בלי שומר ראש

היא היתה זמרת מצליחה שנגעה ללבם של רבים וניחנה בקול מושלם. אך ויטני יוסטון , שמתה שלשום, ניצלה את מתת האל הזאת רק לעתים רחוקות ליצירת מוסיקה שהותירה חותם

עמוס הראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים5
עמוס הראל

ויטני יוסטון, זמרת הפופ שהלכה לעולמה שלשום בלילה בבוורלי הילס, קליפורניה והיא רק בת 48, תזכה בימים הקרובים להספדים מקיר לקיר, לאורך ולרוחב התקשורת העולמית. הישגיה הרבים של יוסטון - היא זכתה ביותר פרסים מכל זמרת אחרת ומכרה בימי חייה יותר מ-170 מיליון אלבומים וסינגלים - יוזכרו שוב ושוב, כמו בכתבות על מותם של מאמני ספורט מפורסמים שהוליכו את קבוצותיהם לאליפויות ולגביעים. כוכבים צעירים ועדכניים יותר יתראיינו, ימחו דמעה, ויספרו עד כמה יוסטון השפיעה על חייהם.

התקשורת מתה על סיפורים כאלה. בעידן של כוכבויות אינסטנט, המופיעות עם תאריך תפוגה לצדן וממוצות עד תום שנה או שנתיים לאחר הבלחתן הראשונה, יוסטון עדיין נחשבת לכוכבת גדולה. אחרי הצער הכבד שאפף את מעריציו של מייקל ג'קסון, שגם הוא מת רחוק משיאו לפני כשנתיים, ואחרי מותה של איימי ויינהאוס הצעירה בקיץ האחרון, העיתונות רעבה לאסונות חדשים. במעט מדי מקומות תיאמר האמת על יוסטון: שהיתה זמרת מצליחה, שאמנם נגעה ללבם של רבים וניחנה בקול מושלם. אך מצד שני, שמתת האל הזו נוצלה רק לעתים רחוקות ליצירת מוסיקה שהותירה חותם כלשהו.

כי מוסיקלית, יוסטון בחרה בנתיב הבטוח: הצלחתה באה לה משום שדבקה בביטחון שסיפק לה אמצע הדרך, מוסיקת פופ שמרנית ונטולת הפתעות, כזאת שהיתה כנראה בדיוק מה שאמריקה השבעה של ימי הנשיאים רייגן ובוש (הראשון), מאמצע שנות ה-80 ואילך, נזקקה לו. היא היתה זמרת שחורה עם דימוי לבן, בהיר יותר מכל אבקת כביסה (שגם לא נזקקה לניתוחי הבהרת העור שאימללו כל כך את ג'קסון). הדימוי הזה נרתם כדי למכור יותר תקליטים כמעט מכל אמן אחר בן תקופתה, אבל לטווח ארוך לא ייזכר כנראה הרבה יותר מאשר פרסומות לאותן אבקות כביסה.

יוסטון. הנתיב הבטוחצילום: ניו יורק טיימס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות גלריה אל הפייסבוק שלכם

אלא שגם הנוסחה המצליחה התפוגגה בתוך עשור וחצי. מסוף שנות ה-90, הפופולריות של יוסטון החלה לגלוש במורד. בעשור שעבר היא כבר סיפקה יותר חומר לעקיצות של קומיקאים מאשר להיטים למצעדים. באותו שלב כבר היתה רדופה כל כך בשדים הפנימיים שלה - בעיית סמים הולכת ומחריפה ויחסים הרסניים עם האקס, זמר האר-אנ'-בי בובי בראון - עד שלא הצליחה להתאושש.

בניגוד לזמרות גדולות אחרות, מאריתה פרנקלין (שיוסטון העריצה) ועד ויינהאוס, יוסטון לא תירגמה את המשברים הללו למוסיקה מאתגרת, אלא רק הלכה ודעכה, מפנה את הבמה לדור מעניין יותר של זמרות ובראשן מרי ג'יי בלייג' וראפריות כמו לוריין היל. מותה בסוף השבוע, ממה שעשוי להתברר כמנת יתר של סמים או תרופות, לא היה הפתעה גדולה למי שעקב מדי פעם אחר גיחותיה המחודשות, המשונות משהו, לאור הזרקורים. משהו, היה ברור זה זמן רב, מאוד לא בסדר עם גברת יוסטון.

מגע הזהב

יוסטון נולדה באוגוסט 1963 בניוארק, ניו ג'רזי, למשפחה מרובת מוסיקאים. אמה, סיסי יוסטון, היתה חברה בהרכב הסול "סוויט אינספיריישנז" ובת דודתה היא זמרת הפופ דיון וורוויק. אריתה פרנקלין היתה הסנדקית שלה. בגיל 11 החלה לשיר במקהלה כנסייתית. בגיל 20 לקח אותה תחת חסותו קלייב דיוויס, אחד האנשים החזקים בעסקי הפופ ואז מנהל חברת אריסטה. ההצלחה שלה היתה מיידית.

אלבום הבכורה של יוסטון מ-1985 (שנקרא, כמובן, "ויטני יוסטון") היה לאלבום הבכורה הנמכר ביותר שהוציאה זמרת. אחר כך רשמה שיא של שבעה סינגלים רצופים בראש מצעד ה"בילבורד" האמריקאי. היא זכתה במאות פרסים, שהחשובים שבהם היו שישה פרסי גראמי, שני פרסי אמי ו-30 פרסי בילבורד. עשרה מאלבומיה נמכרו בחצי מיליון עותקים ויותר. במקביל, היא ניהלה קריירה מצליחה כדוגמנית ושחקנית קולנוע. מגע הזהב שלה באותן שנים היה כה מובהק עד שביצוע שלה להמנון האמריקאי, במשחק הסופרבול בעיצומה של מלחמת המפרץ ב-1991, הופץ כסינגל והיה ללהיט פופ מצליח למדי.

אבל אז, בהדרגה, הגיעו גם השנים הרעות. יוסטון פגשה את בראון, באותה עת עדיין כוכב מבטיח בזכות עצמו, נישאה לו וילדה בת ב-1993. הקריירה של בראון הלכה לעזאזל וכמה שנים מאוחר יותר גם יוסטון החלה להידרדר. היא הסתבכה באיחורים לראיונות, הופעות מבוטלות ואירועים פומביים שבהם נראתה מטושטשת בעליל. בעיות סמים, לצד מריבות עם בראון, רדפו אותה

גם בהמשך, כשבהדרגה מתעמעם גם כוח המשיכה המסחרי שלה.

שנות האלפיים היו תקופה ארוכה ובעייתית ליוסטון, שבה נמוגה בהדרגה ממרכז הבמה. היא התגרשה לבסוף מבראון, אחרי מאבקים משפטיים ממושכים שנפרשו בהרחבה בצהובונים האמריקאים, ובדיעבד הודתה בראיונות בשימוש מתמשך בסמים, יחד אתו. לסיפור הזה לא היה סוף חיובי, כצפוי: יוסטון נמצאה מתה שלשום במלון בוורלי הילס הילטון, מסיבות שטרם הובהרו או נמסרו.

שחור הוא יפה?

אחרי שיימנו ההישגים ויסתיימו מטחי הקלישאות לזכרה של יוסטון, כדאי לומר בכנות עוד דבר אחד. יש סיבה טובה לכך שרק מעטים מתרפקים על מוסיקת הפופ האמריקאית של שנות ה-80. אלה היו שנים רעות לפופ, ולפופ השחור במיוחד. למעט ההישגים של ג'קסון (עם "מותחן" מ-1983) והיצירתיות הבלתי נגמרת של פרינס, לא נותר מהתקופה המחורבנת הזאת הרבה, 30 שנה מאוחר יותר. את השנים הללו יזכרו בעיקר בזכות ההיפ-הופ, שפרץ באותה תקופה מרובע ברונקס הניו-יורקי במידה רבה כתגובת נגד לאותו פופ שמרני ומשעמם שלמשך כמה שנים היה נדמה כי כבש כל חלקה טובה במוסיקה השחורה.

מה נשמר מיוסטון בזיכרונם של אלה שאיתרע מזלם לגדול אז, מלבד ההופעה בסרט שובר הקופות "שומר הראש" עם קווין קוסטנר? בעיקר בלדות אטיות וסכריניות כמו "שומרת את כל אהבתי בשבילך" ו"אני תמיד אוהב אותך" ושירים מעט יותר קצביים כ"איך אדע?", שלושתם בין להיטי הקאריוקי האהובים של כל הזמנים. ההגשה, הרגש, של יוסטון היו איכשהו מעט יותר מרשימים מאלה של רובוטית מהונדסת כמו סלין דיון, אבל אינם יכולים להתחרות במורשת המוסיקלית של מישהי כמו פרנקלין, או אפילו דיאנה רוס, אף שיוסטון מכרה כנראה הרבה יותר תקליטים משתיהן.

וויטני יוסטון - "איך אדע?"

מבקר המוסיקה השחור נלסון ג'ורג' פירסם ב-1988 ספר רב השפעה ששמו "מותו של הריתם אנד בלוז". התזה של ג'ורג' היתה פשוטה ומשכנעת: המוסיקה השחורה, שהיתה הביטוי האפקטיבי ביותר לחייהם ולמצוקותיהם של האפרו-אמריקאים בארצות הברית במשך כשבעה עשורים, גוועת. חדשנות, הרפתקנות, עוצמה, הוחלפו בפנייה למכנה המשותף הרחב, הבטוח והנמוך.

"קריאת הקרב של שנות ה-60 ‘שחור הוא יפה'", כתב ג'ורג' בהקדמה לספרו, "נענתה בשנות ה-80 בניתוחי אף פלסטיים ובעדשות מגע כחולות. השחורים הללו, שעברו ‘טרנספורמציה', עם אמונתם שאפשר להקריב כל דבר כדי לגרוף יותר הכנסות, הם אחד הניצחונות המטרידים של השתלבות השחורים בחברה האמריקאית. כתוצאה מהשינויים הנרחבים הללו, תרבות שחורה, ובעיקר מוסיקת ריתם אנד בלוז, התנוונה. המוסיקה פשוט אינה מלאת עוצמה או מרגשת או מוכוונת לצרכיו של הקהל שלה כפי שהיתה בעבר.

"השוו בין אריתה פרנקלין המוקדמת לוויטני יוסטון", כתב ג'ורג'. "המוסיקה של פרנקלין תמיד נשענה באופן עמוק על חוויית החיים השחורים בגטאות שבמרכזי הערים ובעיקר על הכנסייה. יוסטון מוכשרת ביותר, אבל רוב המוסיקה שלה היא כל כך ‘עיוורת צבעים', כל כך תוצר של הניסיון לשווק אותה לקהל רחב יותר, עד שבניצחונה המסחרי יש ריקנות רגשית ששמה ללעג את שורשיה בגוספל, מוסיקת הכנסייה השחורה".

ג'ורג' צדק בנוגע ליוסטון ושלל חקייניה וחקייניותיה הפחות מוכשרים, אבל המעיט בזמנו בחשיבותו של ההיפ-הופ, ששינה את כללי המוסיקה השחורה למשך כשני עשורים, עד שהידרדר בעצמו. היום, 24 שנים אחרי הספר ההוא, נדמה שהדברים שוב נכונים למדי.

--------------------------------------------------------------------

האהבה הגדולה מכל

* אלבום הבכורה, "ויטני יוסטון", שיצא ב-1985, היה אלבום הבכורה הנמכר ביותר אי פעם של זמרת. עד היום הוא נמכר ב-25 מיליון עותקים

* התקליט השני, "ויטני", שיצא ב-1987, היה התקליט הראשון של זמרת שדורג מיד עם צאתו בראש טבלת המכירות בארצות הברית

* יוסטון היתה הזמרת הראשונה בארצות הברית ששלושה מלהיטיה דורגו בו בזמן ברשימת 20 הסינגלים הנמכרים ביותר - "Greatest Love of All", "How Will I Know" ו"Saving All My Love For You"

* פסקול "שומר הראש" בכיכובה שיצא ב-1992 הוא הפסקול הנמכר ביותר אי פעם - 16 מיליון עותקים

* והסינגל מתוכו, "Will Always Love You", חידוש לשיר של דולי פרטון מ-1974, היה הנמכר ביותר בכל הזמנים, עם 4.5 מיליון עותקים

* פסקול "אשת הכומר" בכיכובה שיצא ב-1996 הוא אלבום הגוספל הנמכר ביותר אי פעם

* יוסטון זכתה בשישה פרסי גראמי

* הסרט האחרון בהשתתפותה, "Sparkle", ייצא באוגוסט בארצות הברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ