בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נהמה מופלאה: על ההופעה של סאן רא ארקסטרה

אף שסאן רא עצמו עזב את כדור הארץ לפני 18 שנה, מערבולת הרעש שחולל ממשיכה להכות גלים. ההופעה בסוף השבוע בתל אביב היתה לא פחות מאדירה

9תגובות

ההופעה הזאת שייכת בצורה כל כך מובהקת למחלקת "אין דברים כאלה", שאולי היא בכלל לא הייתה. ובכל מקרה, אין שום דרך לתאר את מה שקרה בה לטובת מי שעשה את הטעות החמורה ולא לקח את עצמו במוצאי שבת למועדון הבארבי. מי שהיה יודע שזאת לא היתה הופעה טובה, וגם לא הופעה מצוינת, ואפילו לא הופעה מעולה. זאת היתה הופעה אדירה, הופעה מרוממת נפש. חוויה מוסיקלית, תרבותית, גופנית, רגשית, חושנית וחברתית - אני מעדיף לא לומר "רוחנית" אף על פי שהיה בה יסוד ספיריטואלי ברור - שקשה להעלות על הדעת מסעירה ממנה.

וזה בכלל לא היה מובן מאליו שהיא תהיה כזאת. מאחר שסאן רא היה מנהיג כל כך דומיננטי וטוטאלי, ההיגיון אמר שבהעדרו (הוא מת ב-1993) התזמורת שלו תהיה צל חיוור של התזמורת שהוא הוביל בחייו, זו שהוא האציל עליה בזמן אמת את דמותו החוצנית האגדית. הציפייה מהתזמורת שבאה לתל אביב בסוף השבוע שעבר היתה שהיא תבטא את המורשת של סאן רא בראשי פרקים, אבל התזמורת הזאת צללה אל עומק הטקסט ואף ירדה לרמת הערות השוליים. לא התמזל מזלי לראות את סאן רא בפעולה, אבל אני מרשה לעצמי להמר שמה שראינו שלשום לא נפל בהרבה מהתזמורת המקורית בשנותיו האחרונות של האיש שטען בתוקף שהוא בא מכוכב הלכת שבתאי.

כאמור, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להסביר מה הפך את ההופעה הזאת לכל כך נדירה, וגם יש כמעט טעם לפגם בניסיון לעגן בצורה רציונלית חוויה אמוציונלית כל כך עמוקה, ובכל זאת אפשר להצביע על שלוש איכויות שעשו את העבודה (לצד איכויות נוספות שיותר קשה לשים עליהן את האצבע).

דניאל בר און

האיכות הראשונה היא הנהמה הקולקטיבית המופלאה של כלי הנשיפה. אחרי ההופעה הזאת תידרש תקופת צינון ארוכה מאוד עד שאפשר יהיה ליהנות מהופעה שמבוססת על כלי נשיפה. שום דבר לא יתקרב למה שה"ארקסטרה" של סאן רא עשתה. היו שם שמונה נשפנים - חמישה סקסופוניסטים ושלושה חצוצרנים - והצליל שהם הפיקו (בכל תשלובות הכלים שהוצגו בזמן ההופעה, ובראש ובראשונה כששני הבריטון-סקסופונים ניגנו ביחד) היה פשוט מטריף.

לפני הרבה שנים יצא סרט תיעודי על סאן רא והוא נקרא "Joyful Noise". זאת ההגדרה המושלמת למה שכלי הנשיפה של ה"ארקסטרה" עשו שלשום ולמהותה של ההופעה בכללותה - רעש מאושר. תרועה קולקטיבית מרחיבת לב.

אבל לא רק רעש, ולא רק נגינה קולקטיבית: גם כשכל אחד מהנשפנים ניגן לבדו המוסיקה היתה מופלאה, וכל אחד מהם התגלה כבעל אישיות יחידה במינה - ממנהיג התזמורת מרשל אלן, שבגיל 87 ממשיך לקפוץ באנג'י בכל סולו שלו, דרך שני נגני הבריטון האדירים, ועד לנציגות הישראלית - אבשלום בן שלמה, איש קהילת העבריים מדימונה, שבצעירותו ניגן זמן קצר עם סאן רא, אחר כך בא לישראל, וכיום, 45 שנה אחרי, חזר ליום אחד אל שורשי העולם המוסיקלי והרוחני שעיצב אותו. הוא ניגן מעולה ונראה הלום אושר לשבת לצד חבריו הוותיקים ובתוך מערבולת הרעש המאושר.

האיכות השנייה שעשתה את ההופעה לבלתי נשכחת היתה התנועה של ה"ארקסטרה" בין תכנון קפדני לבין חופש מוחלט. זה היה אחד מעקרונות היסוד של סאן רא - המוסיקה שלו היתה חייבת להיות מדויקת עד לניואנס הכי קטן, ועם זאת הנגנים היו חייבים לבצע אותה מתוך חופש מוחלט. זה מה שקרה גם בהופעה שלשום, אם כי בצורה פחות נוקשה. לא בטוח שדיוק היא המלה המתאימה, אבל המוסיקאים ידעו טוב מאוד מה הם עושים ואיזה תפקיד הם צריכים לנגן בכל רגע נתון. ועם זאת החופש שהיה מונח בבסיס הנגינה שלהם היה עצום ומעורר השראה.

האיכות הנדירה השלישית של ההופעה היתה העומק ההיסטורי שבקע ממנה. זה היה קורס מזורז ומדהים בהיסטוריה של המוסיקה השחורה, כמעט על כל ביטוייה האפשריים. היה ים של סווינג (אחד הקטעים נשמע כמו הצדעה של ה"ארקסטרה" להצדעות של סאן רא לדיוק אלינגטון), והיה אוקיינוס של בלוז, והיה כמובן הרבה ג'ז חופשי במסורת של שנות השישים אבל עם זיקה לאלתור הקולקטיבי של הג'ז המוקדם, והיה רגש חזק של גוספל כנסייתי, והיו שירים יותר בידוריים (אבל תמיד עם עווית אקסצנטרית), והיה קטע אבסטרקטי של מערבולת צליל מחושמלת בסגנון של שנות השבעים המוקדמות, והיה פאנק סוער מאותו עשור, והיה מעין שיר דו-וופ שהחזיר את ה"ארקסטרה" לימיה הראשונים בשיקגו של שנות החמישים, והיה אפילו קטע דמוי ראפ שהעלה את הסברה שסאן רא, העתידן הנצחי, הזה את ההיפ-הופ הרבה לפני שהמוסיקה הזאת הומצאה.

ה"ארקסטרה" ניגנה את כל המוסיקות השחורות האלה, קדומות ועכשוויות, ולמעשה מיזגה והתיכה אותן זו בזו לכדי מהות צלילית אחת, בלתי ניתנת לעצירה. רוחו של סאן רא ריחפה מעל הבמה לא רק בדמות קטעי הדיבור המוקלטים שלו (שבהם הוא נשמע נואם על עליונות המיתוס על פני המציאות) אלא בכל מחווה, תנועה ומשפט מוסיקלי שהפיקו תלמידיו. כשכותבים על סאן רא מקובל להימנע מאזכור המלה "מוות" ולציין שהוא "עזב את כדור הארץ". לפעמים זה נראה כמו ניסיון של הכותב להישמע מגניב. אבל אחרי ההופעה שלשום באמת קשה להשתמש במלה מוות. מאות האנשים שיצאו מהמועדון אסירי תודה על החוויה שה"ארקסטרה" העניקה להם שמעו במשך שעתיים ורבע אמת אחרת: סאן רא חי!

"סאן רא ארקסטרה". בארבי ת"א, 3.12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו