בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברוקלין בוגי: מסע מוסיקלי בניו יורק

4 לילות, 7 הופעות ותחנת סאבוויי אחת. ביקור בניו יורק מגלה שגם אם היא כבר לא מה שהיתה בשנות ה-70, עדיין אין לה תחליף כבירת המוסיקה העולמית

3תגובות

חג המולד הוא חג מקסים וג'ורג' מייקל, שיהיה בריא, הוא זמר נהדר. אבל כמה פעמים ביום יכול בן אדם לשמוע את השיר "Last Christmas" של "וואם"? תחנות הרדיו ששולטות במרחב הציבורי בניו יורק טוחנות עכשיו את השיר הזה, לצד אינספור שירי כריסמס נוספים, עד שכל כניסה לבית קפה או לחנות בגדים מלווה בסכנה מוחשית ללקות בהרעלת סוכר נוצרית חמורה.

אכן, קשים הם חייו של חובב המוסיקה המבקר בניו יורק בימים אלה. לא רק המתקפה האכזרית של שירי הכריסמס, אלא גם מבחר ההופעות העצום שמזנק עליך מבין דפי מדור המוסיקה של "טיים אאוט" וכופה עליך שורה של ויתורים כואבים. הסקסופוניסט המעולה טים ברן באיסט וילג'? לא, יש באותה שעה הופעת היפ-הופ קטלנית בברוקלין, והופעה אחרת שאחת המשתתפות בה היא הזמרת המופלאה אלינור פרידברגר, אבל ניאלץ לוותר על שתיהן כדי לא להחמיץ קונצרט נדיר של מוסיקה בת זמננו.

לא שבתל אביב זה לא יכול לקרות. גם כאן המבחר גדול, עשיר ואיכותי. הנסיעה לניו יורק היא כבר מזמן לא מעבר חד ממדבר מוסיקלי לגן עדן תרבותי. למעשה, היה די ברור שבחמשת הימים שלי בתפוח הגדול אני לא אראה הופעה שתתקרב להופעה המדהימה של סאן רא ארקסטרה שהתקיימה במועדון הבארבי לפני שבועיים וחצי (ואכן, שום הופעה לא התקרבה אליה).

ובכל זאת, ניו יורק: מגרש משחקים אינסופי לחובבי ג'ז, רוק, היפ-הופ, קלאסי וכל מה שביניהם. להלן דיווח תמציתי על ארבעה לילות, שבע הופעות ותחנת סאבוויי אחת שחלשה על חלק ניכר מאתרי ההופעות שדגמתי ושימשה מעין גראונד זירו של הביקור המוסיקלי הזה.

גטי אימג`ס

התחנה הזאת נמצאת בברוקלין, לא במנהטן. זאת לא אמורה להיות הפתעה, שכן הסצינה המוסיקלית של ברוקלין הוציאה כמה מהלהקות המעניינות של השנים האחרונות. ובכל זאת, מי שהתרגל לצרוך את המוסיקה הניו יורקית החיה שלו בעיקר במנהטן, הרגיש קצת מוזר לרדת ערב אחרי ערב באותה תחנה כעורה, עם ריח מתוק עד בחילה, בפינת רחוב 9 והשדרה הרביעית בברוקלין, ולהמשיך ממנה אל הבר, המועדון, או חלל ההופעות. זאת היתה המחשה מצוינת לכך שמרכז הכובד המוסיקלי של העיר באמת עבר לברוקלין. וזאת לא היתה ברוקלין אופנתית עם משקפיים של היפסטרים, אלא ברוקלין שלובשת בגדים רגילים: ג'ינס וחולצת כפתורים פשוטה, ורק הקסקט או הברט שלה מעידים על נטייה ארטיסטית.

קחו למשל את "Barbes", בר ברוקלינאי קטן עם חדר צמוד המשמש להופעות. זה נראה כמו בר שכונתי, וזה באמת בר שכונתי, אבל התוכנית האמנותית של המקום לא היתה מביישת שום מרכז תרבות יוקרתי. ג'ז עכשווי מובחר, מוסיקה אפריקאית ולטינית, מוסיקה אמריקאית שורשית, מוסיקה אמנותית - והכל בעשרה דולר.

בלילה הראשון שלי בעיר ראיתי בברבס הופעה של דייב קינג, המתופף הנפלא של הרכב הג'ז האהוב עלי, "בד פלאס". הוא הופיע בדואו עם הפסנתרן מאט מיטשל. היינו בערך 15 אנשים בקהל, וקינג לא הפסיק להודות לנו שבאנו לראות אותו ואת חברו בלילה הגשום והקר.

המוסיקה של הצמד נפלה ברמתה מזו של "בד פלאס" (שיבואו בחודש הבא לפסטיבל "ג'ז חורף" באילת), אבל קינג היה יצירתי מאוד כהרגלו, מיטשל תמך בו היטב (אם כי בצניעות רבה מדי), ובכלל, מתי בפעם האחרונה שמעתם קטע ג'ז שמצדיע (כנראה באירוניה) למתופף של להקת "הסקורפיונס" (הקטע נקרא "Herman is German")?

בתום ההופעה של קינג ומיטשל התקיימה בברבס הופעה של "שגרירי המנדינגו", להקתו של הגיטריסט הגיניאי מאמאדי קויאטו. קויאטו התגלה כגיטריסט מצוין, שמפיק את הצליל הממכר של הגיטרה החשמלית האפריקאית, אבל שגרירי המנדינגו לא הבריקו. זה לא היה אפרו-פופ עילאי כמקווה, אלא מוסיקת קצב חביבה. יומיים לאחר מכן הופיע בברבס טריו ג'ז שלבסיסט שלו קוראים ארי פולמן-כהן. כמעט באתי לשם רק בגלל השם, אבל החלטתי להתאפק.

למחרת ההופעה של קינג ומיטשל, לא רחוק מהברבס, נפתח בחלל שנקרא "Issue Project Room", פסטיבל דרמשטט שחגג את המורשת של אחת האסכולות החשובות בתולדות המוסיקה בת זמננו, בית הגידול של שטוקהאוזן, בולז ומודרניסטים רדיקלים אחרים. קונצרט הפתיחה הציע הצעה מרתיעה ומפתה כאחד: "For Christian Wolff", יצירה של המלחין מורטון פלדמן לפסנתר וחליל שנמשכת לא פחות משלוש שעות.

לא שמעתי מעולם את המוסיקה של פלדמן, אבל קראתי עליו הרבה, ומה שקראתי סיקרן אותי מאוד. פלדמן, כך נכתב, יצר "חללים של אחרות רוחנית" ופתח "אשנב לתודעה חדשה". זה נשמע כמו אירוע שרק טיפש יחמיץ.

היפ פלופ

כ-40 אמיצים בעלי חזות אקדמית התכנסו בסטודיו של המועדון. הפסנתרן ניקולאס דה מייזון והחלילנית אמליה לוקאס התחילו לנגן - היא מפיקה משפט מלודי קצר וסתום והוא חוזר אחריה כהד כעבוד כשלושת-רבעי שנייה. כך זה נמשך לנצח, ללא תחושה של התפתחות. עם קצת מאמץ אני יכול לדווח שהיה משהו מעניין בהדהוד העקום, וגם במגע הייחודי של הפסנתרן, אבל אם לסכם את החוויה כהווייתה, מוטב לומר שאכן הבקעתי לתוך מצב של אחרות רוחנית. או במלה אחת: נרדמתי.

הערב השלישי לביקור בניו יורק נפתח במועדון ג'ז מן השורה, "Jazz Standard". יש משהו יבש במועדוני הג'ז הסטנדרטיים בניו יורק. הם יקרים, הקהל מבוגר ולבן, הסט קצר ומפלס החשמל באוויר נמוך. החצוצרן דייב דגלאס, שקיים במועדון סדרה של ארבע הופעות, כל ערב עם הרכב אחר, הפיג את האווירה המכופתרת כבר ברגע העלייה לבמה (הוא עלה מתוך הקהל בעודו זורק הערות משעשעות על מנה זו או אחרת), ומה שקרה בהופעה עצמה השכיח לגמרי את תנאי הפתיחה הבעייתיים והעניק חוויה מוסיקלית משוחררת, צבעונית ומהנה מאוד.

דגלאס הוא נסיין ידוע, גם אם בגבולות המוסיקה הנגישה, ובהופעה הזאת הוא ניגן עם ההרכב "So Percussion", רביעייה של מוסיקאים צעירים שמנגנים אך ורק בכלי הקשה: אחד במערכת תופים רגילה (פרט לעובדה שאחת המצילות שלה נראתה כאילו דרס אותה קטר), שני בוויברפון, שלישי בתופי סטיל קריביים ורביעי בצעצועים. שני דברים עיקריים עשו את ההופעה: ההמיה המשתקשקת והממזרית של דיוויזיית הפרקשן והחיוך הענק של דגלאס, שישב בין הפרקשניסטים ונהנה עד בלי די. אחד הקטעים נקרא "Bad Mango" והוא נשמע, בדומה לכל הקטעים האחרים, כמו פרי בשל ומובחר.

מאזור המידטאון, שם הסתיימה הופעתו של דגלאס (בעשרים לתשע בערב, לא ייאמן!), היישר לתחנת הבית בברוקלין, ומשם למועדון היפ-הופ בשם "Southpaw". לא היה צורך במפה כדי למצוא אותו. כל מה שצריך היה לעשות זה לעקוב אחרי חבורות הנערים השחורים/היספנים/לבנים-שמתלבשים-כמו-שחורים-או-היספנים.

המועדון עצמו התגלה כאסם עירוני חביב ודחוס שנשלט על ידי אם-סי נלהב מדי ("אני אומר ‘היפ', אתם עונים ‘הופ'!"), ועד מהרה התברר שלפני עלייתו של כוכב הערב, הראפר המעולה טאליב קוואלי, ניאלץ לצפות לפחות בארבעה הרכבים של ראפרים צעירים. כצפוי, חלקם היו מביכים (בעיקר הבחור עם האף היהודי ששיחק אותה יותר ניגר מניגר) וחלקם היו טובים, אך בוסריים.

בהפסקה שבין ראפר מחמם אחד לאחר, הלהיט האם-סי את השטח לקראת עלייתו של קוואלי, והמתח המצטבר היה מוכרח להתפרק בהופעה קטלנית. שום אפשרות אחרת לא באה בחשבון. אבל למרבה האכזבה, ההופעה של קוואלי וההרכב שלו, "Idle Warship", לא היתה אפילו רבע קטלנית. אולי הבעיה היתה נעוצה בציפיות. חשבתי שאני עומד לשמוע היפ-הופ לפנים, בסגנון של "Black Star" - ההרכב המעולה של קוואלי עם הראפר מוס דף, ובמקום זה קיבלתי הרכב היפ-הופ-סול עם זמרת בינונית. הראפ של קוואלי היה מצוין, אבל זה לא הספיק. אני אומר "היפ", אתם עונים "פלופ".

רסיטל בתחתית

אז היה לנו היפ-הופ, ג'ז, קלאסי מודרני ומוסיקה אפריקאית. מה עדיין לא שמענו? אינדי רוק. בערב האחרון שלי בניו יורק הופיעה באולם וובסטר הול להקת ה"Antlers", אחת מיקירות האינדי-ספירה של השנתיים האחרונות. להקת החימום היתה "Suuns", שגם עליה יש דיבור טוב בבלוגים הנכונים. אבל אבוי, איזו להקה אנמית. זמר ממלמל, סאונד חיוור, שירים קלושים, ואטיטיוד של גיבורי הרוקנרול החדשים. מביך.

גטי אימג`ס

אחרי "Suuns" החלושים, ה"אנטלרס" היו אמורים להישמע נפלא. זה לא קרה. הם נשמעו כמו להקת אינדי בינונית. משהו מאמצע השורה השנייה, אם לא מהשורה השלישית. הפלצט של הזמר לא חדר עמוק, השירים לא הרשימו, השילוב של גיטרות וסינתיסייזר נשמע משומש. הקהל שמילא את האולם הגדול עד אפס מקום נראה בעננים, אבל אחרי שישה-שבעה שירים הייתי צריך להחליט: להישאר ולקוות שהעסק ישתפר, או למהר להופעה של ביל פריזל - גיטריסט הג'ז האהוב עלי ביותר - במועדון הווילג' ונגרד. בתוך שלוש וחצי שניות הייתי מחוץ לאולם.

הדרך לווילג' ונגרד זימנה בונוס לא צפוי: רסיטל מצוין של אקורדיוניסטית שניגנה בסאבוויי. קראו לה מליסה אלדג', היא נראתה כמו מישהי שאפשר היה ללהק לסרט "נערה עם קעקוע דרקון", ואת הגרסה הבלוזית המקסימה שלה ל"Fur Elise" של בטהובן אפשר לראות ביוטיוב.

פריזל, שהופעתו בירושלים לפני שלוש שנים היתה אחת ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי, ניגן בטריו עם המתופף בריאן בלייד והכנרת ג'ני שיינמן, שהובילה את השלישייה. הווילג' ונגרד הוא מועדון מיתולוגי, ובהיסטוריה של הג'ז יש לא מעט אלבומי מופת שהוקלטו בין כתליו. אבל ההופעה של פריזל-שיינמן-בלייד היתה בלתי מיתולוגית בעליל - קטעים נאים בנגינה מובחרת, לא יותר ולא פחות. שעה מענגת מאוד שהתנדפה במהירות, והסתיימה בביצוע יפהפה ל-"Love" של ג'ון לנון, שבסופו בלייד המתופף חמד לצון וניגן חרישית את המקצב המפלצתי שפותח את "Tomorrow Never Knows" של הביטלס.

ביציאה מהמועדון, בבית הקפה הסמוך, הרדיו ניגן כמובן שיר כריסמס, אבל בניגוד ל-972 הפעמים הקודמות, הפעם לא רציתי שהזמר יפסיק לשיר. עם כל הכבוד (ויש כבוד) לג'ורג' מייקל - אוטיס רדינג יש רק אחד.

גטי אימג`ס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו