די-וי-די

האהבה שפול מקרטני עושה

איך מגיב אדם כל כך מוכר כשפונים אליו תמהונים ברחוב? תיעוד מאלף של פול מקרטני מארגן את מופע האמנים למען ניו יורק הפצועה, 2001

נדב הולנדר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נדב הולנדר

פיגועי ה-11 בספטמבר תפסו את פול מקרטני ברחובות ניו יורק. זמן קצר אחרי שהתבררו ממדי האסון החליט מקרטני לתרום את מה שהוא יכול על מנת לרומם את רוחם של תושבי העיר. ילדותו, כך הסביר, עברה עליו בצל חורבות מלחמת העולם השנייה, והוא זוכר שהדבר היחיד שעודד את משפחתו בתקופה ההיא היו ההומור והמוסיקה.

על כן החליט מקרטני לארגן ערב מיוחד, "המופע למען ניו יורק", שבו השתתפה סוללה מפוארת של מוסיקאים, קומיקאים ופוליטיקאים. המופע, שנערך ב-20 באוקטובר 2001 במדיסון סקוור גארדן, כלל בנוסף למקרטני את מיק ג'אגר, אריק קלפטון, ג'ון בון ג'ובי, אלטון ג'ון, ג'יימס טיילור, "המי", בילי ג'ואל, אדם סנדלר, בילי קריסטל, ג'ים קארי ורבים אחרים.

במקביל להיערכויות למופע גויס אלברט מייזלס, מבכירי הדוקומנטריסטים בעולם, על מנת ללוות את מקרטני במסעותיו בניו יורק ומאחורי הקלעים של האירוע. מייזלס ומקרטני מכירים עוד מתחילת שנות ה-60, אז נקראו האחים מייזלס (אחיו הצעיר ושותפו הוותיק של אלברט, דייוויד, הלך לעולמו בשנת 1987) כדי לתעד את הביטלס בביקורם הראשון בארצות הברית, בשיא ימי הביטלמניה. בעבור מקרטני ומייזלס מדובר אם כן בסוג של סגירת מעגל.

מקרטני במופע החגיגי

הסרט "The Love We Make" (שורה מהאלבום "אבי רוד" של הביטלס) יצא בשנה שעברה לרגל ציון עשור לפיגועי ה-11 בספטמבר, ובשבועות האחרונים הגיע לישראל בדי-וי-די. אמנם לא מדובר באחת היצירות הדוקומנטריות החשובות של בני משפחת מייזלס (דוגמת "Gimme Shelter" הבלתי נשכח מ-1970, שתיעד את מסע ההופעות של הרולינג סטונס ואת סופו הטראגי בפסטיבל אלטמונט), אך זהו מסמך תיעודי יפה שעשוי ביד אמן עדינה ורגישה.

"אני מרגיש כאילו אני רץ לראשות העיר", מעיר מקרטני כשהוא מנסה ללכת ברחובות העיר, מוקף באינספור מעריצים מזדמנים ובכמה צלמים. מה עושה דמות כל כך מוכרת, אהובה וגם מנומסת להפליא, כשפונים אליה תמהונים ברחוב? אילו מנגינות מזמזם לעצמו מלחין הפופ המצליח ביותר? ומה הוא עונה לשדרנים שמתעקשים לשאול אותו על איחוד אפשרי של שלוש החיפושיות הנותרות (הסרט צולם כחודש לפני מותו של ג'ורג' האריסון)?

הסרט מתעד את מקרטני בעדינות ובשחור לבן - למעט הקטעים שנלקחו מתוך השידורים הטלוויזיונים של המופע ושל הראיונות שקדמו לו. מייזלס עוקב אחר מקרטני ברחוב, באולם החזרות ובמכונית שאוספת אותו מנקודה לנקודה ומנסה לנתב את דרכה בין גדודי המעריצים שבקושי נרגעו מאז שנות ה-60 (גם אם היום מקרטני חושד שהם מבקשים את חתימתו בעיקר כדי למכור אותה באי-ביי).

מייזלס, יחד עם שותפו לבימוי, ברדלי קפלן, עוקב ממושכות אחר המוסיקאי החייכן, שמקפיד להיות חביב לכולם - לעוברי אורח, למראיינים דביקים ולשדרן הווארד סטרן, החצוף מתמיד. הצילום מתעכב על זוטות לכאורה, דוגמת רגל שמתופפת בעדינות בלי לשים לב, צל של אדם ושל גיטרה על הבמה וכן הלאה. באופן מפתיע, כל אלו יוצרים איזה רצף שמוביל להיכרות מפתיעה בעומקה עם מושא הסרט, ועם הרגע הטראומתי שבו הוא נעשה.

כמה רגעים למזכרת: דייוויד בואי נותן ביצוע מרגש ל"אמריקה" של סיימון וגרפונקל, בליווי אורגנית בלבד. הרכב של כלי קשת מתאמן על תפקידו ב"יסטרדיי". מקרטני מנסה לנגן משהו על הפסנתר אבל מרגיש "קצת חלוד", קם ומתמתח; או מגלה שלאחד מאנשי הצוות שלו יש להקה שמתמחה בקאברים לביטלס. האישיות של מקרטני, כפי שהסרט הזה מאפשר להתבונן בה, מתגלה כשילוב של תמימות ופיכחון לנוכח כל הטירוף שסביב. בסופו של דבר זה לא סרט עצוב או מוכה אבל, ואולי זאת הוכחה לניצחון משימתו של מקרטני. *

"The Love We Make", האוזן השלישית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ