ההופעה של בד פלאס באילת הותירה תחושת אופוריה

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

אופוריה. כן, עד כדי כך. זאת המלה שמתארת בצורה הטובה ביותר את התחושה שהשתררה בסוף ההופעה של להקת "בד פלאס" בפסטיבל "ג'ז חורף" באילת. הלב התרחב ועלץ, הרגליים זינקו מהמושב, הידיים נפגשו למחיאות כפיים סוערות, הפה הפיק תשואות קולניות, והעיניים הבחינו בסיפוק גדול שרפרטואר התגובות הנדיר הזה היה נחלתם של כמעט כל האנשים בקהל - מאות רבות של חובבי מוסיקה שחוו אופוריה קולקטיבית - או כך זה לפחות נראה.

בתחילת דצמבר, כשההופעה של האורקסטרה של סאן רא בתל אביב עוררה התפעמות, נדמה היה שיחלפו חודשים ארוכים עד שנס כזה יתרחש בשנית. והנה, אחרי שישה שבועות בסך הכל, זה קורה שוב. איזה כיף, איזו שמחה, איזו להקה אדירה.

אנחנו יודעים כבר הרבה זמן שהיא כזאת. לפני שנה היא הופיעה באותו מקום, באותו פסטיבל, וגם אז הקהל יצא מגדרו, ובצדק. אבל לעומת ההופעה ההיא, שהיתה נהדרת בדרך שגרתית משהו, ההופעה של "בד פלאס" בסוף השבוע היתה אירוע יחיד במינו, שהאפיל על כל מה שקרה לפניו בפסטיבל. וקרו לפניו דברים טובים מאוד.

להקת בד פלאס בהופעה באילת

ריד אנדרסון, איתן אנדרסון ודייב קינג, חברי "בד פלאס", ניגנו בפסטיבל את הפרויקט האחרון שלהם - ביצוע ל"פולחן האביב". או כמו שאנדרסון אמר בסיום היצירה בהומור אופייני: "זה היה שיר שכתב סטרווינסקי. זה היה קאוור". על הנייר לא ברור איך שלישיית ג'ז יכולה לצאת בחיים מאתגר מונומנטלי כזה, אבל "בד פלאס" יצאו ממנו כל כך טוב, שנדמה כי סטרווינסקי היה חותם בשמחה על כל ניואנס בגרסה שלהם.

"פולחן האביב" הציג לעולם הקלאסי תפישה חדשה של קצב. קצב פראי וחייתי. "בד פלאס", בהנהגתו של המתופף קינג, התבייתו על הנקודה הזאת ורכבו על המקצבים המסעירים של ה"פולחן" כמו רוכב רודיאו על גבו על פר משתולל. הנגינה שלהם היתה שלוחת רסן ועם זאת מדויקת להפליא - שילוב שתמיד מניב פירות טעימים במיוחד. אחד מחברי השלישייה אמר פעם, באותו הומור אופייני, ש"פולחן האביב" היא יצירת הרוק המתקדם הראשונה. הנגינה מלאת העוצמה (אך ללא בדל כוחנות) של הטריו גרמה ל"פולחן" להישמע אכן כמו יצירת הרוק המתקדם הראשונה, אבל בביצוע של להקת פאנק מעולה.

אחרי 40 דקות (שנדמו כ-20) הסתיים הפולחן, ו"בד פלאס" עברו לנגן חומר מקורי. הם התחילו עם קטע מדוד ושקט ("Giant" המופלא), שיצר את הרושם שהחלק השני של ההופעה יהיה מנוגד באופיו לחלק הראשון. אבל אז הפתיעו ובחרו מתוך הרפרטואר שלהם את הקטעים הכי דיסוננטיים, הכי לא יציבים מבחינה קצבית, הכי קרובים ברוחם ל"פולחן". זאת היתה בחירה אמיצה, שזכתה להיענות משמחת מאוד מצד הקהל.

לקראת סיום נוגנו שני קטעים חדשים (גם הם באווירה מעט "פולחנית") שיופיעו באלבום הבא של הלהקה, ובסוף - איזו תפנית מרנינה! - "בד פלאס" נטשו את המקצבים המשתוללים וביטאו את הצד המלודי, הבהיר והרך שלהם. "Never Stop", שיר פופ מבריק בתחפושת של קטע ג'ז, חתם את ההופעה בששון גדול.

אחרי שהקהל זינק על רגליו והרעיד את קירות ההאנגר, "בד פלאס" חזרו להדרן עם קטע זעיר ומתוק, שבסופו הפסנתרן אייברסון, בחוכמתו כי רבה, ציטט פראזה קטנה מ"פולחן האביב". זאת היתה סגירת מעגל היסטרית של הופעה נפלאה.

מעין תחרות ספורטיבית. הזמרת יון סאן נה

פסטיבל "ג'ז חורף" התמקד השנה בהופעות שהפגישו ג'ז עם עולמות מוסיקליים אחרים - קלאסי, אפריקאי, אמריקאי שורשי, מוסיקה ישראלית ועוד. לא ראיתי חלק מהמפגשים האלה (הייתי בשני ערבי הופעות מתוך שלושה), אבל אפשר להסתכן ולהמר שאיכותו של המפגש בין הג'ז לקלאסי, גם בהופעה של "בד פלאס" וגם בהופעה של שישיית אורי קיין, היתה הבשורה הכי גדולה שיצאה מהפסטיבל השנה.

זאת בשורה משמחת במיוחד בהתחשב בכך שהמפגש בין ג'ז לקלאסי הוא בדרך כלל בעייתי. לעתים קרובות הוא נשמע מאולץ, מכובד מדי, חסר דמיון. או בקיצור: השלם קטן מסכום חלקיו. ב"ג'ז חורף" הוא היה גדול: מלא דמיון, יצר וחוכמה.

אורי קיין מתמחה בשילוב של ג'ז וקלאסי. לפני 12 שנה, בפסטיבל ישראל, הוא הפגיש בין ג'ז למאהלר, והתוצאה היתה די פושרת. הפעם הוא טיפל במוצרט, וזאת היתה הצלחה גדולה. קיין, שהנהיג שישייה של נגנים נהדרים, לקח כמה מהמנגינות הכי מפורסמות של מוצרט, אלה שכל ילד מכיר, ניתק אותן מהיצירות שעוטפות אותן, ניגן אותן בחדווה משוחררת כפתורים ואז הפך אותן לחומר גלם לאלתור ג'זיסטי מובחר.

מדי כמה רגעים האלתור פינה את מקומו לנגינה מהפרטיטורה, והחומרה הקלאסית (המסוימת - זה מוצרט, לא בטהובן) חזרה למשול בכיפה. ואז האלתור חזר ואחריו הפרטיטורה. המעברים בין שתי הגישות היו תכופים, מפתיעים, כמעט קפריזיים, עם הרבה הומור ורוח חופשית. החגיגה הושלמה כשקיין התחיל להזריק פנימה אלמנטים של מוסיקה יהודית מזרח אירופית, עוד תחום התמחות שלו. מוצרט כג'זיסט יהודי - תודו שאת זה עדיין לא שמעתם.

בניגוד למה שקרה בהופעה של "בד פלאס", הקהל לא קיבל את הפרשנות של קיין בזרועות פתוחות. הרבה אנשים עזבו באמצע. אולי הם הרגישו שפוגעים להם במוצרט. לטעמי הם טעו, אבל זאת זכותם המלאה. מה שהפריע היה הצורה שבה הם עזבו. הכיסאות בהאנגר שבו התקיימו ההופעות הם מהסוג הישן והרע - המושב מוטח לאחור כשהישבן מתרומם. וכך, בכל פעם שאחד הצופים קם מהכיסא נשמע "באנג" מטריד שהפריע ליהנות מהמוסיקה, ואולי אפילו הפריע למוסיקאים לנגן. כשזה קרה בפעם החמישית זה עוד היה בסדר. בפעם ה-30 זה היה מביך. בפעם ה-80 זה היה מכעיס.

יכול להיות שבריחת הצופים מההופעה של קיין נגרמה גם בשל הקור העז ששרר בהאנגר. אנשים התעטפו במעילים, חבשו כובעי צמר ורעדו מקור. באילת. אשה שישבה לידי אמרה שהיא מצטערת שלא הביאה גטקעס. גם בשנה שעברה היה קר, אבל זאת היתה שנתו הראשונה של הפסטיבל וההנחה היתה שהלקח יופק לקראת הפסטיבל השני. הוא לא. אפשר לבקש שזה יקרה לקראת השנה הבאה?

אשת הברזל

"זאת הפעם הראשונה בחיי שאני עולה לנגן עם סוודר", אמר הפסנתרן עומר קליין בתחילת הופעתו. קליין, אחד הג'זיסטים המבריקים שצמחו בארץ בשנים האחרונות, העלה מופע סולו שכלל שלוש תחנות. התחנה הראשונה הורכבה מקטעי ג'ז, חלקם חדשים וחלקם מוכרים, שבהם קליין הפגין את הזרימה המלודית והקצבית המיוחדת שלו. התחנה השנייה היתה שירי משוררים שקליין הלחין יפה על פי רוב ושר בקול איתן להפתיע עם שריטת צרידות קלה שהזכירה את קולו של גידי גוב (משובח במיוחד היה שיר של חנוך לוין מתוך "פופר"). בתחנה השלישית התארחה רונה קינן, והשניים ביצעו בתבונה וברגישות כמה משיריה.

זאת היתה הופעה טובה ומהנה מאוד, שסבלה לטעמי מבעיה מהותית אחת: פורמט הסולו. ככל שנהניתי מהמוסיקה ומהנגינה של קליין, היה חסר לי עוד נפח מוסיקלי שקונטרבסיסט ו/או מקישן היו יכולים להוסיף (הבמה העצומה של הפסטיבל, וההאנגר הענק, בוודאי לא תרמו לעניין הזה). הסתייגות נוספת, יותר מקומית, קשורה ללחן של קליין ל"הרחובות ממריאים לאט" של דוד אבידן. בהאזנה ראשונה, שהיא לפעמים מטעה, הוא לא יכול היה שלא להחוויר בהשוואה ללחן המרהיב של אסף אמדורסקי, שראה אור לאחרונה ונותר טרי בזיכרון.

את הפסטיבל פתחה הזמרת הדרום קוריאנית יון סאן נה. אולי בהשפעת תחרות איש הברזל, שהתקיימה באילת במקביל לפסטיבל הג'ז והיתה האירוע המרכזי בעיר בסוף השבוע (הפסטיבל התחרה על המקום השני עם כנס קרדיולוגים וכנס עורכי דין), ההופעה שלה נדמתה כמעין תחרות ספורטיבית. יום סאן נה שרה בכל סגנון אפשרי: מז'אק ברל ועד "צלילי המוסיקה", מביצוע לשיר של טום וייטס ועד קאוור ל"מטאליקה" ("Enter Sandman"). הרבה ג'ז לא היה שם, אבל הבעיה האמיתית היתה שלא היו גם עומק ונשמה.

"זה נכון שהיא זכתה בכל מיני פרסים?" שאל אותי נהג מונית בדרך חזרה מההופעה. היא אכן זכתה בפרסים ומדליות, מה שחיזק את הדימוי הספורטיבי, אבל הפעם הגיע לה לכל היותר פרס ניחומים על פתיחה מקצוענית אך שטחית של פסטיבל נהדר.

פסטיבל "ג'ז חורף". נמל אילת, 19.1-20.1

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ