעה אחת - במוצאי שבת, בהאנגר 11 בתל אביב, אבל עד מהרה אזלו הכרטיסים להופעה הזאת ונפתחה הופעה נוספת, למחרת באותו מקום.

הרבה מאוד גיטריסטים, מקצועיים וחובבים, יבואו להאנגר כדי לראות את מתיני בפעולה. לצדם יהיו שם חובבי-ג'ז-שאינם-גיטריסטים מכל הגילים. אבל אפשר לנחש שקבוצת הגיל השלטת, בדיוק כמו בהופעה של צ'יק קוריאה ו"Return to Forever", תהיה זו של בני 45-55.

אחת הסיבות לכך היא מחירי הכרטיסים הגבוהים בהופעות מהסוג הזה, שהם בלתי אפשריים בעבור קהל צעיר. אבל הסיבה העיקרית היא התקופה שבה דרך כוכבם של מתיני וקוריאה והקשר המיוחד שנרקם בין כוכבי הג'ז של התקופה הזאת לבין הקהל שלהם, שאז היה בן עשרה והיום נמצא בסוף שנות ה-40, תחילת שנות ה-50 שלו.

אי-פי

שנות ה-70 היו העידן של הפיוז'ן, השילוב בין ג'ז לרוק. טהרני ג'ז, שאוהבים את המוסיקה שלהם אקוסטית עם תחושה של סווינג ובלוז (או במלה אחת: שחורה), נוטים לפסול את הפיוז'ן הלבן, אבל אפילו הם ייאלצו להסכים עם שתי קביעות:

1. תור הזהב של הפיוז'ן היה תקופה יצירתית מאוד בג'ז: כל אחד מהמוסיקאים הבולטים של הז'אנר יצר תמהיל שונה של ג'ז ורוק.

2. המעגל של חובבי הג'ז התרחב בתקופה הזאת לאין שיעור, וזאת לאחר שבסוף שנות ה-60, כשהרוק ידע את התקופה הכי יצירתית בתולדותיו, הג'ז איבד את רוב הקהל (הקטן ממילא) שהיה לו.

שנות ה-70 היו השנים האחרונות שבהן מספר לא קטן של נערים שמאסו בפופ של מצעדי הפזמונים, היו יכולים להתאהב כמו שרק נערים יודעים במוסיקה של אמן ג'ז בן תקופתם. קוריאה, מתיני, ג'ון מקלפלין, הרבי הנקוק, אל דימיולה, "תחזית מזג האוויר" ואחרים יצרו מוסיקה מתוחכמת מאוד אבל גם נגישה מאוד, שחפפה במידה מסוימת את האזורים שבהם פעלו אמני פופ ורוק. בשביל צעיר שגילה את פול סיימון או את "סטילי דן", המעבר למתיני וקוריאה היה טבעי לגמרי. והנערים האלה, שהיום הם כאמור בני 45-55, שומרים לכוכבי הג'ז חסד נעורים, נוהרים להופעות שלהם, וגם לוקחים אתם את ילדיהם (האם יוכלו להסביר לבני כיתתם באיזו הופעה הם היו אתמול? קשה להאמין).

42 מיתרים

מתיני יופיע בישראל עם טריו משובח, שכולל את הקונטרבסיסט לארי גרנדיר והמתופף ביל סטיוארט, ואם ההופעה תזכיר ברוחה את אלבום הטריו האחרון והטוב של מתיני, "Day Trip", אלבום שכלל כמה קטעים בלוזיים - נדמה שגם לטהרני הג'ז יש סיבה טובה לבוא. לעומת זאת, ספק רב אם הם יאהבו את האלבום החדש של מתיני, "What's It All About", שמתהלך על קו התפר שבין היופי לשיעמום ומתקרב יותר מדי פעמים אל הקוטב השני.

זה אלבום סולו אקוסטי, שהוא המשך ישיר של "One Quiet Night" מ-2003. מתיני ישב באולפן לבדו, עם גיטרת הבריטון האהובה עליו, חשב על שירים שהוא אוהב (בעיקר שירי פופ משנות ה-60 וה-70, חלקם מוכרים לכל וחלקם פחות ידועים), וניגן אותם בחופשיות, בלי לתכנן יותר מדי.

ההתחלה נהדרת: מתיני מנגן את "צלילי השקט" של סיימון וגרפונקל עם גיטרה בעלת 42(!) מיתרים. מבחינה ויזואלית זאת מפלצת (אפשר לראות ביוטיוב), אבל הסאונד שלה מרהיב. זה נשמע כאילו מתיני מנגן את השיר המופלא בכלי פריטה מזרח אסיאתי בשעה שנגן אחר מלווה אותו בגיטרה אקוסטית רגילה. המחצית ראשונה של האלבום כוללת עוד שני יהלומים: "Pipeline", קטע גלישה ישן שמתיני מנגן בדהרה אקוסטית סוחפת, וביצוע אבסטרקטי ל"נערה מאיפנימה", שיופיו נובע מכך שהוא כמעט אינו מאזכר את המקור הגאוני עד אין קץ אך שחוק עד בלי די. רק אחרי דקה וחצי של הרהור גיטרה אפשר להבין שמתיני מנגן את שירו של אנטוניו קרלוס ז'ובים, וגם אחר כך הוא שומר על מרחק. הוא לא מצייר את הנערה אלא ממקם כמה נקודות התייחסות במרחב, והמאזין מוזמן להשלים בעצמו את הקווים. איזה יופי.

אבל אחרי "הנערה מאיפנימה" האלבום מתחיל לדשדש. מעריציו של מתיני עשויים ליהנות גם מהמחצית השנייה של האלבום, אבל מי שמנהל עם הגיטריסט מערכת יחסים פחות אינטימית עשוי להשתעמם מהגרסאות האינסטרומנטליות נטולות העוקץ לשירים של "הקרפנטרס", קרלי סיימון והביטלס (ביצוע חסר השראה ל"And I Love Her"), ובמיוחד מהביצועים הלבנבנים חסרי הגרוב לשירים של להקות סול מתוקות כמו ה"Four Tops" וה"Stylists". ברגעים האלה קרה מה שקורה תמיד בקטעים חלשים של מתיני: חשבתי על מנגינת הפתיחה של סדרת הטלוויזיה "שלושים ומשהו". יש לקוות שבהופעות בישראל היופי ינצח את השיעמום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו