בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ניפגש בשמחות: על האלבום של ריטה בפרסית

"השמחות שלי" מצליח להלהיב לפעמים אפילו את מי שנותר בדרך כלל אדיש לקסמיה של ריטה. אחת הסיבות היא, שריטה היא לא העניין כאן

5תגובות

האלבום החדש של ריטה נקרא "השמחות שלי" והשמחה הכי גדולה שמפעמת בו היא השיר "שאה דומאד", רצועה מספר 4 באלבום. זה שיר מרהיב שמצדיק לבדו, ובצורה חד-משמעית, את הבחירה של ריטה להקליט אלבום בפרסית (יש הצדקות נוספות לבחירה הזאת בדמות שירים טובים אחרים, אם כי אף לא אחד מהם אינו מביא את התבשיל הפרסי של ריטה לנקודת רתיחה כל כך לוהטת ואטרקטיבית).

מה יש ב"שאה דומאד" שמצליח להלהיב אפילו את מי שנותר בדרך כלל אדיש לקסמיה של ריטה ואף מסתייג מכמה היבטים באישיות היצירתית שלה? כמה דברים. קודם כל, אנרגיה וקצב. לריטה יש הרבה נכסים כזמרת, אבל גרוב הוא לא אחד מהם. ב"שאה דומאד" יש לה גרוב. זה שיר כל כך קצבי, שנדמה כי הוא על סף איבוד שליטה. ריטה משתפת פעולה עם שחרור הבלמים המנטלי הזה ואפילו מתענגת עליו (זה ניכר בעיקר בשניות שהיא ספק מדברת, ספק שרה, כמו מישהי שההתאהבות - או אולי דווקא הקנאה? - מעבירות אותה על דעתה).

"שאה דומאד" הוא שיר חתונה שמגיע מחברה מסורתית, וככזה יש בו תשוקה ויצר ובעיקר אווירה של נעורים. ריטה ונעורים? מתי בפעם האחרונה שני הנתיבים האלה השתלבו? לא שואלים אשה לגילה, אבל ויקיפדיה מגלה שריטה תהיה בעוד כמה חודשים בת 50, ובאלבומים האחרונים שלה היא נשמעה כפי גילה. לא שזה רע, אבל לא היה בהם זכר לרטט של תחילת הדרך. ב"שאה דומאד" ריטה נשמעת פתאום כמו זמרת צעירה. אילו לבשה ז'קט צהוב בזמן ההקלטה, יש סיכוי לא רע שהוא היה גולש מכתפיה.

עוד דבר מלהיב ב"שאה דומאד" הוא העיבוד של השיר הזה. העיבוד של עמי רייס ורן אלמליח, אנשי להקת "כנסיית השכל" (שהפיקו את האלבום כולו), מפגיש את המוסיקה הפרסית עם צהלת כלי הנשיפה של המוסיקה הבלקנית. במקור הפרסי, אם לשפוט על פי דגימה מיוטיוב, אין זכר לבלקניות הזאת.

מה שיפה במיזוג הגלויות שרייס ואלמליח רקחו הוא לא רק תוסף הדלק הקצבי שהמוסיקה הצוענית מכבירה על המקור, אלא גם יצירתה של נקודת השקה מפתיעה בין ריטה, מלכת הקונסנזוס, ובין כל אותם הרכבים ישראליים צעירים שמנגנים בשנים האחרונות מוסיקה בלקנית (ריטה, אגב, נצפתה בשבוע שעבר בהופעה של להקת "בום פם". יכול להיות שהרעיון ל"בלקן" את השיר הפרסי היה בכלל שלה?)

אבל הדבר הכי יפה ב"שאה דומאד", וזה נכון במידה רבה לאלבום החדש כולו, הוא שריטה היא לא העניין כאן. היא שרה, בקולה שאין לטעות בו גם כשהשפה אינה עברית, וכדיווה מדופלמת היא כמובן מושכת תשומת לב, אבל היא עצמה אינה המוקד.

זה בכלל לא מובן מאליו. באבולוציה של כל כוכב פופ מגיע השלב שבו הוא נהפך מהמבצע של השירים הנכללים באלבומיו לנושא המרכזי, אם לא הבלעדי, של האלבומים האלה. זה קורה בדרך כלל כשהשירים החדשים שלו נעשים הרבה פחות טובים מהשירים שהפכו אותו לכוכב. ריטה נכנסה לשלב הזה לפני די הרבה זמן.

כשיצא אלבומה הקודם, "רמזים", לפני כארבע שנים, הוא העלה שאלות כמו: האם היא תתאושש מהכישלון המסחרי של האלבום שקדם לו, "חמצן"? כיצד תבוא לביטוי הפרידה מרמי קליינשטיין? מה פשר הטון המאופק שקפץ פתאום על השירה שלה? ואילו וידויים עסיסיים נשמע ממנה בספיישל הטלוויזיוני שהפרומו שלו הבטיח "ריטה מדברת על הכל"? בתוך הקלחת הזאת, לשירים עצמם (שחלקם, בעיקר אלה שהלחין קליינשטיין, היו יפים) היה תפקיד משני בלבד: הם היו אמצעי המאפשר למשש את דמותה הנוכחית של הכוכבת.

באלבום החדש, כך נדמה, השירים עצמם הם המטרה. הכוכבת עדיין כוכבת, אבל היא לוקחת צעד אחד לאחור. היא לא הנושא. הנושא הוא השירים, הסיטואציות שהם מתארים, הרגשות המובעים בהם, ואולי גם הצבעים והמרקמים של המוסיקה הפרסית, או לפחות האגפים מתוכה שריטה מכסה באלבום הזה.

אם ההתמקדות של הביקורת הזאת בשיר "שאה דומאד" מעוררת את הרושם ששאר השירים באלבום לא העבירו בי רטט, זה רושם נכון. אבל זה לא אומר שאין ב"השמחות שלי" עוד כמה שירים טובים. ריטה ידעה מה היא עושה כשהרכיבה את נבחרת השירים של האלבום הזה, ובעיקר אמורים הדברים בשירים הקצביים, שתנועתם המהירה והסוערת אינה עומדת בסתירה לעושר המלודי שלהם. המפיקים רייס ואלמליח הדגישו את העושר הזה באמצעות עיבודים מלאים וגדושים (אך לא בומבסטיים), שהנוכחות הבשרנית שלהם אינה מתביישת להציב תחרות לנוכחות הווקאלית של ריטה. ריטה נתנה מן הסתם את ברכתה לאופי הדומיננטי של המעטפת המוסיקלית, ועל כך צריך להחמיא לה.

הסתייגות אחת מהעיבודים וההפקה: יש כמה שירים שבהם העוצמה המוסיקלית מושגת באמצעים רוקיסטיים כמו גיטרה חשמלית ותופים שועטים. אבל ריטה ורוק זה כמו מים ושמן. זה שילוב שאף פעם לא נשמע אורגני, גם כשהרוק הוא רוק פרסי.

הסתייגויות שנייה, מהמפיקים ומריטה כאחד, נוגעת לשירים השקטים יותר. "דאר אין דוניה", שבא מיד אחרי "שאה דומאד", הוא דוגמה לשיר כזה. יש לו קצב ולחן כבדים וחודרים, וברגע הראשון נדמה שריטה עומדת לצלול אתו לתוך באר עמוקה של ביטוי ורגש. אבל זה לא קורה. אולי דרוש כאן איזה חספוס שאינו קיים אצלה בקול ובאישיות.

הסתייגות שלישית, שהיא ההסתייגות העיקרית מהאלבום הזה, קשורה לשני השירים שריטה שרה בעברית, "את כתפיך" ו"אין בי". לכל אורך האלבום ריטה נמנעת מהנטייה המפורסמת שלה להשתפך, ללחשש ולהתפנק ושומרת על גישה עניינית למדי, לפחות יחסית לעצמה. ההפרזה היחידה שהיא מרשה לעצמה בשירים שהיא שרה בפרסית היא מעין התנשמות/יללה חיננית בסופי המלים.

אבל כשהיא שרה בעברית היא פתאום רוגשת ועולה על גדותיה. ב"אין לי" זה עוד נסבל, אבל ב"את כתפיך", כשהיא לואטת ומתייפחת בעודה שרה "בגוף עצוב חי לב מוצף/ קורא לך, תקשיב עכשיו", לא יכולתי שלא לחשוב על עלמה זק מחקה את ריטה ב"ארץ נהדרת". זק היתה יכולה לעשות מטעמים מחיקוי של ריטה שרה בפרסית, אבל ספק אם היתה לכך הצדקה. האלבום הזה, שריטה משמשת בו זמרת ולא כוכבת של דרמה מוסיקלית-אישית גדולה מהחיים, הוא לא באמת חומר לפארודיות. *

ריטה - "השמחות שלי". הד ארצי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו