בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לדפוק כניסה בגיהנום

החדש של הרוטס: זקנים אך בועטים

רגע לפני ש-2011 הסתיימה, ה"רוטס" הגיחו שוב עם אלבום השנה בהיפ-הופ, עלה תאנה קטן על ערוותו של הז'אנר החבוט הזה

תגובות

בחודש שעבר הסתבכו חברי ה"רוטס", הרכב ההיפ-הופ הוותיק והמצטיין מפילדלפיה, בשערורייה קטנה. חברי ההרכב מופיעים גם כלהקת הבית של תוכנית הלילה המצליחה של ג'ימי פאלון. פאלון בחר לארח בתוכנית את חברת בית הנבחרים הרפובליקאית האולטרה-שמרנית מישל באקמן, וכשבאקמן נכנסה לאולפן, ה"רוטס" קיבלו אותה, כנהוג, בקטע מוסיקלי. אלא שלקטע, של להקת רוק שחורה מעט נשכחת ששמה "פישבון", קוראים "Lyin' Ass Bitch" ("כלבה שקרנית", בתרגום מעודן יחסית). לא פאלון ולא האורחת המכובדת שלו זיהו בזמן אמת את השיר, שממנו נוגנה רק ההקדמה האינסטרומנטלית, אבל כשהדבר התברר מאוחר יותר פרץ סקנדל. פאלון התנצל ואפילו אמיר "קווסטלאב" תומפסון, המתופף ומנהיג ההרכב, סינן הבעת צער כללית משהו.

ספק אם קווסטלאב באמת הצטער על הפרובוקציה. בשונה מראפרים רבים אחרים, הקדנציה הארוכה של ה"רוטס", שהחלו לנגן יחד עוד בשלהי שנות ה-80, אינה משופעת ברגעים מסוג זה. אבל במקרה האחרון מדובר בפעלול מתוכנן מראש, שקווסטלאב סיפק לו רמז מוקדם בחשבון הטוויטר שלו. עם זאת, ספק אם המטרה היתה רק להרוויח כותרת על חשבונה של באקמן. המחויבות הפוליטית-חברתית של ה"רוטס" מוכרת ומנומקת. קשה לחשוב על אמן ישראלי במעמד דומה שהיה מרשה לעצמו להסתכן כך.

דני קלינץ'

ה"רוטס" ממשיכים להופיע אצל פאלון, אבל השערורייה גזלה מעט תשומת לב מהפרויקט החשוב באמת שלהם בתקופה זו - אלבומם החדש, "Undun". זה דיסק האולפן העשירי של ה"רוטס", לצד אלבומי הופעות חיות משובחים (שניים מהם שיתופי פעולה עם אמנים נחשבים אחרים, ג'יי-זי וג'ון לג'נד) - ואחד הטובים שבהם.

מה שיפה במיוחד אצל ה"רוטס" הוא שבשלב בו בני דורם בהיפ-הופ עברו מזמן לקריירה חלופית ופירקו את הרכבי האם, הם ממשיכים כרגיל - ולא רק ממשיכים, אלא מוסיפים לחפש אתגרים חדשים יחסית. "Undun" לא חורג מהקו הזה. זה אלבום קונצפט, שמתאר בפורמט קצר ומהודק (38 דקות בלבד, 14 קטעים, חלקם אינסטרומנטליים) את חייו של עבריין קטן מהגטו בפילדלפיה. לכאורה, עוד טרגדיה מוכרת: צעיר שמת בגיל 25, מוות אלים אחרי שנים של הישרדות בשוליים. אבל ה"רוטס" מגישים אותו בכישרון כתיבה יוצא דופן ובביצוע מוסיקלי מוקפד, מהסוף להתחלה: החיים של האיש, רדפורד סטיבנס, מוצגים ברוורס: מהקבר ועד הלידה. "קיווינו לתאר דיאלוג פנימי שיכול היה לעבור בראשו של צעיר שחור ברגע מותו", הסביר קווסטלאב.

הרעיון לא לגמרי מקורי. אלבום הבכורה של הראפר המנוח נוטוריוס ביג, "נולד למות", כיסה טריטוריה דומה בהצלחה גדולה. מפיק ההיפ-הופ פרינס פול הקליט פעם אלבום שתואר כ"אופרת ראפ", "מלך הגנבים", עם שלל דמויות ורוחב יריעה שאפתני בהרבה. והיו מי שניסו זאת עוד לפני הראפרים. הפסקול המופתי שהקליט זמר הסול קרטיס מייפילד לסרט (הפחות מוצלח) "סופר-פליי" ב-1972 הוא דוגמה טובה, שהדיסק החדש חייב לה לא מעט השראה, בטקסטים ובכמה מקומות גם בצליל.

ועדיין, ה"רוטס" ניגשים לפרויקט בביטחון רב, כמי שיש להם מה לחדש. הצדק אתם - לא רק בגלל איכות הכתיבה, אלא משום שמדובר בדרמה היסודית של החיים האפרו-אמריקאים, גם בעידן שבו יושב נשיא שחור בבית הלבן. זהו סיפור שראפרים מוכרחים להמשיך ולספר ונדמה שתמיד יהיה מי שיקשיב לו. במידת מה, אפשר לראות באלבום שלהם מעין קפסולה מרוכזת של מה שעשתה סדרת הטלוויזיה המעולה "הסמויה" לתיאור חיי הגטו בבולטימור, לא כל כך רחוק מפילדלפיה.

האלבום החדש הוא פסגה נוספת בקריירה משופעת פסגות. קדמו לו אלבומי ההופעה שהזכרתי, ואלבומי אולפן כמו "תורת המשחקים" מ-2006, שתיאר באופן קולע את ימי הפרנויה של ממשל בוש. כמו הפרויקטים הללו, גם "Undun" נשען על שלוש נקודות החוזק של ה"רוטס": אמירה חברתית בוטחת, יכולת נגינה של חברי ההרכב (אין כיום בכלל ספק שמדובר בחבורת הנגנים הטובה ביותר בהיפ-הופ) ושיתוף הפעולה בין שני החברים המובילים, המתופף והמפיק קווסטלאב והראפר Black Thought.

הטקסטים, והאופן שבו הם מוגשים, מעניקים עוצמה מיוחדת למה שעלול היה להישמע כמו עוד סיפור קטן ובנאלי. "הנה אני הופך מאדם לזיכרון", אומר סטיבנס הדמיוני ותוהה: "האם המשפחה שלי בכלל תזכור אותי?". אבל במקום אחר הוא עדיין מתגאה: "גם אם אני הולך לגיהנום, אדפוק שם כניסה".

רגע לפני ש-2011 הסתיימה, ה"רוטס" מגיחים שוב, עם אלבום השנה בהיפ-הופ, עלה תאנה קטן על ערוותו של הז'אנר החבוט הזה. "Undun" הוא דיסק משובח, גם אם אפשר להניח שמישל באקמן לא בחרה בו כמתנת חג מולד לאנשים האהובים עליה.

"הרוטס" - "Undun" (הליקון)

okayplayer


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו