להקת הג'ז "באד פלאס" לא נרתעת מסטרווינסקי - מוזיקה - הארץ

להקת הג'ז "באד פלאס" לא נרתעת מסטרווינסקי

בפסטיבל ג'ז חורף באילת תבצע הלהקה גרסה משלה ל"פולחן האביב". המתופף דייב קינג מגלה למה הם בחרו לשלב בין אירוניה ורגשנות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"The Bad Plus" היא לא רק אחת מלהקות הג'ז המעולות של העשור האחרון, היא גם אחת הלהקות המגוונות ביותר שפועלות כיום בזירת המוסיקה האינסטרומנטלית. גרסאות ממזריות להימנוני רוק? על כך יצאה תהילתם (היחסית) של ריד אנדרסון, איתן אייברסון ודייב קינג, חברי השלישייה. ג'ז עכשווי מבריק ומקורי? זאת המומחיות האמיתית שלהם כשלושה מלחינים-מבצעים מחוננים. נגיעה ברפרטואר הקלאסי-מודרני? גם האתגר הזה לא מפחיד אותם, כפי שהבהירו הביצועים שלהם ליצירות קצרצרות של המלחין מילטון באביט באלבומם הלפני אחרון. חברי "בד פלאס" משתעשעים עם כל העולמות המוסיקליים האלה ללא מורא. ברגע שהם גיבשו לעצמם זהות צלילית שהיא רק שלהם, זה כמעט לא משנה מה חומר הגלם שאותו הם ילושו. הם תמיד יישמעו בראש וראשונה כמו "בד פלאס".

ובכל זאת, כשאנשי מחלקת המוסיקה של אוניברסיטת דיוק בארצות הברית הציעו לחברי הלהקה לבצע גרסה משלהם ל"פולחן האביב" של סטרווינסקי, שלושת המוסיקאים היססו לרגע. "תיכננו לצלול שוב לתוך העולם הקלאסי-מודרני, אבל חשבנו לעשות את זה עם יצירה פחות מונומנטלית", אומר דייב קינג, המתופף של "בד פלאס", בראיון טלפוני מביתו שבמיניאפוליס. "ה'פולחן' נראתה לנו יצירה כל כך... גדולה".

קינג ושני חבריו התלבטו אם להיכנס להרפתקה, ולבסוף החליטו לעשות את זה, למרות ואולי משום שמדובר באתגר כמעט לא שפוי. קינג מספר שהם עבדו על הגרסה שלהם שמונה חודשים, ואת התוצאה אפשר יהיה לשמוע ביום שישי בפסטיבל ג'ז חורף באילת, אחיו הצעיר והקריר של פסטיבל הג'ז הקיצי בעיר.

"בד פלאס" ניגנו בפסטיבל הזה לפני שנה, וזאת תהיה הפעם הרביעית שהם יבואו לישראל בשמונה השנים האחרונות. כמה שיותר, יותר טוב: "הפלוס הרע" הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו לג'ז העולמי בשנים האחרונות, והעובדה שההופעה של הלהקה באילת תכלול גם את הגרסה ל"פולחן האביב" (כ-45 דקות) וגם סט קצר מתוך הרפרטואר המקורי של ההרכב - מכפילה את השמחה.

שמחה כפולה. באד פלאסצילום: קמרון ויטינג

אז איך ניגשים ליצירה מרכזית, חשובה וסבוכה כמו "הפולחן"? "כמו תמיד: תיבה אחרי תיבה", צוחק קינג. השלב הראשון היה ללמוד את היצירה עד לרמת הניואנס הכי קטן. "זה היה תענוג", אומר קינג. "כולנו הכרנו אותה מצוין, אבל יש הבדל עצום בין הקשבה רגילה לבין הקשבה לצורך ביצוע, והירידה לפרטים הכי קטנים היתה מרתקת".

השלב הבא היה להבין איך מנגנים את היצירה התזמורתית בהרכב הכלי של "בד פלאס" - פסנתר, קונטרבס ותופים. מאחר שככל הידוע זאת הפעם הראשונה ש"פולחן האביב" מנוגנת בהרכב כזה, שלושת המוסיקאים לא יכלו להסתמך על פרטיטורה. "נעזרנו בפרטיטורות של ביצועים תזמורתיים וגם בפרטיטורה לשני פסנתרים, אבל עיקר העבודה היה להבין בעצמנו איך אנחנו מפרקים ומרכיבים את ‘הפולחן' לשלושה כלים", אומר קינג.

"אחת ההחלטות הראשונות שקיבלנו היתה לא לעבוד על היצירה לפי סדר הקטעים המקורי", ממשיך המתופף. שלושת המוסיקאים התחילו בקטעים שהעיבוד שלהם לטריו היה טבעי יחסית. "רק בזמן העבודה הבנו עד כמה היצירה הזאת השפיעה על מוסיקאים מחוץ לעולם הקלאסי", אומר קינג. "ג'ז, רוק, רוק מתקדם - אפשר לשמוע את ההשפעה של ‘הפולחן' בכל מקום. ומכיוון שאנחנו באים מרקע של ג'ז, רוק ורוק מתקדם, ההשפעה של היצירה כבר היתה מובנית בתוכנו". במלים אחרות: במקום שההשפעה האדירה של "פולחן האביב" על המוסיקה של המאה ה-20 תגרום לחברי "בד פלאס" לחרדת ביצוע, היא הקלה על מלאכת התרגום וההמרה של היצירה התזמורתית להרכב קאמרי-ג'זי.

היו גם קטעים שלא נענו לתרגום הזה בקלות, וקינג אומר שהיו אפילו כמה רגעים שחברי הלהקה תהו אם לא לקחו על עצמם משימה בלתי אפשרית. "אחת הדרכים להתמודד עם הכמות האדירה של המידע המוסיקלי היתה להפסיק לחשוב על ‘הפולחן' כיצירה אחת ענקית של 49 דקות. פשוט התחלנו לחשוב עליה כעל 14 שירים קטנים", אומר המתופף.

אנטי ניצחון

שלושת חברי "בד פלאס" באים מהמערב התיכון בארצות הברית. אנדרסון, הקונטרבסיסט, וקינג נולדו במיניאפוליס (עיר הולדתו של פרינס, כפי שהם טורחים לציין בכל הזדמנות) ואייברסון, הפסנתרן, בא מוויסקונסין. הם התחילו לנגן יחד כשהיו נערים, ואחר כך נפרדו דרכיהם. קינג תופף בלהקות רוק במיניאפוליס, אנדרסון נסע ללמוד בחוף המזרחי ואייברסון שימש מנהל מוסיקלי של להקת מחול בניו יורק. ב-2000, כשאנדרסון וקינג הצטרפו אל אייברסון בניו יורק, הם הקימו את "בד פלאס". האלבום האחרון והמעולה שלהם, "Never Stop", שיצא בשנה שעברה, ציין עשור לקיומו של ההרכב.

קינג אומר שבית הגידול של "בד פלאס" במערב התיכון, הרחק מהסצינה השוקקת של ניו יורק, עיצב במידה רבה את האופי של הלהקה. "לא קיבלנו שום דבר מן המוכן", הוא אומר. "היינו צריכים לברוא בעצמנו את הסצינה שלנו. גם לא היה כמעט אף אחד שאמר לנו ‘זה נכון, זה לא נכון'. לא שמיניאפוליס היא עיירה נידחת. יש בה מועדוני ג'ז ויכולנו לראות את כל המוסיקאים שהערצנו.

"ובכל זאת, היינו די מבודדים ופילסנו את הדרך שלנו בעצמנו, ללא עזרה. אני חושב שבזכות ההוויה הזאת נשארנו צנועים. אף פעם לא חשבנו שאנחנו קולים כמו המוסיקאים מניו יורק. ואף על פי שאנחנו עובדים קשה מאוד ומשקיעים את כל הרגש שלנו במוסיקה, אנחנו מקפידים לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות".

ובאמת, אחד הדברים היפים ביותר ב"בד פלאס" הוא השילוב בין אירוניה יבשה לבין רגש חם ונדיב.

"אני שמח לשמוע שהנימה הזאת עוברת למאזין. גם היא קשורה למקום שממנו אנחנו באים. אירוניה ורגשנות - זה שילוב שמאוד מאפיין את המערב התיכון".

"בד פלאס" (מימין: קינג, אייברסון ואנדרסון). תיבה אחרי תיבה

אחת הדוגמאות הנפלאות לשילוב הזה במוסיקה של "בד פלאס" היא "הטרילוגיה הספורטיבית" של קינג, שנפרשה על פני שלושה אלבומים של הלהקה. זה התחיל עם הקטע "1972 Bronze Medalist" באלבום "These are the Vistas" מ-2003, המשיך עם הקטע "Finalist 1979 Semi" מ-2004 ונגמר עם הקטע "1980 "World Champion מ-2007. אוהדי הלהקה ודאי שאלו את עצמם מה הסיפור של הטרילוגיה הזאת, שמבחינה מוסיקלית החזיקה כמויות שוות של שמחה ותוגה, והראיון עם קינג הוא הזדמנות מצוינת לברר את הסוגיה.

"הטרילוגיה הזאת חוגגת את הרעיון של לא לנצח", הוא אומר ומתפקע מצחוק. "היא התחילה מההרגשה המתוקה-מרירה שהיתה לי בכל פעם שראיתי אתלט מנצח. מצד אחד, שמחתי בשבילו. מצד שני, חשבתי שהאתלט שהגיע במקום השני או השלישי לא מקבל מספיק קרדיט. אז הרעיון היה לכתוב מין הימנונים לאתלטים שלא בדיוק עשו את זה".

אבל בסוף האתלט שלא עשה את זה זוכה באליפות העולם.

"זה נכון, אבל מה שאתה לא יודע זה שהוא כמעט נפסל אחרי הניצחון בשל שמחה מוגזמת", אומר קינג ושוב מתפקע מצחוק.

"הטרילוגיה הספורטיבית" של קינג ממחישה לא רק את הנימה הרגשית של המוסיקה של "בד פלאס", אלא גם את העובדה שעיקר כוחה של הלהקה טמון בקטעים המקוריים ששלושת חבריה כותבים. ועם זאת, עיקר תשומת הלב התקשורתית, בוודאי באלבומים הראשונים של ההרכב, הופנתה לקאוורים הממזריים ש"בד פלאס" עשו לשירים של "נירוונה", ה"פיקסיז", "בלאק סאבאת", "טירז פור פירז", "בלונדי", אפקס טווין ועוד רבים וטובים. האם ההתמקדות היתרה בקאוורים, על חשבון היצירה המקורית, תיסכלה את שלושת המוסיקאים?

"מאוד", אומר קינג. "אנחנו מבינים מדוע התמקדו בקאוורים, ובמובן מסוים זה החמיא לנו. אני חושב שקלענו לכוונה ולרוח המקורית של שירי הרוק שכיסינו הרבה יותר מכל אותם ג'זיסטים ש'מג'זזים' שירי רוק בצורה סטנדרטית. ובכל זאת, ברור שלא אהבנו את זה שהתחילו להגיד עלינו ‘היי, זאת הלהקה הזאת שעושה קאוורים להימנוני רוק'. רצינו שיקשיבו לקטעים המקוריים כי זאת המהות האמיתית שלנו. זאת הסיבה שהאלבום האחרון שלנו היה על טהרת החומר המקורי, וכך יהיה גם באלבום הבא שלנו, שייצא בהמשך השנה".

"בד פלאס" היא הלהקה העיקרית של קינג, אבל חוץ ממנה הוא חבר בעוד שמונה להקות, שנעות על קו התפר שבין ג'ז (תמיד הז'אנר הדומיננטי), רוק ומוסיקה אמריקאית שורשית. איך אפשר לנגן בתשע להקות, לגדל שני ילדים ולהישאר שפוי?

"אני לא בטוח בקשר לשפיות", צוחק קינג. "אני בן אדם יצירתי וחסר מנוח, ואני כותב כל מיני סוגים של מוסיקה. מכאן המספר הגדול של ההרכבים. אני מנסה לאזן את הדחף היצירתי הקודח עם הרצון להיות אבא ואיש משפחה. אני מקווה שאני מצליח. יש לי רעיונות ואני רוצה שהם יקבלו ביטוי, זה כל העניין".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ