בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורו של הג'אז הסובייטי

המוסיקה שמזוהה כל כך עם היריבה הגדולה, הציתה לבבות ועמדה במרכזו של ויכוח אידיאולוגי עז, כאשר אפילו סטלין נסחף אל תוך הסערה הקטלנית

16תגובות

ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות, ובקיצור ברית המועצות, התפרקה בדצמבר לפני עשרים שנה. מי שהיתה אחת משתי השחקניות העולמיות הכי דומיננטיות במאה העשרים הגיעה לתודעה שלנו בעיקר כמקור הפוליטי של האידיאולוגיה הקומוניסטית, כאמא הרוחנית של הקיבוץ, כמשתתפת פעילה באירועים היסטוריים, ממלחמת העולם השנייה, דרך פיצול גרמניה, משבר הטילים בקובה, וייטנאם, אסירי ציון, המלחמה באפגניסטאן ועוד מאות אירועים פוליטיים וחברתיים שזכו להילה, בוז והערצה. אבל מה אנחנו יודעים עליה מבחינת מוסיקאלית?

מסך הברזל, כפי שקרא לו ווינסטון צ'רצ'יל, לא היה רק מחסום אידיאולוגי אלא מחסום תרבותי שגרם לברית המועצות להיות מנותקת לחלוטין מעולם המוסיקה המודרנית, וגרם לה להתפתח כתרבות סגורה ומסוגרת שלא משפיעה ומושפעת ממה שקורה בחוץ. גם המגבלות החמורות, והענישה המרתיעה, הקשו על התפתחות המוסיקה בברית המועצות וגרמו לה להיות נעלם אחד גדול.

סדרת הכתבות שתפורסם בשבועיים הקרובים באתר "הארץ", מנסה לצייר תמונה של מה שהיה נסתר מהעין ומהאוזן של תרבות המערב במשך עשרות שנים. כיצד השפיעו הפוליטיקה והמאורעות ההיסטוריים על המוסיקה ועל האנשים שיצרו וצרכו אותה. מה היו האופנות ומי היו האנשים שפעלו שם? אילו עונשים הוטלו על הסוררים ואילו פרסים הוענקו למשתפי הפעולה התרבותיים? 69 שנים, מיליוני אנשים, ונעלם מוסיקלי אחד גדול.

החידה של המוסיקה מאחורי מסך הברזל - לחצו לקריאה

ג'אז בים של אדום

"מי שאינו אוהב ג'אז אינו יכול להיות קומוניסט", הציטוט הזה, שפורסם בעיתון "פראבדה", שייך ללא אחר מליוזיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי סטלין. מנהיגה הבלתי מעורער של ברית המועצות ואחד מרוצחי ההמונים הגדולים בהיסטוריה האנושית. אין זה עניין של מה בכך ש"שמש העמים" התייחס מעל בימת הקרמלין בכזו חיבה למוסיקה המזוהה יותר מכל עם ארה"ב, יריבתו הגדולה ביותר. אלא שבמקרה של סטלין ושל ברית המועצות, כמו תמיד, המציאות הייתה הרבה יותר מורכבת.

בראשית שנות ה-30' של המאה הקודמת, אז אמר סטלין את דבריו בקרמלין, התפתח פולמוס ער מעל דפי שני העיתונים המובילים ברוסיה - ה"פראבדה" והאיזביסטיה" - בעד ונגד הג'אז. לא רק כותבים מהשורה עסקו בנושא, אלא גם העורכים במאמרי המערכת שלהם. "האיזביסטיה" היה נחרץ בקביעתו כי הג'אז הינו מחלה של ניוון קפיטליסטי, ואילו ה"פראבדה" קידם את הדעה לפיה ישנם שני סוגים של ג'אז: המערבי – המנוון, המכיל יסודות של אלתור וחופש מוסיקאלי, ומנגד, ג'אז "ראוי", המושתת על יסודות מקובעים וה"מייצג נאמנה את רוח מעמד הפועלים". שני העיתונים היו למעשה שופר של המפלגה הקומוניסטית ושל בעלי הכוח בה, וככאלו אפשרו הצצה אל הוויכוח הפוליטי סביב הג'אז באותן השנים.

אי–פי

את סיפורו של הג'אז בברית המועצות, כמו גם את הפיצול האידיאולוגי סביבו, מייצגים יותר מכל שני ענקי התקופה, ומי שנחשבים למוסיקאים החשובים ביותר בראשיתו של הג'אז הסובייטי, אלכסנדר טספסמן ולאוניד אוטוסיוב. טספסמן היה דמות צבעונית שנמשכה אל מקורות הז'אנר האמריקאים ואל יסודות החופש והאלתור שבו, דמות שזכתה לפופולריות רבה בקרב האליטה התרבותית, שהילכה על חבל דק ושילמה על כך את המחיר. לעומתו, אוטוסיוב היה כוכב בלתי מעורער של התרבות הפופולרית הסובייטית, כזה שהבין את צו השעה ואת הצורך ליצור הכלאה של ג'אז שתהלום את הטעם המקומי, וחשוב מכך את רוח המפקד. לא בכדי הפך אוטוסיוב לזמר הראשון שזכה בתואר "האמן העממי" - אות הוקרה מהשלטונות על תרומה לתרבות המקומית, ולאחד האנשים הכי פופולריים בברית המועצות כולה.

טיפה של צבע בים של אפור

אלכסנדר טספסמן היה מוסיקאי הג'אז הראשון בברית המועצות שהצליח לבסס לעצמו קריירה רשמית ומתגמלת ככזה. הוא גם היה הראשון שזכה להקליט עם להקתו, שהוקמה בחסות איגוד האמנים של מוסקווה, אלבום ג'אז סובייטי. הישגים אלו הם יוצאי דופן וראויים להערכה כשמדובר בברנש מרדן וחתרני כטספסמן, שכן יש להבין שבאותן שנים, ולמעשה לאורך כל תקופת חייה של ברית המועצות, מרבית הצנזורה המוסיקאלית נעשתה בידי אותם איגודים מקצועיים של אמנים ומוסיקאים שנהנו ממונופול על היצירות, ההופעות וההקלטות ברחבי האימפריה, ולמעשה היוו את הזרוע המפקחת של השלטון.

טספסמן היה בנו של ספר יהודי מהעיר זפורוז'יה שבאוקראינה. בספרו המצוין "העידן האדום של הג'אז", המחבר פרדריק סטאר מצייר את דיוקנו של מי שב-1922, שנת הקמתה של ברית המועצות, כבר כתב מוסיקה לריקודים בסגנון פוקסטרוט והוא בן 16 בלבד. בהמשך עבר המוסיקאי המחונן ללמוד במוסקווה אצל מי שנחשב לאחד ממורי הפסנתר הגדולים במאה ה-20, פליקס בלומנפלד. ההכשרה הקלאסית המצוינת שלו אפשרה לו להפוך במהלך הקריירה לדמות נערצת, שכן מלבד התדמית המושכת הייתה שם גם מוסיקה עילאית.

"יוזף יוזף" של אלכסנדר טספסמן

הוויכוח סביב הג'אז בברית המועצות הגיע לבסוף לכדי הכרעה. העמדה שקודמה בעיתון "פראבדה" התקבלה, וההחלטה ליצור ג'אז "פרולטארי" התקבלה. סטלין הפנה משאבים רבים ליצירת תרבות סובייטית שתשרת את המשטר והאידיאולוגיה. בתקופתו הועלה על נס הריאליזם הסוציאליסטי כסוגה האמנותית הבלעדית, והיוצרים ברחבי האימפריה נאלצו ליישר קו. גם בג'אז, השלטונות החלו להתערב בתכנים והפוליטיקה נכנסה עמוק לעולם התרבותי. השאיפה היתה לייצר מוסיקה להמונים שתבטא את ערכי המהפכה הסוציאליסטית. ברחבי ברית המועצות הוקמו תזמורות רבות שמטרתן העליונה היתה לקדם ולהפיץ ג'אז שעבר תיקון אידיאולוגי כדי שיהווה תחליף למוסיקה החתרנית ויספק בידור הולם להמונים.

ואולם, טספסמן לא היה מוכן להתיישר לפי הקודים החדשים. מלבד העובדה שדגל בג'אז חופשי ומשוחרר כעקרון, ואף היה הראשון שערך הופעות שחלקים גדולים מהן היו פשוט אלתור חופשי, ג'ם סשן, שלו ושל נגניו, הוא גם היה מעריץ של הרוח האמריקאית וניהל אורח חיים הרחוק כמזרח ממערב מהמקובל בברית המועצות של עידן סטלין. הוא נהג להתהדר בחליפות צבעוניות שנתפרו למידותיו מבדים צבעוניים ומשובחים, שאותם נאלץ להשיג בשוק השחור. הוא ולהקתו היו ידועים בחיבה מוגזמת להימורים ובאהבה הגדולה שלהם, אפילו בקנה מידה סובייטי, לטיפה המרה. דוגמה טובה להשקפתו המתריסה כלפי ברית המועצות ולאופן בו תפס טספסמן את המוסיקה שלו, מובאת בספרו של סטאר. באמצע שנות ה-30', כשהיה אמור לנגן עם התזמורת של תאטרון מוסקווה את יצירתו של ג'ורג' גרשווין "רפסודיה בכחול", פנו אליו נגני הקלרינט והביעו את תסכולם על כך שאינם מצליחים לנגן כהלכה את קטע המעבר המהיר שבפתיחת היצירה. טספסמן אמר להם כי אין אפילו טעם לנסות. “על מנת לנגן ככה צריך לשלם לנגנים בדולרים ולא ברובל סובייטי".

וויקיפדיה

באופן לא מפתיע, ולמרות שנהנה מפופולריות גדולה ומשקט יחסי מצד השלטונות, בסופו של דבר הם הגיעו גם אליו. כשהחלה תקופת הרדיפות והטיהורים של סטלין, הורתה המפלגה לטספסמן להעביר שיעורים של חינוך פוליטי "ראוי" לנגניו ולספר להם על המתרחש בעולם הגדול כפי שהוא השתקף בעיתון המפלגה. טספסמן, שב-1936 נשא לאשה נגנית קסילופון אמריקאית, נאלץ להתגרש ממנה לאחר שהיא נתבקשה לעזוב את המדינה. שנה לאחר מכן איגוד המלחינים קיבל החלטה לפיה יש להעניש את בנו של הספר האוקראיני, ולפיכך נגניו הטובים ביותר נלקחו ממנו והועברו לתזמורת אחרות. הפופולריות הגדולה שלו בקרב האליטה התרבותית של רוסיה וגם בקרב הפקידות הבכירה הצילה אותו מגורל אכזר יותר. בתקופת הרדיפות והטיהורים הגדולים של סטלין, מוסיקאים, כמו גם חובבי ג'אז רבים, שלא יישרו קו עם השלטונות החלו להישלח למחנות העבודה, מהם חזרו רק מעטים. מטרת הטיהורים כמובן לא היתה סצנת המוסיקה, אולם בשדה התרבותי המהלך נועד לנתק את ברית המועצות ממה שקורה בחוץ.

הצד של החמאה

לייזר יוספוביץ' וויסביין, שנודע לכל כלאוניד אוטיוסוב, היה אחד הכוכבים הכי גדולים של התרבות הפופולרית הסובייטית. היהודי שנולד באודסה ב-1895, היה כנראה הנציג המוצלח ביותר של הג'אז הסובייטי הרשמי. בניגוד לטספסמן, אוטוסיוב יישר קו עם השלטונות והציג גרסה דהויה ביותר של הז'אנר שפעלה במסגרת החוקים והקודים של ברית המועצות. הוא זכה להצלחה גדולה והיה לכוכב שיום הולדתו נחגג בעיתונות הארצית, שמעטר בולים רשמיים ושעל שמו נקראו גנים, מבנים ואפילו אניית משא אחת. אלא שגם להצלחה הזו היה מחיר בברית המועצות. בפעמים הבודדות שבהן תועד אוטוסיוב אומר את אשר על ליבו, ניכר היה כי הוא מודע לכפילות שבה נאלץ לחיות ולצביעות שלו, דבר אשר, ככל הנראה, הכביד עליו נפשית. גם ההיסטוריה, או לפחות זו של חובבי הג'אז, שפטה אותו בחומרה וראתה במוסיקה שלו נחותה ולא רצינית. ואולם, כבר מן ההתחלה הוא לא רצה להיות ג'אזיסט במלוא מובן המילה, אלא אמן המשלב בידור תאטרלי עם מוסיקה או כפי שהוא קרא לה תאטרו-ג'אז.

ב-1927 הצליח אוטיוסוב לקבל היתר יציאה מברית המועצות. הוא הגיע לפאריס ונשבה שם בקסמו של הג'אז. כשחזר למולדתו החליט להקים תזמורת ג'אז בעלת מוטיבים בידוריים, תזמורת שבה הנגנים רוקדים וכורעים על ברכיהם תוך כדי נגינה, ששילבה מוסיקה המבוססת על להיטים אמריקאיים עם יצירות מפורסמות נוספות. הקהל שנכח בהופעת הבכורה היה נלהב, אולם איגוד המוסיקאים, אותו איגוד מקצועי שהיה למעשה זרועה של המפלגה הקומוניסטית, קטל את ההופעה והבהיר כי אינו רואה בעין יפה מוסיקה שכזו. אוטיוסוב הבין לאן נושבת הרוח וגם אם בשלב זה לא נשקפה לו סכנה ממשית, הוא ידע כי על מנת להגיע לקהלים גדולים ולהיות מסוגל להפיץ את המוסיקה שלו בצורה משמעותית, יהיה עליו לרצות את בעלי השררה. המופע הבא שלו כבר התבסס על שירי עם ושירים סובייטים עם מאפיינים רזים מאוד של ג'אז. ההתקפלות של אוטיוסוב סללה את דרכו להצלחה. הוא הפך אהוד ופופולרי, וחשוב מכך נהנה מתמיכת השלטונות ומאהבתו של סטלין וחבר מרעיו. לזכותו יאמר שהוא ידע לרתום את ההצלחה הזו לקידומו של הג'אז בברית המועצות של טרום מלחמת העולם השנייה.

ההצלחה הגדולה ביותר של אוטיוסוב ושל הג'ז הסובייטי בכלל, היתה הסרט "הבחורים השמחים" מ-1934, שבו כיכב וניגן ביחד עם להקתו את פס הקול, שהיה מבוסס על ג'אז שהיה רחוק מאוד ממה שהאיגודים למיניהם החשיבו כראוי. למזלו של אוטיוסוב הסרט זכה לפופולריות אדירה לפני שמנגנוני הצנזורה הספיקו לדכא אותו, אפילו סטלין עצמו נשבה בקסמו ועל פי הדיווחים צפה בו מספר פעמים. התקופה בה יצא היתה תקופה של הקלה יחסית בברית המועצות. ההצלחה הכלכלית שהביאה איתה תכנית החומש, השנים שעברו מאז המהפכה העקובה מדם והעובדה שמסע הרצח של סטלין יתחיל רק כעבור שנתיים, היוו אקלים מושלם ליציאתו. וכך, הסרט שהיה המחזמר הקולנועי הראשון שצולם בברית המועצות הפך לאגדה.

לחצו לצפייה בסרט "הבחורים השמחים"

אלא שבברית המועצות לא לעולם חוסן. ב-1936 התחיל "הטרור הגדול" של סטאלין. כל זרועות השלטון החלו לטפל במתנגדי המשטר ובכל מי ומה שנתפס כאיום אידאולוגי, בין אם היה כזה ובין אם לא. אוטיוסוב, שכבר הוכיח חוש ריח מפותח לרוחות שנושבות מהקרמלין, החליט לוותר על שאיפותיו למזג במוסיקה שלו יותר מוטיבים של ג'אז חופשי ומודרני והמוסיקה שלו הלכה והפכה למה שתואר "כקיטש סטליניסטי". אוטיוסוב הגביר את שיתוף הפעולה שלו עם השלטונות ולקח חלק בפרויקט שאפתני של הקמת 300 תזמורות ג'אז בטעם סובייטי, שבידרו את המוני הנוסעים בתחנות הרכבת השונות בברית המועצות. הפרויקט, שנוהל על ידי המזכיר הראשון של סטלין לזר קאגנוביץ', לא יצא לפועל במלואו ולא ברור כמה תזמורות אכן הוקמו לבסוף. מה שכן ברור הוא שכשהיסטוריון הג'אז הרוסי אלכסיי באטסייב התייחס למוסיקה הזו הוא אמר ש"זו הייתה פרודיה, אבל הם קראו לזה ג'אז".

החושים המחודדים והמשיכה לצד בו מרוחה החמאה הבטיחו לאוטיוסוב פרסום והצלחה. אולם כזו שגבתה גם ממנו מחיר. לאחר שנפגש בשנות ה-60' עם אמריקאי שהתעניין בג'אז סובייטי, סיפר לאחד ממכריו על חוויותיו מהפגישה. המכר הצעיר העלה על הכתב את עיקריה והם מובאים בספרו של סטאר, “העידן האדום של הג'אז". אוטיוסוב דיבר במרירות על מה שנאלץ לעבור, ועל כך ש"למעלה מ-35 שנה הוא נלחם את מלחמתו של הג'אז בצורה דיפלומטית בעודו מתמרן בין הכוחות העוינים. לא סיפרתי לו את האמת בכלל (בהתייחסו לפגישה עם האמריקאי. א.פ), לא יכולתי לספר לו את האמת, במיוחד עכשיו כשאני אלוהים, אלוהים אבל שקרן". בפעם נוספת, כשהיה כבר בשנות השבעים לחייו, ענה בתגובה לשאלה שנשאל את התשובה הבאה: “אתה חושב שאנחנו לא יודעים מה זה ג'אז? בחדרי חדרים, כשאנחנו לבד, אנחנו מנגנים באופן שיגרום לבני גודמן לקנא, תאמין לי, אני לא מתרברב, אני יודע על מה אני מדבר. אבל באופן ציבורי אנחנו מנגנים משהו אחר לגמרי. אנחנו נאלצים לכסות את אוזננו השמאלית עם ידנו הימנית ואת אוזננו הימנית עם ידינו השמאלית, אבל מה יכולנו לעשות כאשר הצנזורה לא נותנת לנו לנשום, כאשר בוועדה המרכזית יושבים טיפשים שלמדו מוסיקה בתזמורת צבאית וכאשר קבוצה של בעלי לב אבן, טכנאים של מילים ולחנים, הם האחראיים על איגוד המלחינים?”

קולות של מלחמה

באופן אירוני, דווקא מלחמת העולם השנייה הצילה את הג'אז האותנטי מהכחדה. ההפרדה הגסה בין סוגי הז'אנר נזנחה לרגל המצב, ותזמורות ג'אז רבות נשלחו לחזית כדי לבדר את החיילים. הבריגדות התרבותיות נשלחו לכל מקום שבו היו חיילים רוסים וכמעט בכולן הייתה תזמורת סווינג. הגודל הקומפקטי שלהן, ביחס לאלו הקלאסיות, אפשר את שליחתן המהירה לכל מקום והן זכו לפופולריות רבה בקרב הכוחות הלוחמים. באופן מפתיע גם מקהלת הצבא האדום ניגנה סטנדרטים אמריקאים של ג'אז במקביל לרפרטואר סובייטי, שכן המלחמה הפכה לרגע קט את ברית המועצות וארצות הברית לבעלות ברית. לא רק אמצעי לחימה עשו את דרכם מזרחה, אלא גם תרבות אמריקאית ומוסיקה ששבו את לבם של לא מעט חיילים. אלכסנדר טספסמן נהנה גם הוא מן המציאות החדשה שהביאה עמה מלחמת העולם השנייה. הוא נשלח לחזית ונהנה פעם נוספת מחופש עשייה ויצירה. העובדה שהופיע בפני החיילים ונחשף רבות למוסיקה אמריקאית, אפשרה לו להביא לקהל הסובייטי שבמולדת ג'אז עדכני בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, ולקריירה שלו לזכות בתנופה חדשה, אם כי קצרת מועד.

שלוש שנים לאחר תום המלחמה, סטלין הנחית מהלומה שממנה הג'אז לא יתאושש אלא רק לאחר לכתו מן העולם. ב-1948, עם היכנסה של המלחמה הקרה להילוך גבוה, ממשלת סטלין פירסמה שורת חוקים שהיו קשים במיוחד לג'אז ושהיו האות לתחילתו של מסע הסתה אנטי-מערבי ואנטי-יהודי נגד "גורמים קוסמופוליטיים". מוסיקאים רבים שניגנו מוסיקה מערבית נשלחו לכלא ונאסר עליהם להופיע. אפילו המילה "ג'אז" עצמה נאסרה לשימוש למשך שמונה שנים. אם כל זה לא מספיק, הרי שאפילו כלי נגינה שנחשבו מערביים כמו גיטרה ספרדית בעלת שישה מיתרים וסקסופון נאסרו לשימוש בברית המועצות. גם הקריירה המחודשת והקצרה של טספסמן הגיעה לקיצה. הוא גונה, הודר ולמעשה נמנעה ממנו האפשרות לנגן וליצור כאוות נפשו עד מותו של סטלין, צעדים ששברו סופית את רוחו. גם כעבור שנים, כשניתנה לו האפשרות ושמו טוהר, הוא העדיף שלא לחזור אל עולם הג'ז והסתפק בכתיבת מוסיקת מצעדים ושירי עם לאיגוד המלחינים, תמורת ההטבות הכרוכות בכך.

בשנות ה-50, עם עלייתו של ניקיטה חרושצ'וב לשלטון, החל תהליך של דה-סטליניזציה ויישומו רפורמות ליברליות בברית המועצות. הרדיפות הפיזיות של נגני וחובבי הג'אז הופסקו, אך הרדיפות האידאולוגיות נותרו בעינן. מי שנמשך לג'אז עדיין נתפס כאנטי-סובייטיי וכמי שמהווה סכנה למשטר, אולם ימי הפחד והחושך של סוף שנות ה-30 ושל העידן של אחרי המלחמה כבר היה מאחורי המוסיקאים והחובבים של הג'אז.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו