בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל הפסנתר מצדיק את קיומו

אין מדובר באירוע המסעיר ביותר בנוף המקומי, אך עם ההופעה הנהדרת של אסף אמדורסקי, המחווה למיקי גבריאלוב, והיונה-וולכיות של טובה גרטנר

4תגובות

על הנייר, ולפעמים גם בשטח, יש כמה סיבות טובות לא להתלהב מפסטיבל הפסנתר. האופי השמרני והממוסד שלו, ההקפדה על הקונספט הבעייתי של האירוח, העדרו של מרכיב הקצב מרוב ההופעות, החיבה למופעי מחווה שמבטיחים הרבה ומקיימים פחות, ההתכנסות לתוך גבולות גזרה אנינים-אך-צפויים שאין בהם מזרחי ואין בהם (כמעט) רוקנרול.

אבל כמו שקורה בדרך כלל, גם השנה בסיומו של הפסטיבל ההסתייגויות האלה נדחקו הצדה ופינו את מקומן להכרה שעם כל הבעיות שלו, פסטיבל הפסנתר היה ונותר אירוע מרכזי וחשוב בנוף הצחיח של פסטיבלי המוסיקה הפופולרית בישראל. מימין לפסטיבל אינדינגב הצעיר והבועט ומשמאל לפסטיבל התמר ההמוני, זהו הפסטיבל היחיד שמקפיד על איזון בין איכות למסחריות ומפגיש בין כרישי מיינסטרים לבין אמנים מעניינים בתחילת דרכם, לפעמים על אותה במה. 45% גלגלצ, 45% שמונים ושמונה אף-אם, 10% קול הקמפוס - זאת הנוסחה, פחות או יותר, וזאת נוסחה שעובדת, גם אם היא לא מסעירה במיוחד.

הרחבה המריאה

גם אם המלה "מסעיר" לא נמצאת בלקסיקון של פסטיבל הפסנתר, זה לא אומר שהפסטיבל הזה לא מסוגל לכלול הופעות מעולות. מאחר שראיתי בסך הכל שבע הופעות בפסטיבל שננעל אתמול (מתוך כמעט 40 הופעות), אני לא מוסמך לקבוע מי קטף את תואר ההופעה הטובה ביותר. אני רק יכול לומר שאם מישהו גנב את התואר לאסף אמדורסקי, ההופעה שלו היתה צריכה להיות מעולה במיוחד. כי ההופעה של אמדורסקי היתה נהדרת.

אסף אמדורסקי הרחובות ממריאים לאט

היא התחילה להיות נהדרת ברגע מסוים - השיר הרביעי, "הרחובות ממריאים לאט". אם כבר מדברים על פסנתר, אין ספק שמספר שירי הפסנתר המרהיבים שהפופ הישראלי מייצר ירדה לאין שיעור בשני העשורים האחרונים. אבל עדיין יש כאלה, ו"הרחובות ממריאים לאט", שפתח בצורה מפוארת את אלבומו האחרון של אמדורסקי, הוא אחד מהם. הביצוע שלו בהופעה גרם גם לה להמריא והניח אותה על ענן גבוה - או אם לדייק את התחושה שחוללה המוסיקה, בתוך מערבולת של אוויר חם, שממנה היא כמעט לא ירדה עד סופה.

אמדורסקי אמר לקהל שההרכב שניגן אתו מופיע יחד בפעם הראשונה. היו נקודות שבהן השרוכים של הלהקה היו באמת רופפים (הנגינה של הקלידנית אן שטרייכמן, למשל, יכלה להיות פחות מהוססת, והביצוע לסאגה "זוג משמיים" הבהיר שאין הצדקה למשוך את השיר הזה על פני עשר דקות), אבל הראשוניות תרמה להופעה יותר משהיא הפריעה. אפשר היה להרגיש שאמדורסקי והנגנים מחפשים את התדר המדויק שבו הם צריכים לשדר, ואפשר היה לחוש גם שהחיפוש שלהם נעשה על קרקע מוצקה מפני שהתדר הכללי יותר, תדר הצליל האופייני לאמדורסקי, הוא תדר מגובש, עשיר ומאופיין. מערבולת אוויר חם כבר אמרנו?

התנועה בין התדר הגדול המגובש לבין התדר הקטן המתהווה לא היתה הדינמיקה המעניינת היחידה בהופעה. היתה גם תנועה בין תו התקן הפסנתרי של הפסטיבל (על הבמה היו פסנתר אקוסטי, פסנתר חשמלי וסינתיסייזר) לבין חריגה מבורכת ממנו מאמצע ההופעה ואילך. אמדורסקי נטש את הקלידים, חגר גיטרה חשמלית, הגביר קצב, ואף על פי שנותרנו ישובים באותו כיסא, ההופעה יצאה לזמן מה ממחוזות האולם המכופתר והגיעה כמעט אל מחוזות המועדון.

התלונה היחידה בנוגע לאירוח של שולי רנד, שהיה מוצלח כשלעצמו, היא שהוא קטע את הרצף המצוין שקדם לו והמיר את הגרוב החשמלי המענג באווירה אקוסטית שגרתית. "יקירתי" ו"השמים הכחולים", שנוגנו בהדרן, חתמו את אחת ההופעות הטובות שראיתי בשנים האחרונות בפסטיבל הפסנתר.

לחנים מהשרוול

פסטיבל הפסנתר של השנה שעברה נפתח במופע מחווה לשמוליק קראוס, שלא הצדיק את התקוות שנתלו בו (אם נתלו בו תקוות). ייתכן שלאור כישלון המופע ההוא הוחלט למקם את מופע המחווה של הפסטיבל הנוכחי, מופע שחגג 40 שנה לאלבום "בדשא אצל אביגדור" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב, במשבצת פחות מרכזית - יום שישי בצהריים. זאת היתה החלטה נבונה מאוד. היא הורידה את כובד האחריות מעל כתפיו של המופע והפכה אותו מאירוע מתוח שחייב להצדיק את עצמו מבחינה אמנותית למופע שאמור לספק שעה וחצי של הנאה פשוטה. והוא סיפק.

בכר דודו

מאחר שאריק איינשטיין הדהים את כולם ובחר להישאר בבית, הזרקור הופנה בצורה בלעדית אל מיקי גבריאלוב, יוצר שאין ראוי ממנו להצדעה כזאת. גבריאלוב לא מורגל באור הזרקורים, בעיקר לא בשנים האחרונות, אבל הוא התמודד היטב עם הסיטואציה בתערובת של ענייניות והתרגשות. מי שהתמודדו בצורה פחות מרשימה היו הזמרים הראשונים שעלו לשיר עם גבריאלוב. מירמי קפלן, דרך תמר אייזנמן ועד יהלי סובול, הם שרו את שירי "בדשא אצל אביגדור" בצורה פושרת למדי. אחרי חצי שעה של הופעה התעורר הרושם שבמקום כל הזמרים האלה היה עדיף לגייס את מאור כהן - האחיין הרוחני הכי מוצלח של איינשטיין - ולתת לו את הבמה לאורך כל ההופעה.

אבל אז קרה להופעה משהו טוב. זה התחיל עם הביצוע המשותף של גבריאלוב ואייזנמן ל"סע לאט", שהיתה בו תנופה כלשהי, והתגבר כשאיה כורם עלתה לבמה ושרה נהדר - צלול, נקי ויפה - את "ערב מול גלעד". קובי אפללו זימר יפה את "אמא אדמה" (אם כי ב"נה הנה נה" הרוקיסטי הוא לא ידע מה לעשות), וכשסובול, קפלן וחמי רודנר עלו לסיבוב שני - הפעם ביחד ב"הסיפור של בני פורמן" - הם תפסו את הרוח של השיר וטיפלו בו יפה. "אני אוהב אותך היום", בביצועו של גבריאלוב, היה תענוג צרוף, והביצוע הקבוצתי ל"אני ואתה" הצליח להיות בלתי דביק, עדות נוספת לכך שזאת היתה הצדעה צנועה ויפה, שהזכירה כמה לחנים נהדרים התעופפו לגבריאלוב מהשרוול במחצית הראשונה של שנות השבעים.

אבל אי אפשר בלי שתי הסתייגויות. ראשית, התפקיד של חיים רומנו. רומנו, שניגן באלבום המקורי, השתתף בהופעה אבל על תקן אורח. את תפקיד הגיטריסט המוביל אייש ניק מילר, ורומנו התארח בשלושה-ארבעה שירים. למה? מדוע לא נתנו לו להיות המוביל? מוזר מאוד. הסתייגות שנייה קשורה לדפי המלים שהביאו אתם לבמה חלק מהזמרים. איך ייתכן שיהלי סובול הרשה לעצמו לשיר את "בדרך לגימנסיה", אחד השירים הישראליים הגדולים ביותר אי פעם, בעודו מציץ בדף המלים שמולו? מה, כל כך קשה ללמוד בעל פה את הטקסט? וסובול לא היה היחיד. גבריאלוב התלוצץ על הזיכרון הלקוי של הדור הצעיר, אבל זה לא היה מצחיק, זה היה די עצוב.

הילדותי והפיוטי

"מי שקורא לי גרטנר, סימן שהוא מפחד ממני / מי שקורא לי טובה'לה, סימן שהוא צריך ממני / מי שקורא לי מתוקה, סימן שהוא לא טעם ממני / מי שקורא לי מתוקה, סימן שהוא לא יטעם ממני / איך אני יודעת את כל זה? / כי גם אני כזאת"

את המלים האלה (שמצוטטות מהזיכרון) שרה-דיברה טובה גרטנר לקראת סיום ההופעה שלה בפסטיבל. גרטנר, למי ששכח או לא יודע, עלתה על במת הפופ הישראלית באמצע שנות השמונים עם שירים מתוקים אך ממזריים, אקסצנטריים אך נגישים, שמיזגו בין העולם השירי של יונה וולך לבין העולם המוסיקלי של הניו-וייב, בעיקר בגלגול הפופי-סינתיסייזרי-חולמני שלו. בשנות התשעים ובעשור הקודם גרטנר היתה פחות פעילה, אבל בשנים האחרונות היא חוזרת לפעילות סדירה ו"שירים קיצוניים", שיצא לאחרונה, הוא אלבומה השני בתוך שלוש שנים. יפה עשו מנהלי פסטיבל הפסנתר שהעניקו לה במה שבה תוכל להציג את שירי האלבום הזה, לצד שירים ישנים יותר.

גרטנר כבר בת חמישים ומשהו, אבל יש יוצרים שיישארו תמיד פאנקיסטים, לא משנה מהו גילם. גרטנר היא פאנקיסטית - לא בז'אנר המוסיקלי (אין אצלה רעש ואין מחץ גיטרות) אלא במהות היצירתית והנפשית שלה. כנות מוחלטת, חשיפה מלאה, החצנה בלתי מצונזרת של כאב - זאת הדרך היחידה שהיא מכירה.

בשירים הראשונים הטוטאליות הקפריזית של גרטנר היתה קצת מרתיעה, בעיקר משום שנדמה היה שהיא אינה מעוגנת בהקשר מוסיקלי מספק. אבל בשיר הרביעי או החמישי ההופעה התחילה להיכנס לתוך אזור יצירתי מעניין, פרום במובן הטוב של המלה. ההרכב של גרטנר - שכלל בין השאר נגן בסון וביט-בוקס אנושי - תפר צליל שהתאים למידותיה האמנותיות והחצופות כאחד, והיא עצמה הילכה על קו התפר שבין ילדותיות לפיוטיות. בשירים שבהם הפיוטי השתווה לילדותי או עלה עליו (וזה מה שקרה רוב הזמן) היה תענוג להקשיב לה, להיכנס לתוך ההרהור החשוף והפגיע שלה. ובשירים המעטים שבהם הילדותי איים לגבור על הפיוטי, התחשק להושיט לגרטנר יד ולייצב אותה, וגם זה היה בסדר. אמן זקוק לפעמים לעזרה מהמאזינים שלו, וגרטנר נראית כמו מישהי שלא מתביישת להזדקק.

מועדון החברים

בעז שרעבי הוא זמר אדיר ומלחין נפלא, שגם בעשור השביעי לחייו מסוגל עדיין לכתוב שירי אהבה מעולים (וראו את "אם את עדיין אוהבת אותי", אחד השירים הישראליים הגדולים של העשור הקודם). אבל בכל הנוגע להופעות, נראה שלבעז שרעבי יש בעיה אחת: בעז שרעבי. במקום לתת לשירים לדבר, הוא מתעקש להפוך את ההופעות שלו לקטעי קישור משולבים בשירים. פסטיבל הפסנתר? יותר כמו פסטיבל מספרי סיפורים. ולא סיפורים מוצלחים במיוחד.

היו רגעים שבהם אווירת מועדון החברים, המנוגדת כל כך להלך הרוח המעונב של פסטיבל הפסנתר, היתה חביבה ואף מרעננת, בעיקר כשהקהל של שרעבי הצטרף בקריאות ביניים ("בעז, אני אחות של... אתה יכול לשיר את...?"). אבל האווירה הזאת, ששרעבי ייצר בצורה אקטיבית מאוד מהרגע הראשון, פגמה בסופו של דבר בהופעה. לפעמים היא גלשה לתוך השירים עצמם, כמו במקרה של "את לי לילה", שבו שרעבי חתך פתאום לפסנתר, התיישב ליד הפסנתרן ירון בכר, לא שם לב שאין לו מיקרופון וגזר על השיר המופלא ביצוע מקושקש.

גם כשאווירת מועדון החברים לא גלשה לתוך השירים, הנוכחות שלה העמיסה על הביצועים אחריות גדולה: הם היו חייבים להיות מצוינים על מנת שהאמנות תנצח את הסחבקייה. ועל פי רוב הם לא היו מצוינים. השירים של שרעבי מתחילים בדרך כלל רגוע ומתגברים בפזמון הדרמטי. את הדרמה של הפזמון שרעבי יצר נהדר. כשהוא שר בעוצמה וברגש גואה הוא שלט בקולו בצורה מוחלטת. אבל בבתים של השירים, בקטעים הרגועים והאטיים יותר, השליטה שלו בקולו היתה חלקית, והיה מאכזב לשמוע את זה. ההופעה כולה הוציאה את החשק ללכת בעתיד הקרוב להופעות נוספות של הזמר הגדול הזה.

פסטיבל הפסנתר. אסף אמדורסקי; מחווה למיקי גבריאלוב ו"בדשא אצל אביגדור"; טובה גרטנר; בעז שרעבי. מרכז סוזן דלל בתל אביב, 26-24.11

בכר דודו


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו