בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קול מהשמים: סוד הקסם של Guided By Voices

שם מוזר, שירים קצרצרים ומנהיג בלתי מעורער. אלבום חדש של "Guided By Voices" הוא הזדמנות לחזור אל הלהקה האמריקאית הפורצת דרך

4תגובות

על עטיפת הדיסק הזה יש מדבקה עגולה קטנה עם הסמל של חנות התקליטים האוזן השלישית, ועל המדבקה כתוב 62. אני חושב שאלה 62 השקלים הכי מוצדקים ששילמתי אי פעם. מה גרם לי להוציא אותם, אי אז באמצע שנות ה-90? אני לא בטוח. נדמה לי שזאת היתה כתבה במגזין המוסיקה האמריקאי "ספין", שהיללה את הלהקה בעלת השם המוזר "Guided By Voices" ואולי סיפקה תיאור קצר של המוסיקה שלה, שגרם לי לחשוב שאני עשוי לאהוב אותה. מאחר שזה קרה בעידן הפרה-יוטיוביאני, לא יכולתי להתרשם ממקור ראשון. אז הימרתי. איזה הימור כביר זה היה.

הדיסק נקרא "Vampire on Titus" (למעשה אלה היו שני אלבומים, "Vampire on Titus" ו"Propeller", שקובצו בדיסק אחד), ושלושה דברים בלטו מיד כשהקשבתי לו בפעם הראשונה. 1. השירים היו מאוד קצרים, בין דקה לשתי דקות על פי רוב. 2. השירים הוקלטו באיכות צליל מחורבנת במיוחד. 3. השירים היו מדהימים, אחד-אחד.

היה משהו מאוד מלהיב בשילוש הזה. ראשית, הניגוד הכמעט לא ייאמן בין האיכות המזעזעת של ההקלטה לבין האיכות העילאית של השירים. לא משנה כמה רע זה נשמע, זה עדיין נשמע טוב. השירים הקצרים - היו כמה רצועות שנמשכו 40 או 50 שניות - זרקו עוד גפרור למדורה המתלהטת. לשירים של "Guided By Voices" אולי לא היה מבנה קלאסי של שיר פופ מושלם, אבל היה בהם הדנ"א של שיר פופ מושלם. וברגע שהדנ"א הזה קיים, לא משנה כמה קצר או זרוק או אקסצנטרי השיר. להיפך, מה שיותר קצר, זרוק ואקסצנטרי יותר טוב, כי זה עדיין שיר פופ מושלם.

ואז הגיעה רצועה מספר 19 (שהיתה למעשה השיר הראשון באלבום השני שנכלל בדיסק, אבל את זה לא ידעתי אז). אחרי כל השירים הקצרצרים, פתאום הימנון רוקנרול מפואר שנמשך כמעט שש דקות וכלל אפילו סולו גיטרה הרואי, אובייקט שלא נכלל בדרך כלל בלקסיקון של הלהקה. נשמתי פרחה כששמעתי אז את השיר הזה, "Over the Neptune/Mesh Gear Fox" (אנא, חפשו ביוטיוב, עדיף בגרסת האלבום), והיא ממשיכה לפרוח עד היום, ולא משנה ששמעתי אותו מאות פעמים מאז. באותו רגע נהפכתי סופית למעריץ של "Guided By Voices". 62 שקל? זה היה שווה אפילו 620.

מרתף מבודד

זאת לא היתה מוסיקה מוזרה. בסופו של דבר, אם מסננים את ההקלטה המתקלפת ואת הקוצר הטלגרפי של השירים, אלה היו שירי פופ. אבל האנשים ששרו וניגנו אותם נשמעו לי מוזרים. בסרט התיעודי על ה"פיקסיז", "Gouge", מספר תום יורק מ"רדיוהד" שבפעם הראשונה שהוא שמע את ה"פיקסיז", המוסיקה היתה כל כך מדהימה, שהוא חשב שהאנשים שעושים אותה חייבים להיות גמדים בגובה של מטר. אותו דבר קרה לי עם "Guided By Voices". דימיינתי אותם כאאוטסיידרים מוחלטים, מין גאונים מפגרים, אולי אפילו תוצרים של נישואים בתוך המשפחה, שעושים את המוסיקה שלהם באיזה מרתף מבודד ולא מקיימים קשר עם העולם החיצון.

החלק על המרתף היה נכון. רוברט פולארד, המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה וכותב השירים הראשי שלה, היה מורה בבית ספר יסודי מדייטון, אוהיו. מאמצע שנות ה-80, כשכבר היה כבן 30, הוא אסף כמה חברים, הזמין אותם למרתף שלו, לימד אותם את השירים שהוא כתב אחרי העבודה (וגם בזמן העבודה, וגם בשירותים, וגם בזמן השינה, אבל על כך מאוחר יותר) וקיווה שכישורי הנגינה הבסיסיים שלהם וכישורי השירה הבסיסיים שלו יובילו למשהו שיש לו ערך כלשהו.

כצפוי, בשנים הראשונות אף אחד לא חשב שלשירים והאלבומים של "GBV" יש ערך כלשהו. פולארד וחבריו הקליטו את האלבומים שלהם לבד, על טייפ ארבעה ערוצים, ארזו אותם לבד והפיצו אותם לבד במהדורות של כמה מאות עותקים. הם לא העלו בדעתם שאי פעם הם יופיעו מחוץ לדייטון, וכמובן המשיכו לעבוד בעבודות הרגילות שלהם.

אבל בתחילת שנות ה-90 הגורל שלהם השתנה. שדרנים ברדיו הקולג'ים האמריקאי, שהיה בשיאו בשנים האלה, גילו את הלהקה, הבינו שפולארד הוא כותב שירים מזהיר והתחילו להשמיע את השירים של "GBV". האלבום "Propeller", שיצא ב-1992 (ונפתח עם השיר שגרם לנשמתי לפרוח), והאלבום הבא "Vampire on Titus" כבר הופצו על ידי חברת תקליטים קטנה, Scat, ו"GBV" נהפכה מלהקה מקומית עלומה ללהקה שמוזמנת להופיע בניו יורק וזוכה להתייחסות במגזינים נחשבים. האלבום "Bee Thousand", שיצא ב-1994 השלים את התהליך. בסוף שנות ה-90 הוא כיכב ברשימות האלבומים הגדולים של העשור, והגלים (המתונים אך מורגשים) שהוא הכה גרמו לכך ש"GBV" הוחתמה בחברת תקליטים יותר גדולה (אבל עדיין עצמאית), מטאדור. פולארד החל להיתפש, בצדק, כגאון פופ, והתפוצה של המוסיקה שלו התרחבה. אם ב-1992 איש לא שמע עליו מחוץ לדייטון, כעבור שנתיים האלבומים של הלהקה שלו כבר כיכבו על המדפים של האוזן השלישית.

קשה לומר שהמוסיקה של "GBV" כבשה את מועדוני ההופעות וחדרי החזרות של תל אביב, אבל יש כמה מוסיקאים ישראלים שנהפכו למעריצים אדוקים של פולארד וכנופייתו והושפעו מהם בצורה ניכרת. ג'נגו, למשל. ג'נגו, כותב שירים נהדר שהוציא לטעמי את אחד האלבומים הישראליים היפים של סוף שנות ה-90, "מאה שקל אחרונים", לא זוכר מתי בדיוק הוא שמע את "GBV" בפעם הראשונה, אבל הוא זוכר מה הקסים אותו במוסיקה שלהם. "קודם כל, הכתיבה של פולארד מזכירה את השירים של ה'מי' והקסים אותי לשמוע שירים כאלה עם סאונד מחורבן", הוא אומר. "אני אוהב להקות לו-פיי, שמקליטות בלי להתחשב בתנאים ומוציאות מיד, ואני אוהב להקות שלא יודעות לנגן אבל נשמעות ממש טוב".

גם מהירות הכתיבה של פולארד הלהיבה את ג'נגו. פולארד הוא אחד מכותבי השירים הפוריים ביותר בהיסטוריה של הפופ. הוא כתב אלפי שירים. כשנשאל פעם על ידי עיתונאי אם זה נכון שהוא יכול לכתוב חמישה שירים כשהוא יושב בשירותים, השיב: "זה נכון, ושלושה מהם מספיק טובים כדי שאני אשתמש בהם". "היכולת שלו לכתוב מאות שירים בתקופה קצרה, וברמה מאוד גבוהה, ריתקה אותי", אומר ג'נגו, שמחזיק בבית 60 תקליטי ויניל של "GBV" ומקריירת הסולו של פולארד ושל טובין ספראוט, כותב השירים המשני בלהקה.

"אני רואה בפולארד פנומן. מעין סרגיי בובקה של אסוציאטיביות ולב פתוח", אומר יוני כדן, מוסיקאי (בין השאר בלהקות "ערופי שפתיים" ו"מורה חיילת") וממפעילי הלייבל העצמאי פית/קית. כדן שמע את "GBV" לראשונה בסוף שנות ה-90 ובתחילה לא התחבר. "זה נשמע מדי מוזר", הוא אומר. אבל עם הזמן נפל האסימון בעוצמה מהדהדת והיום כדן הוא מעריץ, או "מומר" כמו שהוא מגדיר את זה. "יש כמה משפטים של פולארד שנהפכו להימנונים של הדת שלי", הוא אומר.

"GBV" היא לפני הכל אוצר מוסיקלי, אבל כדן אומר שפולארד הוא בעיניו גם כותב מלים אדיר. "שומעים בשירים שלו שהוא עבד עם ילדים", הוא אומר. "הוא כותב עליהם, על איך לא לאבד את הדבר הזה שיש לך כשאתה ילד, אף שהסביבה שלך מנסה למרוט לך את הנוצות".

ארוחת טעימות מופלאה

פילוסופיית הכתיבה וההקלטה של "GBV" השפיעה על אנשי פית/קית, אומר כדן. "התפישה ששיר יכול להיות להיט בין ששומעים אותו ובין שלא. לא משנה אם זה הצליח, משנה רק המבנה הגנטי של השיר. וגם ערכי ההפקה של ‘GBV' שמאוד לא מקובלים בארץ. יש את תסביך ההפקה הישראלי: נורא חשוב לנו שזה יישמע כמו בחו"ל. אנשים מתעסקים באיך במקום במה. אנחנו מנסים להתעסק רק במה, ו'GBV' השפיעו עלינו במובן הזה". ג'נגו מסכים עם כדן. "הרעיון שאפשר להקליט תקליט בתוך יומיים, לא להיות קפדן על כל פיפס - זה מאוד השפיע עלי", הוא אומר.

"בוב הוא הדבר האמיתי", מסכם כדן בנימה פמיליארית שאינה צורמת כלל וכלל לאוזניו של מעריץ אחר. "תקשיב לסיפור. חבר שלי, שמאוד אוהב את ‘GBV', הלך להופעה שלהם בניו יורק. לפני ההופעה הוא פגש את בוב על הבר, סיפר לו שהוא מישראל ושאל אם הלהקה תוכל לשיר שיר מתוך אחד האלבומים המוקדמים שלה, שהוא מאוד אוהב. בוב אמר שהלהקה לא מכירה את השיר, אבל היה לו פתרון. הוא לקח את חבר שלי לשירותים ושר לו את השיר שהוא ביקש, עם הגיטרה. אתה קולט? הדבר האמיתי".

"טוב, הוא קצת נסחף", צוחק חברו של כדן כשהוא שומע את הגרסה הזאת. "זה לא היה בשירותים. פגשתי אותו במדרגות לפני ההופעה, הוא כבר היה שיכור לגמרי, ושאלתי אותו אם הוא יוכל לשיר את השיר מהאלבום המוקדם שאני אוהב. הוא אמר שהוא לא זוכר את המלים, אבל אחרי שדיברנו עוד קצת והוא התרגש לשמוע שאוהבים את המוסיקה שלו בישראל, הוא אמר שהוא ישמח לשיר לי את השיר שביקשתי, והוא באמת שר אותו, על המדרגות במועדון". תקופת הזוהר של "GBV" נמשכה כארבע שנים - מהגילוי שלהם עם "Propeller" ב-1992 ועד האלבום "Under the Bushes Under the Stars" שיצא ב-1996. חמישה אלבומים הוציאה הלהקה בארבע השנים האלה, וכולם מושלמים בעיני. ההבדל בינם לבין אלבומים אדירים של להקות אחרות הוא שהאלבומים של הלהקות האחרות, שיש בהם נאמר 12 שירים, הם כמו ארוחה עילאית של ארבע מנות, בעוד שאלבום של "GBV" שיש בו 25 שירים בממוצע הוא כמו ארוחת טעימות מופלאה. אל השולחן מוגשות עוד ועוד מנות קטנות ומושלמות, עד שהסועד מתקשה להאמין שלשף נותרו עוד רעיונות. ואז מגיעה עוד מנה נהדרת, ועוד אחת. זאת תחושה מסחררת.

"GBV" המשיכה להוציא אלבומים בקצב מהיר גם אחרי סיום תקופת הזוהר שלה, אבל הם היו פחות טובים. ב-2004 הלהקה התפרקה ופולארד המשיך להוציא בעצמו שלושה-ארבעה אלבומים בשנה. לפני כמה חודשים הוא הודיע שהוא מאחד את "GBV" בהרכב הקלאסי של 1992-1996, והשבוע יצא האלבום החדש של הלהקה, "Lets Go Eat the Factory". המעריץ הריאלי לא ציפה שהאלבום הזה ישחזר את ימיה הגדולים של הלהקה. התקווה היתה שהוא יכלול שלושה-ארבעה-חמישה שירים אדירים, ועוד 20 שירים חביבים.

זה לא קרה לטעמי. אין שירים אדירים באלבום הזה. אין אפילו שחזור רגעי של גדולת העבר. יש 21 שירים, חלקם טובים, חלקם בינוניים. להקשיב, ליהנות, לשכוח, לחזור אל הדיסקים הישנים ולטחון אותם שוב ושוב. כל אחד והבוב שלו, אומר השיר של חמי רודנר. אפשר שזה יהיה גם דילן וגם פולארד?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו