האלבום הנהדר של רות דולורס וייס - מוזיקה - הארץ
ביקורת

האלבום הנהדר של רות דולורס וייס

על הנייר, אלבום גרסאות כיסוי לבילי הולידיי, בוב דילן ושאר ענקים נראה כמו מתכון לאסון. אך האישיות היצירתית של רות דולורס וייס עומדת באתגר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

לקראת סוף השיר השני,"When I Left the Room" , מצטייר במחשבה סיפור המסגרת של אלבום גרסאות הכיסוי הזה. זה סיפור בדוי, דמיוני, מופרך, אבל זה סיפור יפה, מדוע לא לזרום אתו. האשה שמגרונה רות דולורס וייס שרה (בגרסה המקורית של השיר, שנכתבה ובוצעה על ידי דן אורבך מהלהקה האמריקאית "בלאק קיז", זה היה גבר) מקוננת על אהוב שעזב והותיר אותה גלמודה ופרנואידית. לקראת סוף השיר כל הכלים משתתקים, שקט מתוח משתרר, ורק הקונטרבס מנגן פעמה קצובה שעליה וייס שרה "He left a year ago with my record collection / now all I have is my own reflection".

דווקא את אוסף התקליטים שלה הוא לקח. הוא ידע שזה הרכוש הכי יקר ללבה. "When I Left the Room" הוא שיר מהשנים האחרונות, אבל ברוחו הוא משתייך לעולם קדום יותר, העולם של הבלוז, הג'ז והרוקנרול המוקדם שממנו מגיחים רוב השירים שוייס בחרה לבצע באלבום הכפול הזה. ולכן יש להניח שהתקליטים האהובים של האשה הננטשת אינם שמורים כקבצים במחשב שלה. מה היא תעשה? לקנות את התקליטים היא לא יכולה. תקשיבו לשיר: ברור לחלוטין שאין לה גרוש באמתחת.

יש לה דרך אחת ויחידה להחזיר אליה את השירים שהיא אוהבת - לשיר אותם. נואשת, כועסת, בודדה וחופשייה כמו שרק מי שהגיעה לקרקעית יכולה להיות, היא ניגשת למשימה. היא לא עוצרת בעשרה או 12 שירים כפי שראוי לעשות. יש עוד כמה אוצרות שהיא חייבת להשיב אליה. בסוף היא מבצעת 19 שירים. היא אורזת אותם באלבום כפול וקוראת לו "My Middle .Name Is Misery"

רות דולורס וייס היא הזמרת הכי טובה שעלתה על במת המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות. כך לפחות אני חושב. יש אולי זמרות ששרות יותר יפה ממנה, ויש בוודאי זמרות ששרות יותר רהוט ותקני ממנה, אבל לטעמי אין לה מתחרות בכל הנוגע לעומק ההבעה.

יש שירים שבהם היא נשמעת כמו רכבת דוהרת של רגש חשוף, שחוט דקיק ופרום מחבר בין הקרונות שלה. המפגש עם הכוח השברירי הזה, באלבום "בעברית" שיצא לפני שלוש וחצי שנים, היה חוויה אמנותית מסעירה. האלבום החדש לא יכול לשחזר את העוצמה הראשונית ההיא, אבל יש בו מנה גדושה של יופי, רגישות, נשמה, חוכמת קול, ולפעמים אפילו חסד. זה אלבום נהדר.

העדות הכי טובה לשיעור הקומה של וייס כזמרת היא התחושה הברורה שהחומרים שהיא בחרה לבצע אינם גדולים עליה. ולא שהיא נתלתה באילנות בינוניים. להיפך, היא הלכה היישר אל חדר הכספות של המוסיקה במאה העשרים ובחרה שירים של בילי הולידיי, נינה סימון, אלביס פרסלי, בוב דילן, דייוויד בואי, ג'ורג' האריסון, ניק קייב, ליאונרד כהן, "קינג קרימזון" ושאר ענקים.

על הנייר זה נראה כמו הזמנה להתרסקות, ואולי אפילו כמו גילוי של יהירות מצדה של וייס. אבל כשמקשיבים לביצועים שלה, לא נשמעת בהם שום צרימה, גם אם לא תמיד הפרשנות משכנעת לחלוטין. למעשה, רוב הזמן רוחו של המקור בכלל לא מרחפת מעל הביצועים של וייס, גם בגלל שרוב השירים שהיא בחרה אינם להיטי ענק שחוקים אבל בעיקר מפני שהאישיות היצירתית של וייס כל כך עשירה ומובחנת, שהיא יכולה ללוות את השירים לרגע מהבעלים שלהם ולשיר אותם בתנאים שלה.

האלבום הכפול מורכב משני "צדדים" - הצד האדום והצד הכחול. הצד הכחול הוא כמובן הצד העצוב יותר, והמחצית הראשונה שלו היא הרצף היפה ביותר באלבום כולו. זאת לא רק בחירת השירים הנפלאה, ולא רק הנגינה המובחרת של האנסמבל (בהנהגתו של המפיק השותף יהוא ירון ובכיכובה של סקציית כלי נשיפה נהדרת), אלא גם ההחלטה הנבונה ליצור דינמיקה בין ביצועים "קטנים" (כלומר קצרים ומאופקים מבחינה רגשית) לבין ביצועים מז'וריים, שבהם וייס נותנת לרגש להתפרץ. הרגע באמצע הצד הכחול שבו הגישה הזעירה מומרת בגישה המז'ורית בשיר "And No More Shall We Part" (במקור של ניק קייב) הוא רגע חזק ויפה במיוחד.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

הצד הכחול כולל עוד כמה ביצועים מצוינים, בעיקר "One for My Baby" ו"Feeling Good", שבסופו נשמעת נביחה של כלבה, שמבהירה שהביצוע הוקלט בלייב ובנסיבות מאוד לא מעונבות. זה רגע מצחיק ומקסים, ובאופן כללי ההקלטה החיה מעניקה לשירים אופי נושם ומשוחרר. ובכל זאת יש חלקים באלבום שבהם הממד החי, המחוספס והלא מדויק פוגם בתוצאה. יכול להיות שאני טועה, אבל יש אפילו שיר או שניים שבהם הקול של וייס והכלים (למשל הקונטרבס ב("Here Comes the Sun" לא נשמעים מתואמים מבחינת גובה הצליל.

הצד האדום כולל שירים שמדברים בעיקר על בדידות, נטישה ומוות, אבל זה הצד היותר בהיר וקליל של האלבום. הקצב שומר רוב הזמן על פסיעה עניינית ומצב הרוח הכללי לגמרי לא עגום. יש כאן שלושה ביצועים מצוינים של וייס לשירים של אלביס, שתי הופעות אורח ייצריות של אחיה של הזמרת, איתי וייס (אפשר היה לוותר על הביצוע שלו ל"Toxic" של בריטני ספירס, שכבר כוסה מכל כיוון אפשרי), ביצוע יפה ל"Let's Dance" של דייוויד בואי, שמממש את ההנחיה המצויה בשם השיר באמצעות אפילוג אינסטרומנטלי נינוח אך מרקיד של חמש דקות.

אבל הרצועה הכי יפה בצד האדום היא כחולה באופיה. זה ביצוע ל"When You're Gone" של "הצ'רצ'ילים", שהוא הקטע היחיד באלבום שבו וייס מכסה שיר מההיסטוריה של המוסיקה הישראלית. ההיסטוריה הצדדית של המוסיקה הישראלית, ליתר דיוק, שכן רוב האקסלי, שכתב את השיר המופלא הזה, עזב את הארץ אחרי תקופה קצרה יחסית. בהכללתו של השיר הזה באלבום אפשר אולי לראות הצדעה לאחד הגיבורים הפחות ידועים של הרוק הישראלי הצעיר, ובכל מקרה הביצוע של וייס מרהיב ביופיו העצוב והחרישי. *

רות דולורס וייס, "My Middle Name Is Misery". היי פידליטי

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ