מסע אל מוסיקת המיינסטרים הישראלית

מישוריו הצחיחים של הזרם המרכזי מספקים כמה הפתעות. הראל סקעת מנסה להשתחרר, מירי מסיקה לומדת מאדל, וישראל ברייט? הוא בכלל מסיפור אחר

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

כשהשורות האלה נכתבות, בשעת בוקר של אמצע השבוע, משמיעים בגלגלצ את "כוכבים במקום עיניים" של ישראל ברייט. זה רגע שכדאי לנצור. לא רק שהשיר הנפלא הזה, מתוך אלבומו החדש-יחסית של ברייט, הוא עדות חד-משמעית לכך שהמוסיקה הישראלית העכשווית מסוגלת לייצר שירים עילאיים, הוא גם מושמע על ידי השופר הכי חזק על הסקאלה ומתנחל, ולו לרגע, באמצע המרחב הציבורי הישראלי.

המרחב הזה לא מארח בדרך כלל את המוסיקה הנהדרת שנעשית בתקופה האחרונה על ידי יותר ויותר יוצרים ישראלים, שיודעים לתרגם כשרון ותשוקה לאלבומים מעוררי התפעלות. התחושה המתסכלת היא שהיוצרים האלה, שפועלים בשולי הזרם המרכזי, לא מצליחים לפרוץ את תקרת הזכוכית, נותרים נחלתם של חובבי מוסיקה אדוקים שמשקיעים מאמץ בחיפוש אחר מוסיקה חדשה טובה, ולא מגיעים לאוזניו של הציבור הרחב שניזון ממה שהוא קולט מהאוויר. ומה שמסתובב באוויר, למרבה הצער, הם בעיקר הפופ המזרחי, הנוסחתי לרוב ולעתים אף קלוקל, והמיינסטרים הלא-מזרחי, הנוסחתי והקלוקל לא פחות.

המיינסטרים הלא-מזרחי, כך נדמה, לא היה מעולם בשפל כל כך נמוך. להקות פופולריות חדשות לא קמות, הזמרים הצעירים הם לרוב יבבני פלסטיק משמימים, הנוסטלגיה הממאירה כובשת כל חלקה טובה, חברות התקליטים הממוסדות שאמורות לייצר את מוסיקת אמצע הדרך החדשה אינן מתפקדות, וכתיבתו של שיר פופ ישראלי קליט ואינטליגנטי נדמית כאמנות שנמצאת בסכנת הכחדה חמורה, אם היא לא נכחדה כבר.

יותר אמצע הדרך מהראל סקעת ומירי מסיקה לא יכול להיות, והאלבומים החדשים של שני הזמרים הם מקרי מבחן מעניינים, שיכולים להעיד על מצבו של המיינסטרים הישראלי החבוט. על הנייר נדמה שסקעת עשה את המהלך המעניין מבין השניים. הוא חבר למפיק רן שם טוב, איש להקת "איזבו" (שתייצג את ישראל באירוויזיון הקרוב) ואחד המוחות המוסיקליים המבריקים ביותר בפופ הישראלי, ויצר ביחד אתו אלבום קומפקטי, 25 דקות בסך הכל, שאמור לבטא את השחרור והשמחה שאחרי היציאה מהארון ואף זוכה לחיזוק האולטימטיבי בדמות דואט עם עוד משוחרר טרי, יהודה פוליקר.

מירי מסיקהצילום: רונן אקרמן
סקעתצילום: דודו בכר

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

מסיקה, לעומת זאת, התבצרה בהרגליה, כאילו לא שמעה על הצורך של זמרות פופ להמציא את עצמן מחדש כל כמה שנים, או לפחות לחרוג במידה כלשהי מהשגרה. כל הקולגות שלה עשו את זה בתקופה האחרונה: נינט התחברה לגיטרה החשמלית, ריטה עשתה אלבום בפרסית, שירי מימון חברה אל שמעון בוסקילה. רק מסיקה לא חשבה לכבס את האדרת שלה. כמו בארבעת אלבומיה הקודמים, גם באלבום החדש המנהל המוסיקלי הוא בעלה, אורי זך. מדוע לא לגוון קצת? זה אמור להיות טוב גם ליצירה וגם למערכת היחסים.

אבל אם לפני ההאזנה לשני האלבומים התחשק לשלוח את מסיקה לקורס בהתחדשות אצל סקעת, אחרי ההאזנה התחשק לשלוח אותו להשתלמות אצלה. האלבום שלו, שטחי ולא מוצלח, מעיד על הרפיון הנוכחי של המיינסטרים הישראלי, ואילו האלבום שלה, אף שלא חסרים בו פגמים, מצביע דווקא על היכולת של המיינסטרים המקומי להפיק אלבומי פופ ראויים, חרף גסיסתו הכללית.

פחד הגיבור

הבעיה העיקרית של "שוב מאושר", אלבומו של סקעת, היא הפער בין מה שהוא אמור להיות (ומה שהוא אומר שהוא) לבין מה שהוא באמת. האלבום הזה אמור לתעד את סקעת חוגג את השחרור שלו מכבלי ההסתרה וההכחשה ובאותה עת להרהר במשמעות הלא פשוטה של התהליך שהוא עבר. אבל במקום להפיק תמונה עמוקה ומעניינת, "שוב מאושר" מסתפק בפלקט. מלת המפתח היא "פחד". "זה הזמן לגעת בלי פחד בחיים / להביט קדימה לאופק הבהיר / לטפס גבוה, לרדת בסולם / להרגיש, לשמוע, לנשום את העולם" ("גיבור"). "כשהפחד ייחלש, תותחים כבדים של אש / ושמים של צבעים יקרעו את הגבהים" ("משהו טוב"). "עוד תהיה לי אהבה, כזאת שתישאר / אהבה כזאת שאין לה פחד" ("תהיה לי אהבה").

גם השירים האחרים, שבהם המלה "פחד" לא מופיעה, מספרים את אותו סיפור: פחדתי ופחדתי ופחדתי ובסוף העזתי ועכשיו אני חופשי ובקרוב אהיה גם מאושר. אפשר לשמוח בשמחתו האישית של סקעת, אבל קשה מאוד למצוא עניין רב בטקסטים האלה, שנכתבו על ידי כמה כותבים (בעיקר נעם חורב) שכמו אימצו את תודעתו של הזמר. גם הלחנים ברובם אינם חורגים מתבניות משומשות, וזה כולל את הדואט עם פוליקר. כששמעתי אותו ברדיו לראשונה, בלי לדעת מי המלחין ועוד לפני שהגיע הבית שבו פוליקר שר, חשבתי שחבל שזמר טוב כמו סקעת בוחר בכאלה חומרים בינוניים. כשפוליקר התחיל לשיר היה לי קצת לא נעים, אבל מה לעשות שזה באמת שיר בנאלי.

רן שם טוב הביא לאלבום את הצליל הצבעוני המזוהה אתו (קלידים שמחים, חיבה למקצבי דיסקו, כינורות עם טוויסט ערבי קל), אם כי בצורה יותר רכה ומעודנת מאשר בלהקה שלו "איזבו", אבל כשהחומרים לא מספיק טובים, גם מפיק מצוין לא יכול לעזור. לטעמי יש רק שני שירים (מתוך שבעה) שבהם סקעת מצליח לחמוק מהבנאליה ולייצר פופ שיש לו איזשהו ערך אסתטי ורגשי. זה קורה בשיר הפותח, "שוב מאושר", ובעיקר בשיר המסיים, "כדורי המואר", שבו השירה של סקעת עולה לגובה רך וענוג והמוסיקה מערסלת אותה על מצע רטרו-פופ ורוד-מתוק. מאחר שזה השיר היחיד ששם טוב הלחין, אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה אילו הוא היה כותב את המנגינות של יתר השירים. אולי אז השמחה שמפעמת בסקעת היתה מדביקה גם את המאזין, והלוואי שהשיר הקטן והיפה הזה יראה לסקעת את הדרך שבה כדאי לו ללכת לקראת האלבום הבא שלו.

מירי מתאדלת

אלבום האולפן הקודם של מירי מסיקה, שיצא לפני שנתיים, נקרא "חדשות טובות". הוא לא הצדיק את שמו. אם כבר, האלבום הזה היה באווירת "ועתה לכמה ידיעות לא מאוד מעניינות שהכנסנו בעיקר כי היינו צריכים למלא את המהדורה". אווירה דומה איפיינה גם את אלבום ההופעה של מסיקה, שיצא בשנה שעברה והציג את מיטב שיריה הישנים בלבוש אקוסטי משעמם למדי. ועכשיו יוצא "מלך", אלבום האולפן הרביעי של מסיקה, ואף שהוא רחוק מלהיות אלבום מלכותי, זה האלבום הראשון של הזמרת זה כמה שנים שמביא אתו חדשות טובות באמת.

מאחר שדעות קדומות קשה לנפץ (מסיקה היא לא הטעם שלי, ושני אלבומי האולפן הקודמים שלה ואלבום ההופעה שיעממו אותי), ומכיוון שגם הפעם היא עבדה לפי אותם דפוסים קבועים, ההאזנות הראשונות ל"מלך" עוררו תחושה צפויה של "עוד מאותו דבר, שנעשה פחות ופחות מלהיב ככל שהשנים עוברות; ככל שהרעננות של תקופת הפריצה של מסיקה נעלמת ולעומת זאת לא מתגלה בה איזה עומק בוגר שיעניק תוקף אמנותי ליצירה העכשווית שלה".

הרושם הראשוני הזה היה גם תוצר של העובדה שהמחצית הראשונה של האלבום החדש היא באמת פושרת למדי. שלושת השירים הראשונים עוד עושים עבודה יעילה, אבל אחר כך יש שני שירים קיטשיים, והשיר השישי מנסה להרקיד את מסיקה על ביט מועדוני, ללא הצלחה כמובן. אבל אז, כשמתחילה המחצית השנייה של האלבום, "מלך" מפתיע ועולה על דרך נכונה וטובה. שני השירים שמבשרים את התפנית הם "אני לא שם" ו"אשה חרסינה", ואת מה שקורה בהם אפשר לכנות, על דרך ההגזמה הלא מופרכת, "לאדל את מירי", מלשון Adele כמובן.

לא שמסיקה מנסה לחקות את הסנסציה הבריטית, אבל נדמה שהיא הבינה שיש לה מה ללמוד והצליחה להוסיף לרפרטואר השירתי שלה איזו נגיעה קלה מאוד של סול, שגואלת אותה מעודף הכבדות והמכובדות שהשתלט עליה בשנים האחרונות. כך או כך, "אני לא שם", "אשה חרסינה" וגם "לא כמו כולם" מצליחים לשלב בין הסגנון המוכר של מסיקה לבין גמישות פופית מבורכת, וכשמתברר שהמחצית השנייה של האלבום היא מרכז הכובד שלו (השיר האחרון, "וינסנט", מדגיש זאת ביתר שאת עם הברקה פרי עטן של צרויה להב ויעל דקלבאום), אפשר לחזור אל תחילת האלבום, לקבל בברכה מסוימת את שלושת השירים היעילים הפותחים, למחול למסיקה על ארבעה-חמישה שירים משעממים (גם המחצית השנייה של האלבום אינה חפה מהם), ולא לעשות עניין מהעובדה שזך, בניגוד לאשתו, לא הושפע מהמפיקים של אדל.

אם מסיקה, כמו סקעת, היתה מסתפקת באלבום קומפקטי של שבעה שירים, זה היה יכול להיות אלבום מצוין, אבל גם כך, על פגמיו ושעמומיו, "מלך" הוא אלבום מוצלח, חיזיון די נדיר במישורים הצחיחים המדכאים של המיינסטרים הישראלי.

הראל סקעת - "שוב מאושר" (ארומה מיוזיק). מירי מסיקה - "מלך" (עננה).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ