בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

ההופעה של בירקין: מחווה אצילית לסרג' גינזבורג

ג'יין בירקין ביטאה את תאוות החיים של גינזבורג ואת החושניות של שיריו. וגם: קני בארון העביר את הקהל קורס מענג בפסנתר ג'ז - נדיר ביופיו ובחוכמתו

תגובות

ההופעה של ג'יין בירקין בתל אביב הסתיימה בסצינה המלבבת הזאת: בירקין שרה את "La Gadou", שיר רגאיי עליז, ותוך כדי השירה נפרדה מאתנו ברוב קסם ואפילו שירבבה את ידה השמאלית לתוך חולצתה פתוחת הכפתור העליון, נגעה בלב הגדול שמתחת לחזה הקטן המפורסם שלה, ואמרה כמה היא שמחה ומתרגשת להופיע לפנינו. בניגוד למה שקורה בדרך כלל בסצינות מהסוג הזה, ההשתפכות של בירקין היתה אמינה לגמרי ובלתי חנפנית בעליל, עדות לאישיות הקורנת ושוחרת הטוב שלה.

להשלמת התענוג, הלהקה של הזמרת-שחקנית-אייקון סיפקה לרגע הזה פסקול ממזרי וחמוד. החצוצרן ניגן פראזה מוכרת, ששייכת בכלל לשיר אחר... נו... Ah Oui, זה ליין האורגן האלמותי של "Je T'aime... moi non plus", הדואט הנצחי של בירקין וסרז' גינזבורג! איזו הברקה. איזו דרך אלגנטית לומר לקהל: "אני לא יכולה לבצע את השיר הזה בלי סרז', אבל אני לא יכולה לשלוח אתכם הביתה בלי שתשמעו לפחות פיסה ממנו". שאפו מאדאם.

הציטוט החטוף מהשיר המגונה ביותר בתולדות הפופ - והפיכתו למעין נעדר-נוכח - העבירו מסר עקרוני בנוגע להופעה כולה, שבה בירקין ביצעה את שיריו של גינזבורג, שרבים מהם נכתבו למענה. המסר היה שישנם היבטים ביצירתו האדירה של גינזבורג שבירקין יכולה לבטא ברגע הנוכחי של חייה ויצירתה, ולעומת זאת יש היבטים אחרים שהיא אינה יכולה לבטא. לא שלא הבנו את האמת הזאת עוד לפני הציטוט מ"Je T'aime", אבל היה יפה להיווכח שאכן הבנו נכון.

בחצי השעה הראשונה של ההופעה האסימון עדיין לא נפל. הציפייה היתה שבירקין תתפוס את רוב הפנים ביצירתו של גינזבורג - את הרוך ואת האופל, את העדינות ואת החספוס, את הפיוט ואת הזיונים - וכשהתברר שזה לא קורה, שבירקין לא מצליחה לבטא את כל החבילה או את רובה, הרושם היה שזאת עומדת להיות הופעה מאכזבת. העובדה שנגני הליווי היפאנים של בירקין - פסנתרן, מתופף, חצוצרן וכנרת - התגלו כמוסיקאים בינוניים (חוץ מהמתופף - הוא היה ממש גרוע) הוסיפה וחיזקה את הרושם הצונן, לפחות לאוזניו של מי שזמרות צרפתיות מלחששות אינן כוסית הקוניאק שלו.

דניאל צ'צ'יק

בירקין אפילו לא ליחששה, וגם לא שרה בקול הזעיר והלא מתפקד של ימי צעירותה, אלא בקול מעט יותר בוטח והרבה פחות מפתה. עד שהגיע תורו של השיר "Fuir le bonheur de peur qu'il ne se sauve". לדעתי רק בשיר הזה, שבוצע אחרי יותר מחצי שעה של הופעה, בירקין צללה לראשונה לעומקי הרגש והעצב, ומאותו רגע משהו נפתח בהבעה שלה. אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה שההופעה השתפרה פלאים. סיבה נוספת היתה שהאישיות של בירקין - הומניסטית, נאיבית, פתוחה ומחבקת - היתה כבר מספיק ברורה (היא כמעט עברה עם קופה ליד השולחנות והתרימה למען נפגעי הצונאמי ביפאן) כדי שנבין שאין שום סיבה לצפות ממנה לבטא גם את האפלולית הבוטה והאכזרית של גינזבורג. את זה שיעשו אחרים. ברגע שההבנה הזאת קנתה אחיזה, אפשר היה ליהנות ממה שבירקין כן רצתה ויכלה לבטא: את תאוות החיים של גינזבורג, את הרכות והחושניות של שיריו, את היסוד המואר באמנותו, את הגעגועים אליו, וגם את מקומה שלה בתוך היצירה המשותפת שלהם.

היה מעניין להיווכח שבירקין נהנית להבליט את הצדדים הנשלטים בדמותה ("מישהו אמר לי לשיר את השיר הזה אז אני שרה אותו", היא אמרה לפני אחד הקטעים, וכשהציגה את הנגנים הכריזה "זאת הפעם הראשונה שמרשים לי להביא חצוצרן"), ועם זאת התחושה היתה שעל הבמה עומדת אחת הנשים המרשימות שהופיעו כאן בתקופה האחרונה. ההופעה שלה לא היתה רקוויאם מושלם למנוול, אבל זאת היתה מחווה יפה, אצילית ופשוטה כאחד, ולרגעים אפילו מרגשת.

מאסטר אמיתי

קני בארון הוא אקדמיית פסנתר מלכותית של אדם אחד, עם התמחות מיוחדת בפורמט הטריו, וההופעה שלו בסוף השבוע היתה קורס מענג בנושא "פסנתר ג'זי - כך עושים זאת נכון". הנגינה שלו היתה בהירה להפליא מבחינה מלודית, התחושה הקצבית שלו היתה נהדרת, המגע בקלידי הפסנתר היה עדין ואלגנטי עד בלי די, האישיות שקרנה מהפסנתרן היתה צנועה ולבבית, והדבר שלטעמי היה היפה והמרתק ביותר - הטאץ' ההרמוני הנדיר של בארון, שהקיף כל אקורד שהוא ניגן ביד שמאל בשפע של אקורדי משנה רכים, מרהיבים ביופיים ובחוכמתם. מאסטר אמיתי.

תומר אפלבאום

ההמחשה המושלמת למאסטריותו של בארון היתה הביצוע המופלא שלו ל-"Blue Moon", שממש זהר מרוב יופי שקט. אבל גם יתר הקטעים שנוגנו במחצית הראשונה של ההופעה, רובם פרי עטו של בארון, היו מצוינים - מ"Lullaby", שלא היה צולח כשיר ערש מהטעם הפשוט שההרמוניה שלו יותר מדי מעניינת, ועד "New York Attitude", שביטא היטב את הסווינג התזזיתי של העיר הגדולה. אחד הרגעים היפים בקטע הזה היה המעבר החד מקטע האלתור של בארון אל קטע האלתור של הקונטרבסיסט קיושי קיטגאווה, שכמו נטל בלי לשאול את מושכות ההובלה, השתלט על המוסיקה ושינה את אופיה ואת נתיב הזרימה שלה. אולי זאת גישה ניו יורקית ואולי לא, אבל זה היה רגע חזק ומרענן.

קיטגאווה והמתופף ג'ונתן בלייק היו שותפים דומיננטים מאוד, יותר מכפי שנהוג בדרך כלל בטריו של פסנתרן בשיעור קומתו של בארון. היה יפה להיווכח שבארון מעדיף שותפים יצירתיים, ולא חטיבת קצב צייתנית ושקופה, אבל אני חייב להודות שבמחצית השנייה של ההופעה, שלטעמי נפלה מהמחצית הראשונה, היו לא מעט רגעים שבהם רציתי שהמתופף והקונטרבסיסט יהיו פחות דומיננטים ויאפשרו לבארון מרחב ביטוי סוליסטי בלתי מוגבל. מבחינה שכלתנית טהורה הסתייגתי בשאט נפש מהרצון השמרני שלי, אבל ההסתייגות התיאורטית לא הפכה את הרצון הזה לפחות אמיתי.

ג'יין בירקין. רדינג 3 בתל אביב, 14.1

שלישיית קני בארון. המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, 13.1



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו