בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חופה של כוכבים

האלבום השני של "נערות ריינס", כשהיא כבר להקה מוכרת ואהובה, לא יכול לשחזר את מפלס ההתלהבות של קודמו. אך הוא יכול להגיע די קרוב אליו

3תגובות

אלבום הבכורה של "נערות ריינס", שיצא ב-2009 והיה אחד מאלבומי הרוקנרול העבריים הכי טובים של השנים האחרונות, נפתח בשיר היסטרי (בשני המובנים של המלה) שנקרא "הדבר האמיתי". מעשה בבחור מאוהב שמתעקש למצוא את הפגמים בבחורה שהוא אוהב. הוא יעשה הכל כדי למצוא אותם. "אני רוצה לראות אותך, לראות אם יש לך תחלואים כמו לכולם", שר הסולן רועי פרייליך בקול מתנשף על גבול התקף ההיפר-ונטילציה. "אני רוצה לראות אותך עומדת רק בתחתונים כמו כולם".

צילום הרנטגן של גופה ונשמתה של הבחורה לא מעלה ממצאים מפלילים. היא מושלמת, וזה מטריף את הבחור: "אני לא מוצא בה כל רע, ואני מחפש בה עוד ועוד. אני לא מוצא בה כל רע, וזה רע מאוד". וזאת היתה רק יריית הפתיחה של אלבום שהיה פצצת נוירוזה גברית מסחררת - לב שותת דם פוגש אירוניה נהדרת, לחנים רזים ומזנקים על מצע של חטיבת קצב הדוקה, שירה טווסית מענגת שדיברה עברית עניינית, חכמה ומצחיקה. אלבום מעולה, בקיצור.

גל דרן

אחד הדברים היפים שקורים כשאלבום כובש אותך ומתנחל לך בלב הוא שאתה מפנים, ולו רק להרף עין משועשע, את נקודת המבט שלו. זה מה שקרה לי עם הנוירוזה במשקל נוצה של "נערות ריינס". אימצתי אותה בחדווה בכל פעם שהקשבתי לאלבום הראשון, ועכשיו, כשיצא האלבום השני, לא היססתי להפנות אותה כלפי הנערות עצמן. מה שאומר שעל האלבום החדש, "נשמור על החברים", נגזר לעבור אותו צילום רנטגן היסטרי שעברה הבחורה בשיר ההוא. אני רוצה לראות אותו, לראות אם יש לו תחלואים כמו לכולם. והפעם, בניגוד למה שקרה עם אלבום הבכורה, הוחלט שהפגמים יימצאו ויהי מה. הפעם נגלה נחישות. נחפור, נהפוך ונחטט עד שנמצא את הקלקולים.

עד שבהאזנה העשירית לאלבום, כשחיוך גדול של הנאה נסוך על השפתיים והפה שר ביחד עם פרייליך את משפטי המפתח של השירים, נבין שאם חיפוש התחלואים הוא פעולה כל כך מהנה ומשמחת, זה לא חשוב אם הם ישנם או אינם. גם האלבום השני של "נערות ריינס", בדיוק כמו הראשון, הוא הדבר האמיתי. בהאזנות הראשונות ל"נשמור על החברים", כשתוכנת איתור הפגמים עדיין פעלה, היא התמקדה בכמה מישורים. קודם כל, היא סימנה וי ליד סעיף גורם ההפתעה, או ליתר דיוק: העדרו. האלבום הראשון של "נערות ריינס" נחת משום מקום. הם היו אלמונים, ואין דבר יותר מלהיב ממוסיקאי אלמוני שמתגלה כיוצר מבריק. האלבום השני של הנערות, בהיותה להקה מוכרת ואהובה, לא יכול לשחזר אותו מפלס התלהבות. אבל הוא יכול, כך מתברר, להגיע די קרוב אליו, וזה המון.

תוכנת איתור הפגמים התמקדה גם במישור של הלחנים. אלבום שני של להקה הוא תמיד מבחן חשוב במובן הזה, ובמקרה של מוסיקאים לא מאוד צעירים כמו פרייליך ושותפיו, הבסיסט גיא גולדשטיין והמתופף ניר וטשטיין, על אחת כמה וכמה. לפרייליך היו הרבה שנים לכתוב את השירים שהופיעו באלבום הבכורה (הוא היה בן 34 כשהוא יצא). באלבום השני הוא היה צריך לכתוב נבחרת מנצחת של שירים בזמן הרבה יותר קצר. משימה לא פשוטה. למרבה השמחה, הוא עמד בה בצורה מעוררת התפעלות. השירים החדשים קצת פחות מזנקים מטילי השיוט של האלבום הראשון, אך גם באלבום הזה פרייליך מתגלה כאמן בגזירת לחני רוקנרול בהירים שיש בהם מידה שווה של לוזריות והרואיות. השירים שלו מסתובבים עם מבט מבויש וצווארון חולצה מורם, והדינמיקה בין שני הלכי הרוח האלה טוענת את השירים של "נערות ריינס" בתנופה לא מצויה וגם במידה של עומק.

"עומק" היא כמעט מלה גסה כשמדברים על רוקנרול רזה, קצבי וקליל כמו ש"נערות ריינס" עושות. אבל כן, יש עומק חמקמק בשירים של הנערות, בעיקר עומק רגשי, וזה אחד הדברים שמבחינים בינן לבין להקות דומות אך פחות טובות. השירים של פרייליך הם כמו מזוודה עם תחתית כפולה. במבט ראשון הם נראים כמו שירי קצב קלילים טיפוסיים, אבל כמעט תמיד מתגלה בהם הרוכסן הסודי שמוביל לשכבה נוספת של רגש פחות קליל. פרייליך מקפיד לעטוף אותה בהומור יבש על מנת שהתוגה שלו לא תיחשף, אבל ההסוואה עובדת רק עד גבול מסוים.

מבחינה עלילתית, אפשר לחשוב על תסריט שלפיו האלבום החדש מתחיל בדיוק בנקודה שבה מסתיים קודמו. זה לא תסריט מחייב, אבל הוא אפשרי ואפילו קורץ. השיר שסגר את האלבום הקודם, "יום ראשון", הציג את התמונה המרגשת הבאה: אחרי שברוב השירים הקודמים באלבום בחורות זרקו את פרייליך, סיננו את השיחות שלו, או התייאשו ממנו כשהוא התעקש להודיע שבקרוב הן יראו את כל הפגמים שלו (כן, שוב האובססיה הזאת של חיפוש פגמים והחצנתם), בשיר האחרון באלבום סוף סוף היתה לו מישהי. אבל היא היתה בדיכאון, והוא ישב לידה וניסה לנחם אותה: "אל תבכי/ את לא יודעת שאני אוהב אותך/ את לא יודעת שאני חושב ע-ל-ייך/ זה סך הכל עוד יום ראשון".

"יום ראשון" היה שיר כל כך טוב, שהוא לא רק שיפר את מצב הרוח של הבחורה, הוא אף גרם לה להתחתן עם הבחור. זה מה שקורה בשיר שפותח את האלבום החדש. או שזאת רק הפנטסיה שלו. כן, זאת כנראה רק פנטסיה. "גם אני רוצה לעמוד מתחת לחופה/ ולא להאמין, מתחת לחופה/ שמישהי כזו, מישהי כזו, מישהי כזו/ מוכנה לעמוד אתי". מי אמר ששירי חתונה בישראל 2012 חייבים להיות ממפלגת הפופ הים-תיכוני. עכשיו גם לרוקרים יש את ה"מקודשת" שלהם. דודה רינה עלולה להיבהל מהדיסטורשן, אבל היא תיאלץ להתמודד.

המשך העלילה בשירים הבאים קצת פחות ברור (חרף ההכרזה של פרייליך באלבום הקודם שהוא "רוצה להיות ברור כמו סרטים מצוירים"), אבל לפעמים נדמה שמה שהשירים האלה מגוללים הוא את סיפורו של הזוג אחרי חתונה, שכזכור התרחשה ככל הנראה רק בתוך ראשו של הבחור. פתאום עניינים של כסף נכנסים לתמונה, ואחר כך הבחור מודיע לבחורה שהוא עוזב אותה "כדי להציל אותך ממני", ובשיר האחרון פרייליך תוהה מה יקרה "אם ייצא ובמקרה נבחין רק בפרטים החסרים/ אם ייצא ונתפתה לטעום מן הפירות האסורים". אולי אלה בכלל לא תמונות מחיי נישואים אלא משהו אחר לגמרי. זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שיש בשירים האלה תנופה והומור, חדווה ומחץ, מזוודה עם תחתית כפולה של רגש ושק מלא של מוסיקליות. כך נשמע רוקנרול עברי במיטבו. *

"נערות ריינס" - "נשמור על החברים" (התו השמיני)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו