בילי הולידיי עדיין מצליחה לפצוע את הלב - מוזיקה - הארץ

בילי הולידיי עדיין מצליחה לפצוע את הלב

הרהור של אשה לאורך שנים רבות, היודעת שמעתה והלאה אהובה הנוטש ישתקף אליה מכל דבר שבו ייתקלו עיניה. על אלבום האוסף המרהיב של בילי הולידיי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

האוסף הנפלא הזה התקבל בתחילה בחשד מסוים. הוא נראה כמו מוצר מובן מאליו. האם ישנם חובבי ג'ז, או חובבי מוסיקה בכלל, שאינם מכירים את שיריה ואת סיפורה של בילי הולידיי? האם יש מישהו שאינו מזהה את קולה אחרי שנייה אחת? האם יש מישהו שמפקפק בכך שהיא היתה אחת הזמרות הגדולות של המאה ה-20? ואם זה המצב, אולי האוסף הזה, שלא מתיימר לחדש אלא מאגד רבים מהשירים המזוהים ביותר עם הולידיי לצד שירים מעט פחות מפורסמים, מספר סיפור שכבר שמענו ולא פעם אחת?

הבילי-מניאקים, אוהביה האדוקים של הולידיי, לא ימצאו עניין ב"ליידי שרה בלוז", שערכו מומחה הג'ז יוסי אקצ'וטי ואיש חברת הליקון אבינועם קונייבסקי. הם כבר חרשו את האלבומים המקוריים שמהם לקוחים השירים שנכללים באוסף הזה, והם לא קהל היעד. אבל בשביל כל אותם אנשים שאוהבים את הולידיי אך לא צללו מעולם אל עומק היצירה שלה, "ליידי שרה בלוז" עשוי לספק חוויית האזנה מהנה, מרגשת ואף מעוררת פליאה.

מדוע פליאה? מפני שכשאמן גדול נהפך לאייקון, ומתקבע לו דימוי מסוים, קליט ועובר לסוחר (במקרה של הולידיי - האשה שמגלמת את הסבל האנושי שממנו בא הבלוז), קורה לא פעם שהמאזין מקשיב לאייקון במקום לאמן, לסמל במקום לאדם. "ליידי שרה בלוז" מציע הקשבה מסוג אחר, הקשבה מתקנת, לאו דווקא בגלל סגולותיו המיוחדות כאוסף, אלא פשוט מפני שהוא מגיש 40 שירים של הולידיי ברצף. בשירים הראשונים המאזין עדיין שומע את האייקון, אבל בתוך זמן קצר הוא כבר מקשיב להולידיי, וההבדל עצום.

בילי הולידיי, 1950צילום: גטי אימג`ס

קחו למשל את "I'll Be Seeing You" (לחצו להאזנה), שיר מספר 5 בדיסק השני באוסף. זה לא אחד משיריה המפורסמים של הולידיי, ומאחר שהוא משובץ אחרי להיט כמו "That Ole Devil Called Love" (לחצו להאזנה), הוא נשמע אפילו פחות מוכר מכפי שהוא באמת. בשניות הראשונות של השיר יש תחושה מוזרה - ומפליאה - שמשהו השתנה בקצב של העולם. הולידיי שרה את המלים כל כך לאט, שנדמה כאילו הזמן עצר מלכת. הכל דומם, שום דבר לא קורה, פרט להרהור של אשה אחת, שיודעת שמעתה והלאה אהובה ישתקף אליה מכל דבר שבו ייתקלו עיניה: השמש, הירח, קרוסלה בפארק, עץ ערמונים. המאזין מוזמן להסיק שהאהוב עזב אותה, או היא אותו, אבל היא לא אומרת את זה. הטון שלה לא טראגי, לא דרמטי, אלא נייטרלי לגמרי, ודווקא הנייטרליות הזאת מוחצת את הלב.

או שיר נוסף, "I Cover the Waterfront". הפעם הולידיי מחכה לאהוב, סוקרת את קו המים, צופה אל הים, מקווה שהוא אכן יבוא. הקצב פחות אטי מאשר ב"I'll Be Seeing You", אבל גם כאן יש תחושה שהשיר הקטן הזה, שלוש וחצי דקות בסך הכל, מחזיק נצח - מי יודע כמה זמן היא עוד תעמוד על הרציף, מי יודע אם הוא בכלל יחזור. שני השירים המופלאים האלה הוקלטו ב-1944 בתקופת ביניים בקריירה של הולידיי, תקופה שניצבת בין שתי התקופות העיקריות בדרכה האמנותית ומשלבת בין האיכויות המאוד שונות של שתיהן.

התקופה הראשונה משתרעת בין אמצע שנות השלושים, שבהן הולידיי בת ה-20 החלה להקליט (ועשתה זאת מיד עם נגני הג'ז הטובים ביותר של התקופה - מהפסנתרן טדי וילסון ועד הסקסופוניסט לסטר יאנג) ועד תחילת שנות הארבעים, שבהן החלה להשתמש בקביעות בהרואין ועלתה לראשונה על נתיב ההרס העצמי. הולידיי של השנים האלה היתה זמרת בעלת חיוניות מדהימה, עם קול קטן ורענן להפליא שהסדקים המפורסמים, שנהפכו לסימן ההיכר שלה, עדיין לא ניבעו בו. הסדקים האלה ניכרים היטב, ואף מעמיקים והופכים לשברים, בהקלטות של הולידיי מהתקופה המאוחרת, מסוף שנות הארבעים ועד מותה ב-1959.

הולידיי של שנות החמישים היתה זמרת אדירה, שהפכה את הקול הסדוק והשבור לאמצעי הבעה מפחיד בעוצמתו הרגשית. באוסף החדש יש שיר אחד בלבד ("What a Little Moonlight Can Do" בהקלטה מהופעה ב-1956 - לחצו להאזנה) שבו הקול השבור משחק לרעתה. ובכל זאת, חבל ש"ליידי שרה בלוז", שעטיפתו מציגה את הולידיי בצעירותה, לא כולל יותר שירים מהתקופה הראשונה של הזמרת. הולידיי הצעירה והרעננה פחות מוכרת לחובב הג'ז הממוצע מאשר הולידיי המבוגרת, וזאת היתה הזדמנות לגלות גם את הפנים האלה שלה, מה גם שהשירים הספורים משנות השלושים שכלולים באוסף (יש שלושה בסך הכל) הם פנינים מחוספסות אך בוהקות.

אבל ייתכן שההבחנה בין הולידיי הצעירה, הולידיי המבוגרת והולידיי של תקופת הביניים תקפה רק עד גבול מסוים, מפני שבכל הנוגע לתוכן של השירים ולתחושה שנמצאת בבסיס שלהם, יש קו רציף שמחבר בין כל שלבי הקריירה של הזמרת. הקו הזה הוא העיסוק האובססיבי והמרהיב של הולידיי ביחסים עם הגבר שלה. הגבר שכמעט תמיד נוטש. הקשיבו לה שרה את המלים האלה, "My Man", שחוזרות יותר מכל צירוף מלים אחר באוסף החדש. נדמה שעולם שלם, היסטוריה עשירה וקשה, נמצאים בתוך שתי המלים האלה, שהולידיי מושכת, מעקמת ולפעמים אפילו פוצעת.

הגבר הנוטש היה הטראומה המכוננת בחייה של הולידיי. "אבא ואמא היו ילדים כשהם התחתנו. הוא היה בן 18, היא היתה בת 16, ואני הייתי בת 3". כך נפתחת האוטוביוגרפיה של הולידיי. האב עזב כשהיא היתה ילדה קטנה, והגברים שאתם ניהלה מערכות יחסים בבגרותה עזבו גם הם על פי רוב. כששיר אחרי שיר באוסף החדש מתייחס לטראומה של "My Man" (לחצו להאזנה), כל פעם מזווית אחרת, מתעורר הרושם שגוף היצירה של הולידיי הוא מעין מתקפה אמנותית על הטראומה הזאת, שהיא גם טראומה מכוננת בהיסטוריה של אמריקה השחורה. ומה שמדהים הוא המגוון העצום של הדרכים שבהן הולידיי נוגעת בפצע: היא חזקה וחלשה, שולטת וכנועה, משפילה ומושפלת, מלאת הומור ומוכת יגון. ובסופו של דבר, יותר מכל - בודדה.

אי אפשר להתייחס לאוסף הזה ולדבר רק על הולידיי. היא עצמה היתה מתקוממת על כך. "ליידי שרה בלוז" הוא שיר הלל גם לכותבי השירים הנפלאים של שנות ה-30 ה-40 וה-50. הולידיי נודעה ביכולת שלה להפוך שיר בינוני לשיר נהדר, אבל האוסף החדש כולל בעיקר שירים נהדרים, שהיא הופכת לנהדרים עוד יותר. ו"ליידי שרה בלוז" הוא גם שיר הלל לנגנים המעולים של התקופה ולפילוסופיית הנגינה הנשכחת של הג'ז המוקדם. אנחנו רגילים למוסיקאי ג'ז שמנגנים סולואים ארוכים ופורשים לאט ובהדרגה את הרעיונות המוסיקליים שלהם. העולם של בילי הולידיי היה עולם שבו לסולן - ויהיה זה הנגן הכי טוב באמריקה - הוקצבו בערך שלושים שניות, לפעמים פחות, לנסח הצהרה מוסיקלית משכנעת, והאוסף מלא בהצהרות כאלה, תענוג צרוף לנשמה ולאוזניים.

עטיפת האלבום

בילי הולידיי - "ליידי שרה בלוז" (הליקון)

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ