בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמו נר ברוח: עשור למותו של ג'ורג' הריסון

החיפושית החרישית ג'ורג' הריסון החזיק את הגיטרה שלו לא כמו אל אלא כמו שמחזיקים גיטרה אקוסטית. האחיזה הזאת מלמדת עליו ועל המוסיקה שלו

25תגובות

ג'ורג' הריסון היה הגיטריסט המוביל של הלהקה הכי גדולה בתולדות הרוקנרול, ובתור שכזה היו לו כל הסיבות שבעולם להחזיק את הגיטרה שלו כמו אל. כל עמיתיו למועדון הגיטריסטים הגדולים של שנות ה-60 - ג'ימי הנדריקס, ג'ימי פייג', אריק קלפטון, פיט טאונסנד - החזיקו את הגיטרה שלהם כמו אלים: הגוף של הגיטרה בגובה החלציים, הצוואר שלה מוטה כלפי מעלה בזווית הגבריות הזקופה, והיד של הגיטריסט-האל מוכנה לסחוט מהכלי עוד סולו מונומנטלי.

ועכשיו הביטו בהריסון מנגן. לא אל, לא אזור חלציים, לא גבריות זקופה, לא סולו מונומנטלי. הריסון החזיק את הגיטרה החשמלית שלו כמו שמחזיקים גיטרה אקוסטית. באזור הבטן בואכה החזה ובצורה אופקית. הוא נראה כמו מלווה של חבורת זמר יותר מאשר כמו אלוהי גיטרה נערץ, והצורה שבה הוא החזיק את הכלי מלמדת הרבה עליו ועל המוסיקה שלו. אילו הריסון היה מחזיק את הגיטרה כמו ג'ימי פייג', הוא לא יכול היה להיות הגיטריסט של הביטלס. ואילו היה מחזיק כך את הגיטרה ובכל זאת נעשה הגיטריסט של הביטלס, הביטלס היו ככל הנראה להקה פחות דגולה. ובכל מקרה, אילו היה מחזיק כך את הגיטרה, הוא בוודאי לא היה ג'ורג' הריסון.

נסיקה יצירתית מרשימה

הריסון מת היום לפני עשר שנים, ב-29 בנובמבר 2001, ובמותו הותיר רק שני אנשים צועדים על מעבר החצייה הכי מפורסם בעולם. סיפור חייו תועד לאחרונה בסרטו של מרטין סקורסזה "Living in the Material World", ויום השנה העשירי למותו הוא הזדמנות לומר משהו על המוסיקה הנפלאה שלו. לנסות להבין מה הקנה לה את היופי המיוחד שלה ואיזו מורשת היא הותירה אחריה. ואם אפשר לומר את כל זה בקצרה, מה טוב. הריסון נהג לומר את שלו בתמציתיות ואחר כך לזוז הצדה. הוא לא אהב לנפח דברים (ועשה זאת רק פעם אחת, מסיבות מובנות, באלבום הסולו הראשון והמשולש שלו, שכלל יותר שירים מכל השירים פרי עטו שיצאו באלבומים של הביטלס).

התרומה הראשונה של הריסון לעולם היא כמובן התרומה שלו ליצירה הקולקטיבית של הביטלס. לתרומה הזאת יש הרבה מאוד פנים: הנגינה שלו, השותפות שלו בעיבודים (שותפות מינורית יחסית, ובכל זאת), קולות הרקע שלו (שהוסיפו צבע חשוב, וקודר, לצבעים של לנון ומקרטני), תפקיד המפתח שלו בחשיפה של הביטלס לרוחניות המזרחית, שהרחיבה את תודעתם של חברי הלהקה (אם כי בצורה הרבה פחות דרמטית מהחשיפה שלהם לאל-אס-די), וכמובן השירים שהריסון כתב בעצמו, ובהם לפחות שלושה מהשירים היפים ביותר בתולדות הפופ, "While My Guitar Gently Weeps", "Something" ו-"Here Comes the Sun".

אבל התרומה הכי גדולה של הריסון למוסיקה של הביטלס היא יצירתו של קו התפתחות שלישי, נפרד, לצד קווי ההתפתחות הסימביוטיים של לנון ומקרטני. הדבר הכי גדול בביטלס היה היכולת המפליאה שלהם להתפתח, להשתנות, להמציא את עצמם מחדש כל חצי שנה. עד 1965-1966 התהליך הזה היה נחלתם הכמעט בלעדית של לנון ומקרטני. מ-1966 ואילך הריסון נכנס למשחק והתגלה כסוס שחור (אולי זה לא מקרה שכך נקרא אלבומו מ-1974 וכך נקראה גם חברת התקליטים שהוא הפעיל בשנות ה-70).

במובנים מסוימים, ההתפתחות היצירתית של הריסון מאמצע שנות ה-60 ועד סוף העשור היתה מרשימה יותר מזו של שני שותפיו, וחשוב לציין בהקשר הזה ששני השותפים האלה זילזלו ביכולותיו של הריסון כאמן יוצר. כלומר, ההתפתחות שלו נעשתה בתנאים בעייתיים, ללא עידוד, ולצד הגאונות המשתקת של לנון ומקרטני, מה שהופך את הנסיקה היצירתית שלו למרשימה עוד יותר.

לחצו לייק ותוכלו לקבל את הכתבות הכי מעניינות ישירות אליכם

הריסון תרם שירים ספורים לרפרטואר של הביטלס עוד לפני 1966, ויש להם צבע מאוד מזוהה של בדידות קוצנית, כמעט בדידות מרצון, ללא שמחת החיים המתפרצת של רבים משירי לנון-מקרטני מאותה תקופה. השיר הראשון של הריסון שהופיע באלבום של הביטלס נקרא "Don't Bother Me", שם שאומר הכל. בשיר מאוחר יותר, "If I Needed Someone", הוא אומר לבחורה "תחרטי את המספר שלך על הקיר שלי ואולי אתקשר אלייך, אם אהיה זקוק למישהו". הריסון שר את השירים האלה בקול יבש מאוד, ואפילו מעט קודר, שביטא את העמדה המרוחקת-מנותקת שלו. גם בלחנים שלו, חרף היותם מזדמזמים, היה גרעין מובהק של חוסר תקשורתיות, של דיסוננס.

מחוץ לאתוס הגברי

ב-1966 - שנה שבה ההתקרבות של הריסון למוסיקה הודית הפכה אותו למתקדם לא פחות מלנון ומקרטני, ואף הותר לו בפעם הראשונה להכניס שלושה שירים שלו לאלבום של הביטלס - נימת השירה שלו נותרה יבשה וחומצית. הוא נשאר בתוך שריון הריחוק הנוגע ללב שלו. אבל החל מ-1967 קרה דבר דרמטי מהבחינה הזאת - השריון הוסר, אולי בהשפעת הפילוסופיה ההודית. שיריו של הריסון מאותה שנה ואילך הם יצירות חשופות ופגיעות בצורה יוצאת דופן. גם לנון ידע להיות חשוף ופגיע, אבל אצלו החשיפה היתה תמיד ברוטלית, מהממת ואגוצנטרית. הוא דרש שנמקד את המבט בו, באני הכואב והזועם שלו.

אצל הריסון ההתערטלות היתה הרבה יותר מעודנת, הרבה פחות ילדותית. האני שלו נהפך לנזיל ומטושטש, והתהליך הזה הוחש במוסיקה עצמה יותר מאשר בטקסטים. הביטוי המובהק ביותר להורדת השריון של הריסון היתה השירה שלו. היא עברה שינוי מרחיק לכת. הקול היבש, הגרום והבינוני מבחינת גובה הצליל נהפך לקול גבוה, מרחף, עירום, כמעט יבבני, כמעט נשי.

הריסון חשש בתחילה מהשינוי הזה. כשהביטלס הקליטו את שירו "The Inner Light" בתחילת 1968 הוא חש לא בנוח עם הקול הגבוה שהוא שמע בהקלטה. חצי שנה לאחר מכן, כשהקליט את "While My Guitar Gently Weeps", הקול שלו היה הרבה יותר גבוה ורך (בעיקר בפזמון: "I don't know whhhhhhhhhy") וככל הידוע לא היתה לו בעיה עם זה.

לא רק קולו של האריסון עבר שינוי דרסטי לקראת סוף שנות ה-60. גם הלחנים ונגינת הגיטרה השתנו ויצרו את טביעת האצבע ההריסונית הטיפוסית, שתאפיין את היצירה שלו עד סוף חייו. הלחנים נפטרו מהדיסוננסים הקוצניים של תחילת הדרך ופיתחו שפה מוסיקלית יותר רכה ונרעדת. התלישות והבדידות שאיפיינו את הריסון הצעיר לא נעלמו מהשפה החדשה הזאת, הן פשוט קיבלו ביטוי אחר. אפשר לשמוע אותן, למשל, בנטייה החזקה של המנגינות וההרמוניות של הריסון להחליק לצדדים במקום לנוע קדימה. המהלך הזה מתרחש כמעט בכל השירים שלו, והוא ממקם את הריסון הרחק מחוץ לאתוס הגברי, השועט קדימה, של הרוקנרול.

הגלישה של המנגינות של הריסון אל מחוץ לתנועה הסואנת קשורה קשר הדוק לסגנון הנגינה שלו. מהו הסאונד שמזוהה יותר מכל עם הריסון? זהו הצליל של הגיטרה המחליקה הצדה. חשבו, למשל, על סולו הגיטרה של "Something". אין עוד סולו גיטרה כזה בעולם, והיופי הנשגב שלו נובע מהתנועה הנרעדת אל הצד, במקום התנועה הבוטחת קדימה.

גיטריסטים אחרים, וירטואוזים יותר, הפיקו מהכלי שלהם זיקוקי דינור. הגיטרה של הריסון נשמעה כמו נר ברוח, והיה כל כך הרבה כוח בחולשה שבקעה ממנה.

בשירה, במנגינות ובנגינה שלו, הריסון היה ההיפך מזכר אלפא רוקנרולי, והמהות הזאת שלו גלשה גם אל מחוץ למוסיקה ולתוך החיים עצמם. דוגמה ידועה אחת היא הפרשייה עם אשתו של הריסון, שעזבה אותו לטובת אריק קלפטון, ודוגמה נוספת היא ההסתבכות המשפטית השלומיאלית עם השיר "My Sweet Lord", שבגינה הריסון חויב לשלם סכום כסף נכבד בעוון גניבת מנגינה.

המנגינה של "My Sweet Lord" באמת דומה מאוד ל-"He's So Fine" של להקת ה"שיפונס", אבל מי בכלל שם לב למנגינה? האם השופט שקנס את הריסון לא שם לב שמה שעושה את השיר זאת ההקדמה המופלאה של הגיטרה? האינטרו הזה, המחליק הצדה בניתור עולץ וגמלוני? יותר 100% הריסון מזה לא יכול להיות, אבל את זה רק אנחנו מסוגלים להבין, כל אותם מיליונים שהמוסיקה של החיפושית החרישית נגעה בנשמתם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו