בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהד פישוף וישי אדר חוזרים אל אמנות הפופ

האלבום החדש של "בני המה" אמנם לא מציג שפה מוסיקלית חדשה ומסעירה, אבל בזכות ארבעה-חמישה קטעים יפים כדאי מאוד להקשיב לו

6תגובות

השאלה הזאת איננה חשובה ואיננה רלוונטית לשיפוט של האלבום החדש של "בני המה", ובכל זאת קשה להתאפק: מה היו חושבים אהד פישוף וישי אדר בני ה-18, שהיו מבקרי מוסיקה חריפים ואיקונוקלסטיים בנוסף להיותם חברי להקת "נושאי המגבעת", על אלבום כמו האלבום החדש של "בני המה"?

פישוף ואדר בני 40 כיום, והמוסיקה שהם עושים כ"בני המה" שואבת את הצביון האסתטי שלה משני מקורות עיקריים - פופ הסינתיסייזרים של תחילת-אמצע שנות ה-80 והדאנס של תחילת שנות ה-90. כלומר, המוסיקה שפישוף ואדר אהבו כנערים והמוסיקה שעניינה אותם בתחילת שנות ה-20 שלהם. עכשיו נחזור לסוף שנות ה-80 ונדמיין את פישוף ואדר בני ה-18 מתכוננים לכתוב ביקורת על אלבום חדש של מוסיקאים בני 40 שמבססים את יצירתם העכשווית על המוסיקה של נעוריהם ותחילת שנות ה-20 שלהם. כלומר, על הביטלס ועל רוק מתקדם, נניח. לא קשה לדמיין מה פישוף ואדר היו כותבים על המוסיקאים האלה. הם היו קורעים אותם לגזרים.

התרחיש הדמיוני הזה הוא חומר משעשע למחשבה, אבל הוא חסר משמעות. מוסיקאים לא עושים מוסיקה בשביל מאזין משוער, בן 18 או בן 81, וגם לא בשביל המבקרים שהם היו פעם. הם עושים את המוסיקה שהם עושים, המוסיקה שמשקפת את מי שהם ברגע היצירה. מאחר שפישוף ואדר ידועים כיוצרים בלתי נוסטלגיים בעליל, ומאחר שהאלבום של "בני המה" מסמן את החזרה שלהם אל אמנות הפופ אחרי שנים ארוכות של עשייה בלתי פופיסטית, אפשר היה לפנטז שהם יציגו שפה מוסיקלית חדשה ומסעירה ואולי אף יתוו דרך בעבור יוצרים אחרים כפי שעשו עם "נושאי המגבעת".

רויטל טופיול

זה לא קורה. מותר להתאכזב מזה, אבל לא חייבים. האלבום של "בני המה" הוא לא יצירה פורצת דרך ולא אלבום שמשקיף אל העתיד. למעשה, זה אלבום מסורתי למדי. אלבום שמשקיף אל העבר אבל מנסה לקחת אותו אל ההווה, לגרום לו להישמע טרי, רענן ועכשווי. האם הוא מצליח? והאם זה מעניין אף על פי שזה לא חדיש? האם זה מלהיב? אלה השאלות שצריך לשאול על האלבום החדש של "בני המה".

שיר הנושא של האלבום, שגם פותח אותו, עונה על השאלות האלה במשפט שפתח אי אז לפני שנים את האלבום של "נושאי המגבעת" - "כן, כן, כן-כן-כן-כן!" כן, זה נשמע טרי; כן, זה מעניין אף על פי שזה לא חדיש; כן, זה מלהיב. השיר "בני המה" הוא קטע כל כך טוב, שהוא נצרב בזיכרוני אחרי פעם אחת ששמעתי אותו, בהופעה של הצמד לפני כשלוש שנים. יש בו קצב קפיצי של אקסטזה נשלטת (קצב שזכור מאלבום הבכורה של אדר, שיצא בסוף שנות ה-90), סאונדים שנבררו בפינצטה, שזירה חכמה של קווים מלודיים משלימים, שבירה מוצלחת של הטקסט להברות משלהבות. זה לא בדיוק שיר (אין לחן מובנה ורציף), וגם לא בדיוק טרק אלקטרוני (יש טקסט והוא נמצא בחזית), אלא איזשהו בן כלאיים - אולי אפשר לקרוא לזה "שרק". אחלה שרק.

ה"שרק" הוא צורת ביטוי מקובלת בפופ הדאנסי בעולם, אבל בישראל אין כמעט מוסיקאים שעובדים אתו (בין השאר מפני שכמעט לא עושים כאן פופ דאנסי). "בני המה" מביאים איפוא לזירה המקומית פורמט מוסיקלי מרתק ולא שגור, מה שכמובן מעמיק את התוקף של המוסיקה שהם עושים. אבל התוקף הזה נובע בראש ובראשונה מהעובדה הבסיסית שפישוף ואדר יודעים לתפור שרקים. הם מטפלים ברצועות האלה בגישה מחושבת ומהונדסת בקפידה, כמעט קלינית, אבל לצד המדע הקר יש במוסיקה שלהם גם אלמנט ייצרי וחם. הניגוד המעניין זה מודגש ביתר שאת בהופעות של הצמד, שבהן אדר משמש כמדען מקלדות שקט בשעה שפישוף משחרר את גופו ורוקד כפנתר גאגא.

באמצע אחד השרקים היפים באלבום, "אוכל מים", שהטקסט שלו מצייר תמונה של עולם שסדרו השתבש כליל ("על ענף שפעם היה מקל של מטאטא יושבים / שמותיהם חרוטים על הגזע שפעם היה שולחן פיקניק בטבע"), מצאתי את עצמי ממלמל את המלים "גורד שחקים, אני אוהב אותך". "Skyscraper, I Love You" הוא קטע אדיר של "אנדרוורלד", אחת הנציגות העילאיות של הדאנס האנגלי משנות ה-90, ו"אוכל מים" של "בני המה" ירש את המטען הגנטי שלו מהאסתטיקה המרהיבה של ה"שרק" האנדרוורלדי הגדול. ייתכן אפילו שיש כאן אלמנט של חיקוי, אבל הוא לא גורע מיופיו של הקטע של "בני המה".

אם יש הסתייגות אחת מחציו הראשון של האלבום של "בני המה", היא נוגעת להגשה הווקאלית של פישוף. בחלק מהשירים יש אמנם טיפול מעניין בקול, באמצעות מניפולציות כמו הכפלה או עיוות, אבל ביותר מדי הזדמנויות פישוף מגיש את הטקסט כמו בימי "נושאי המגבעת" - בדיבור ממוכן שפעם היה חדש והיום נשמע משומש. אתה שומע אותו יורה את המשפטים באלבום החדש ולא יכול שלא לשמוע כרעש רקע מטריד את "הנערה שאני רוצה לאהוב היא גם זו שאני רוצה להרוג" או פצצת מצרר טקסטואלית אחרת מהחומר הישן.

הבעיה הווקאלית מחריפה בקטע השישי באלבום החדש, "אפס עד שלוש", שבו פישוף עובר מדיבור לשירה. זה לא עובד. פישוף הוא לא זמר, והניסיון של "בני המה" להמיר את אסתטיקת השרק בשיר עם לחן רציף מסתיים בכישלון. זאת גם היתה הנקודה שבה האלבום כולו הפסיק לעבוד בשבילי. לא רק בגלל העניין הווקאלי והכישלון ליצור שיר טוב, אלא מסיבות נוספות. סיבה אחת היא שהאופי הדחוס של הקטעים האחרונים באלבום לא מיטיב עם "בני המה": הוא גוזל מהמוסיקה שלהם את היופי הקליני והאוורירי שלה. סיבה נוספת, אני משער, היא עייפות החומר. המינימליזם של מוסיקה מבוססת מקלדות, שהיה מתגמל מאוד בחמשת הקטעים הראשונים באלבום, נהפך לצפוי ולא מספק בקטעים האחרונים. כך שכאלבום שלם "בני המה" אולי לא מצדיק את הציפיות הגדולות שנתלו בו, אבל בזכות ארבעה-חמישה "שרקים" יפים כדאי מאוד להקשיב לו. *

"בני המה". אנובה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו