בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום 2011

הפתעת השנה במוסיקה

החששות והציפיות הנמוכות התבדו עם התו הראשון. מי היה מאמין שההופעה של בוב דילן באיצטדיון רמת גן תהיה מרגשת כל כך?

30תגובות

חלומו של אדם אחד יכול להיות הסיוט של אדם אחר. עכשיו תכפילו את שני הצדדים של המשוואה הזאת בכמה אלפים ותקבלו את ההופעה של בוב דילן באיצטדיון רמת גן, 20 ביוני 2011. אלפי אנשים יצאו מההופעה הזאת מאוכזבים, תמהים, כועסים. אלפים אחרים, אם לקבוע על פי מראה עיניים בסוף ההופעה ועל פי התפלגות הטוקבקים, יצאו מאותה הופעה במצב של התפעמות מאושרת, או לפחות מבסוטים מאוד. הופעת ראשומון כזאת לא זכורה כבר הרבה מאוד זמן. מתאים לפרד עקשן ולעומתי כמו דילן ליצור חוויה מתוסבכת כזאת.

מתוסבכת רק על הנייר. כי מי שהיה באיצטדיון באותו ערב חווה חוויה עזה וחותכת, לטוב או לרע. או שהוא רצה לצעוק "בוווווב!!!" או שהוא רצה לצרוח "את הכסף!" אני יכול לדמיין את צריבתה המרה של האכזבה מפני שהרגשתי על בשרי את התשליל שלה, את התרוממות הרוח שחוללה הופעה שהתעלתה על כל הציפיות.

בפנטסיה הכי פרועה שלי לא העזתי לקוות שאני אהנה ואתרגש כל כך. במקרה הטוב, חשבתי, קולו הבוגדני של דילן יעמוד לו, והלהקה שלו תנגן כמו שצריך, והוא לא יעשה קציצות משיריו הנצחיים. ובמקרה הרע - אללה יסתור. כך או כך, לא העזתי לייחל שהמפגש החי עם דילן הזקן יוליד חוויה שכמעט השתוותה בעוצמתה למפגש הנפיץ עם אלבומיו של דילן הצעיר.

מוטי מילרוד

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות לפייסבוק שלכם

נדרשו שני תנאים מוקדמים כדי להתמקם בצד החיובי של ראשומון דילן. ראשית, עזר מאוד לשבת על הדשא, במקום של הכרטיסים היקרים (או כרטיסי העיתונות), ולא ביציעים המרוחקים והמנוכרים של האיצטדיון הנורא, שאליהם הופנו מי שקנו כרטיסים במחיר סביר. מי שישב ביציעים נפל קורבן למחדל מסכי הווידיאו, שלא הגדילו את דמותו של דילן ומנעו את האפשרות לתקשר עם הבמה בצורה ויזואלית. אני לא ישבתי בקדמת הבמה אלא בשורות האמצעיות על הדשא, אבל זה היה מספיק קרוב כדי שאוכל לראות את דילן, גם אם ממוזער קשות, בצורה בלתי אמצעית. האמת היא שבכלל לא שמתי לב לפיאסקו של מסכי הווידיאו.

התנאי המוקדם השני היה היכרות עמוקה עם הרפרטואר של דילן ועם רוח הביצועים החיים שלו. גרסאות ההופעה של דילן תמיד שונות מאוד מהשירים המקוריים. מי שלא היה מוכן לכך, ולא הכיר בצורה אינטימית את הרפרטואר, התקשה לזהות את השירים, ואחרי שזיהה התאכזב מהצורה הלא שגרתית שבה הם בוצעו.

מאחר שאני קשור בנימי נפשי לחלק גדול מהרפרטואר של המאסטרו, יכולתי לדלג על המעקשים האלה ללא מאמץ ולחוות את ההופעה בתנאים שלה. דילן והלהקה עלו לבמה, התחילו לנגן, ובתוך כמה שניות ידעתי. חד וחלק: הגוף הרגיש, רק אחר כך הראש. השיר הראשון היה קטע קצבי ולא מאוד מוכר, והוא גרם לי לקום מהכיסא בצורה אינסטינקטיבית וללכת קדימה, ככל שהיה אפשר (המתחם הקרוב לבמה היה חסום). המוסיקה היתה טרייה, חדה, מתגלגלת, וכשדילן פתח את הפה, הקול שיצא משם היה חלוד וגרוס אבל ממוקד ומטווח היטב. השיר, אגב, נקרא "חייב לשנות את צורת החשיבה שלי". אם זו היתה הערה ארסית בנוגע לציפיות הנמוכות שלי מההופעה, היא פגעה בול.

נוקש על שערי מרום

השיר השני, "It's All Over Now, Baby Blue", חשף את הד-נ-א של ההופעה כולה. דילן, כך התברר, לוקח את שיריו הגדולים משנות ה-60 וה-70 ומבצע אותם כמו הבלוזים המקרקשים שממלאים את אלבומיו משנות ה-90 ואילך. תגידו שלום למנגינה המקורית האהובה: דילן מתיז את השירים החוצה בנביחה קצבית שעל גבול הרטינה, ושיירת הרוכבים שמלווה אותו עוטפת את הנביחה שלו בשקשוק והמהום של להקת ברים כל-אמריקאית נהדרת.

מבחינה שכלתנית טהורה, צורת הפרשנות הזאת עוררה הערכה עצומה לדילן. מה הוא עשה בעצם? הוא שיעבד את העבר שלו אל ההווה שלו. בדיוק ההיפך ממה שעושים רוב בני הדור שלו, שמשעבדים את ההווה אל העבר. מחיאות כפיים סוערות, אם כן, על הגישה. אבל היא לא היתה העניין העיקרי. העניין היה התרגום הנהדר של הגישה לביצועים עצמם, הפריטה שלה לצלילים. מבחינה מוסיקלית, ולא רק מבחינה שכלתנית, הגרסאות החיות נשמעו תקפות וחיוניות כמעט כמו הגרסאות הקאנוניות. וזאת היתה הפתעה גדולה.

מוטי מילרוד

אם הכרת את השירים והבנת במהירות את הגישה של דילן, יכולת לשנות את האלגוריתם המוכר של השירים, לכייל אותו בהתאם לאלגוריתם המקרקש שלפיו דילן עבד ברמת גן, ולשיר אתו את השירים בנוסחם החדש. נו טוב, "לשיר אתו" זה ניסוח קצת בעייתי. אי אפשר לשיר "עם דילן". הוא לא מאפשר את זה. יותר נכון לומר ששרתי לעצמי, במלוא הגרון, באופן שתאם את הפרייזינג הלא שגרתי של דילן. זה היה תענוג בלתי רגיל. כשזה קרה בשיר הרביעי בהופעה, "Tangled Up in Blue" האדיר, כמעט הרגשתי שאני נוקש על שערי מרום. ואף שהמשך ההופעה לא היה מסעיר באותה מידה (אם כי היו עוד כמה ביצועים מעולים), ההתעלות הזאת ניסחה את החוויה שלי. בשבילי זאת היתה הופעה נפלאה.

ברשימה שפירסם ב"הארץ" אחרי ההופעה, יענקל'ה רוטבליט סיפר כיצד חזר הביתה מהאיצטדיון, מרוצה ואף נרגש, ונדהם לקרוא עוד באותו לילה את הביקורות הקטלניות על ההתנהגות הבימתית של דילן ("הוא לא אמר לנו שלום!") ועל איכותה של ההופעה. אותו דבר קרה גם לי. למחרת, כשהתברר לי עניין מסכי הווידיאו, הבנתי שלא ראיתי את התמונה כולה, ועם זאת לא יכולתי שלא לחשוב על ההופעה הידועה לשמצה של דילן בישראל בשנות ה-80, שבה לא הייתי. אם ההופעה הנהדרת שהסתיימה זה עתה עוררה ביקורת כל כך קשה, האם ייתכן שההופעה ההיא, שתויקה בזיכרון הקולקטיבי כחרפה נוראית, לא היתה בעצם כל כך גרועה?

הדבר הכי גדול שההופעה של דילן עשתה התברר רק כמה ימים אחרי ההופעה. היא גרמה לי לרצות לשמוע את האלבומים האחרונים שלו, משנות ה-90 ומהעשור האחרון. זאת היתה הפתעה מרעישה. בניגוד לדילניסטים רבים שרואים באלבומים המאוחרים יצירות נפלאות ואף מופתיות (בעיקר "Time Out of Mind", אבל לא רק), אני אף פעם לא אהבתי באמת את האלבומים האלה. דילן המבוגר לא דיבר אלי. הקול החרגולי, הבלוזים המקרקשים - לא הצלחתי להיקשר אליהם, חרף אהבתי היוקדת לדילן הצעיר.

עד עכשיו. ההופעה ברמת גן פתחה לי את הצ'אקרות. בבת אחת התחברתי לדילן המבוגר, וחצי שנה אחרי מעשה החיבור הזה עדיין שריר וקיים. זאת כבר לא הפתעה, זה אירוע שעל גבול המיסטי, והוא קרה בזכות הופעה שאלפי אנשים יצאו ממנה זועמים. לך תבין.

Read this article in English: 2011 in review - surprise of the year: The answer is blowing in the wind



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו