שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

זיכרון ראשון מ"מינימל קומפקט". תוכנית הטלוויזיה "עד פופ", אמצע שנות ה-80. המגיש, אהוד מנור, מראה את הקליפ של "Next One Is Real". הוא מקדים ומספר ש"מינימל קומפקט" היא להקה של ישראלים שפועלת בהצלחה באירופה, וגם מסב את תשומת הלב לכך שהמלים "is real" דומות מאוד למלה "Israel". נשמע מעניין. אבל אז השיר מתחיל, ובשביל נער שרגיל לשמוע תקליטים של "כוורת" ארבע הדקות הבאות הן חוויה כמעט טראומטית. השיר הזה מכוער, הוא חושב לעצמו. לזמר יש קול רובוטי וצורם, הגיטרות נשמעות קרות ומנוכרות, הקליפ קלסטרופובי ומכאיב לעין, ואם אהוד מנור אמר שאלה מוסיקאים ישראלים, מדוע הזמר מתעקש לשיר באנגלית במבטא כל כך נורא? זה זר ומוזר וממש לא בשבילי, חושב הנער וחוזר לתקליטים של "כוורת".

הנער התבגר והחכים מאז. הוא הבין שערכו של הזר והמנוכר אינו פחות מערכו של הביתי והמוכר. ובכל זאת, "מינימל" ו"כוורת" המשיכו לייצג שני יקומים מקבילים, מנוגדים, של מוסיקה ישראלית. ולכן היה מפתיע, ואפילו מצחיק, להיכנס למועדון שבו נערכה ההופעה של "מינימל" בשבוע שעבר ולחשוב על "כוורת".

קודם כל, סידור המיקרופונים: חמישה סטנדים בקו ישר בחזית הבמה. הכי "כוורת", לא? (אצל "מינימל" יש בדרך כלל רק ארבעה, אבל בסיבוב הנוכחי מצטרף אליהם קולין ניומן). דבר שני: התלכיד של כמה מוסיקאים שכל אחד מהם - ולא שניים או שלושה לכל היותר - הוא יוצר משכמו ומעלה. כמה להקות כאלה יש בתולדות המוסיקה הישראלית? בסיום ההופעה, כשרמי פורטיס אמר לקהל "להתראות באיחוד הבא" (שיתרחש מן הסתם ב-2014, כשפורטיס יהיה בן 60), הצטייר קו דמיון נוסף: כמו במקרה של "כוורת", גם אצל "מינימל" סיבובי האיחוד מתחילים לצבור חיים משל עצמם: האיחוד האקסטטי ב-2003, שבא אחרי 12 שנה שחברי הלהקה לא ניגנו ביחד; האיחוד ב-2008, לרגל יום הולדתו ה-60 של סמי בירנבך, שהיה מצוין אם כי פחות מרעיש מקודמו; ועכשיו איחוד נוסף לרגל יום הולדתו ה-60 של המתופף מקס פרנקן.

"מינימל קומפקט" בהופעה בתל אביב בשבוע שעבר. מנה גדושה של רוח חופשיתצילום: דניאל בר און

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

אולי זה האדרנלין של יום ההולדת שגרם לכך שפרנקן - היחיד מבין חברי "מינימל" שלא פיתח קריירה עצמאית מרתקת (בסרט התיעודי על הלהקה, "נשמות גועשות", רואים אותו בעבודתו כאח סיעודי) - היה הכוכב של ההופעה ביום חמישי שעבר. הוא הכה בתופים ללא רחם, בהלמות מכונתית קטלנית, כמו ז'אן ז'אק גולדברג המנוח על ספידים, והבום-בום-צ'אק האייטיזי שלו שימש כמכונת זמן ששיגרה את שותפיו ללהקה לתוך עולם הצליל שהם עזבו לפני כל כך הרבה שנים.

הערכים שעיצבו את העולם הזה - הזרות, הניכור, הרעב, הקור האירופי - הם נחלת העבר הרחוק, אבל השפה המוסיקלית שנגזרה ממנו נמצאת עדיין בקצות האצבעות של חברי "מינימל", והם דיברו אותה רהוט וחזק. היה תענוג להיווכח שוב באיפוק המינימליסטי הקולקטיבי שמייצר את הסאונד של הלהקה: כל אחד עשה את הדבר שלו בצורה מדודה (או מדודה יחסית במקרה של פורטיס התזזיתי), לרבות האורח ניומן, שבלהקה שלו, "Wire", יכול להיות פרונטמן שלוח רסן ואילו עם "מינימל" לא זז מהמשבצת של גיטריסט הקצב.

סחרוף הסתובב עם חיוך ענק במשך ההופעה כולה: הוא מן הסתם נהנה עד בלי די מההזדמנות הנדירה לעזוב את מרכז הבמה ולחזור לעמדה ההיסטורית שלו כגיטריסט שמנהל את העניינים מהצד. לידי נשמעה הטענה שסחרוף מורה לחבריו לסיים את השירים מהר מדי, ולא מאפשר לקטעים להתפתח לכדי סערות אלתור משלהבות, אבל לטעמי היתה בנגינה של "מינימל" מנה גדושה של רוח חופשית. מה שנכון הוא שלא היו בהופעה הזאת שיאים מהדהדים. היא טיפסה כבר בפתיחה אל פסגה גבוהה-עד-מתונה ונשארה בה לכל אורכה. ההתרגשות היתה די קומפקטית, כצפוי ממופע איחוד שלישי בתוך תשע שנים, אבל ההנאה - וגם זה היה צפוי - היתה מקסימלית.

"מינימל קומפקט". רדינג 3 בתל אביב, 26.1

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ