טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקשר בין אייל שני, ליאור אשכנזי והפסנתרנית אורית וולף

סדרת קונצרטים מיוחדת תפגיש בין השלושה לשיחה על יצירות שמתכלות בזמן קצר ואמנים שכל פעם עומדים למבחן מחדש

תגובות

יש סדרות קונצרטים, כך מתברר, שמתגבשות במסעדה: לפני זמן מה, אחרי שאכלה מנה שמצאה חן בעיניה במיוחד במסעדה תל-אביבית, החמיאה הפסנתרנית אורית וולף לשף, אייל שני; הוא התעניין מי היא, וכשאמרה את שמה ענה שהיא מוכרת לו היטב, ושהוא מכור לבטהובן.

"שאלתי אותו איזו יצירה הוא אוהב במיוחד, הוא ענה שהקונצ'רטו הרביעי לפסנתר, אני המשכתי וסיפרתי לו שעבודת הדוקטור שלי עסקה בקדנצות של הקונצ'רטי של בטהובן, והשיחה התגלגלה וממנה צמחה פגישה שנמשכה שלוש שעות ויותר, ובה דיברנו על פילוסופיה, אמנות הבמה וקולינריה. כך גם אתחיל את השיחה אתו במפגש במוזיאון", אומרת וולף.

תומר אפלבאום

המפגש הקולינרי-מוסיקלי סביב בטהובן בין וולף לשני יהיה פומבי, מול קהל (מוזיאון תל אביב, מחר, 11:30 בבוקר), והראשון בסדרה בת שלושה מפגשים רב-תחומיים מוסיקליים יוצאי דופן: במפגש השני (3.2.12) תשוחח הפסנתרנית עם השחקן ליאור אשכנזי, ואחר כך עם החוקר הפילוסוף חיים שפירא.

"יש קשר חזק בין מה ששנינו עושים", אומרת וולף לקראת השיחה עם שני, "אני עולה על במה אחרי שעות וימים של עבודה, של אימונים, מגישה לקהל את היצירה שהתאמנתי עליה כל כך הרבה, והמאזינים בולעים אותה, כמו שבולעים אוכל בכמה נגיסות. וזהו, היצירה נעלמת, נמוגה כאילו לא היתה, ולא נשאר ממנה דבר. כך גם הוא: המחשבה, העמל, ההכנה, הבישול, וההתכלות של כל זה בזמן קצר. זאת החוויה המשותפת שלנו, היצירה לקהל שמכלה את מה שאנחנו עושים: זו לא אמנות פלסטית שבה הצייר עמל ויוצר את העבודה שתעמוד לנצח. לא, אצלנו פעם זה מצליח, בפעמים אחרות לא; זו אמנות של אנשים שכל פעם עומדים למבחן מחדש".

ועל כך תשוחחו במפגש?

"כן, על כל זאת, ועל בטהובן, שגם אצלו התבטאה הסיזיפיות הזאת, עם הטיוטות האינסופיות שכתב לפני כל יצירה, ועם ההתלבטויות והקשיים. וזאת לא תהיה רק שיחה: תוך כדי המפגש גם אנגן, מתוך הקונצ'רטו הרביעי שאייל כל כך אוהב, את הסונטה ‘הפתטית'; וזה לא ראיון, לא הכנתי דף שאלות, ואייל גם לא היה מעוניין לקבל רשימה של נושאים לשיחה כי הוא כמוני מחפש את החוויה של ההפתעה, את האלתור; לא להתכונן מראש, מה שמאוד משקף את אמנות הביצוע. אייל ידוע בהתנגדות שלו לתפריטים. הוא אוטודידקט שיוצר כל יום, אבל נמנע מהמוכר והידוע, ומחפש את החדש, והקשר של החדשנות לבטהובן הוא ישיר, לא סתם הוא אוהב אותו. אבל השיחה לא תנסה להשוות בין בטהובן לאוכל ובין מוסיקה לקולינריה אלא תעסוק בתפישת עולם, בטבעה של יצירה, בשאלה איך אנחנו רוצים להשאיר חותם בעולם הזה. לא לרצות את הקהל אלא להגיש לו משהו בדרך המיוחדת לנו, השונה מהמוכר לו.

תומר אפלבאום

"עם ליאור אשכנזי יעלו גם הנושאים האלה, אבל בגרסה קצת שונה", ממשיכה וולף, "אנחנו נדבר על החיים ועל הבמה, מה דומה ומה שונה ביניהם; ומה עושים כשיש פתאום בלקאאוט או כשנתקפים בהתקף צחוק מול הקהל או כשהפרטנר לביצוע טועה; ואיך אפשר לעלות בפעם ה-300 לבמה ועדיין לרגש. ליאור יעשה מונולוגים מ'מקבת' של שייקספיר, ואני אנגן את המוסיקה שהוא אוהב, מוסיקה אימפרסיוניסטית, יצירות של דביסי ואריק סאטי. ועם חיים שפירא - לכאורה עולמו שונה מזה של שף או שחקן או מלחין - אבל הוא כל הזמן מתחדש: הוא סיפר לי למשל שאף אחת מ-100 הרצאות ויותר שהרצה לא דומה לשנייה, וכל היום קורא וקורא וממציא את עצמו מחדש, וזה מזכיר לי את עצמי, כי מעולם בכל הקריירה שלי לא חזרתי על קונצרט או הרצאה פעמיים, כי אני חייבת את זה קודם כל לעצמי, להישאר על החוד, על קצה הכיסא כל הזמן. וחיים גם מנגן בפסנתר בעצמו, בלי לדעת תווים, ובמפגש ננגן בארבע ידיים, נאלתר, כל אחד במחוזות המוסיקליים שלו, הוא מתוך שמיעה ואני כבר דרך המהלכים ההרמוניים שאני מכירה; ונדבר על שופן ועל רומנטיקה בכלל: מוסיקה, ספרות ואסתטיקה, ועל אהבה. החוט המקשר בסדרה הוא היצירתיות והחדשנות של אנשים שהשאירו כאן חותם חשוב".

בכר דודו

קהל עם בעיות קשב

וולף, ילידת תל אביב, החלה את הקריירה הפסנתרנית שלה בגיל 11, ולמדה באקדמיה למוסיקה בתל אביב, באקדמיה המלכותית בלונדון ובאוניברסיטת בר אילן. היא ניגנה כסולנית עם תזמורות והוציאה כמה דיסקים, בהם גם יצירות שהלחינה בעצמה; ובנוסף לנגינה, לסדרת המפגשים הרב-תחומיים, ולסדרת ההרצאות שלה במוזיאון תל אביב בימי חמישי בבוקר המשלבות מוסיקה והסברים עליה ושיחה עם הקהל, יש לה גם קריירה בעולם העסקים שבה היא מייעצת לחברות מסחריות גדולות בתחומי פיתוח היצירתיות, חדשנות ומיתוג.

את האופי המיוחד של המפגשים המוסיקליים היא מסבירה בשינויים שעברו על העולם בכל הקשור להצגה ולקבלה של מוסיקה קלאסית: "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בעידן הטכנולוגי העכשווי לבצע מוסיקה כמו שביצעו לפני 150 שנה, וגם לא כמו לפני 50 שנה. נתחיל מזה שיש לאנשים בעיות קשב, הם חסרי סבלנות, ואני לא מאשימה אותם: אנחנו היום מתעדכנים בכל שנייה, ואיך אפשר פתאום לשבת בקונצרט ולהתנתק לשעתיים? באחת ההרצאות שנתתי ביקשתי מכולם לפתוח טלפונים ניידים, והם היו בהלם. אמרתי להם, תסמסו חופשי ונבדוק איך זה.

"השליחות שלי היא לתת חוויה לקהל מגוון", אומרת וולף, "גם בעידן אינטנסיבי ואובססיבי ולחוץ וחסר קשב, ונעדר גישה למוסיקה קלאסית. אני אוהבת קונצרטים ארוכים, מאוד נהנית מהם, אבל רוב האנשים לא מסוגלים אפילו לשבת חצי שעה. אז אני מנסה לרדת ממגדל השן, ולפרק את הנוהג הזה של דום-שתיקה של המבצעים על ידי שיתוף הקהל. למשל, אחרי יצירה לספר על הפאשלות שהיו לי, או להודות שזה לא יצא טוב או דווקא לשמוח אם הצלחתי, ולשוחח על כך גם עם הנגנים שאני מביאה, על הלבטים והכישלונות וההצלחות. לפני שבוע וחצי היו 450 איש באולם המוזיאון, מהם 80 תלמידי תיכון, אנשים מכל הגילים והאוכלוסייה: זו השליחות שלי, וכך אני מגשימה אותה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות