בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

להקת "קרוזנשטרן ופרוחוד" השתתפה לפני כארבע שנים בערב המחווה ל"פלונטר", אלבומו הראשון של רמי פורטיס, וההופעה הקצרצרה שלה נותרה חקוקה בזיכרון, גם מפני שהיתה טובה ומקורית באופן מיוחד, וגם בגלל שני חפצים שהלהקה העלתה אתה לבמה. החפץ הראשון היה מסור, שכיכב בפרשנות של "קרוזנשטרן" לשיר של פורטיס שאותו ביצעה. החפץ השני היה פרטיטורה. ארבעת חברי הלהקה, בראשות הבסיסט (ונגן המסור לעת מצוא) איגור קרוטוגולוב, ניגנו את הגרסה שלהם לשיר של פורטיס מתוך דפי תווים. כדאי לומר את זה שוב: גרסה לשיר של פורטיס מתוך דף תווים.

שני החפצים האלה, המסור ופרטיטורה, הם המחשה לא רעה למהות המוסיקלית ולייחוד החריף של "קרוזנשטרן ופרוחוד", שמציינת בימים אלה עשר שנות פעילות. נתחיל במסור. קרוטוגולוב, חייבים לציין, ניגן עליו בעדינות והפיק ממנו אוושה רכה ורוטטת, אבל מסור זה כלי חד וחותך וכזו ההיא גם המוסיקה של "קרוזנשטרן", שמלאה בקיטועים ושבירות ויכולה להיות לפעמים אגרסיבית מאוד. אבל גם כשהיא אגרסיבית, היא תמיד מדויקת להפליא, גם כשהיא מנוגנת מתוך פרטיטורה וגם, כמו שקורה רוב הזמן, כשהיא מבוצעת בלעדיה.

היה עוד דבר מרתק בהופעה של "קרוזנשטרן" בערב המחווה לפורטיס: עצם ההימצאות הנדירה של הלהקה בתוך הקשר של מוסיקה ישראלית ורוק ישראלי. "קרוזנשטרן" אינה משתייכת לשום סצינה או תת-סצינה של הזירה המוסיקלית המקומית. היא אינה להקת רוק, אף על פי שהיא מסוגלת לנגן בעוצמה אדירה ומתוך תודעה פאנקיסטית; והיא אינה הרכב ג'ז, אף על פי שיש אצלה רוח חופשית וממד של אלתור; ובעידן הפיוטים קצת מוזר לדבר עליה בהקשר של מוסיקה יהודית, אף על פי שמנגינות הכליזמר של קרוטוגולוב ונגינת הקלרינט של רוסלאן גרוס מתלכדות יחדיו לאחד הביטויים הכי יפים של מוסיקה יהודית שקיימים במוסיקה הישראלית העכשווית.

אלא שכתבי הקודש של המוסיקה הזאת הם לא המקורות היהודיים ולא שירת ימי הביניים, אלא הסימפוניות של שוסטקוביץ', שירי הפרוג-פאנק המבריקים של להקת "קרדיאקס", המוסיקה ההיפר-אקטיבית של ג'ון זורן, ויותר מכל הקצב והדינמיקה של סרטים מצוירים ישנים. "המוסיקה שלנו פועלת על הפרינציפ של סרטי ‘טום וג'רי'", אמר פעם קרוטוגולוב. "הדברים נשברים כל הזמן, אבל בסוף נופלים למקום כמו בפאזל".

"קרוזנשטרן" הוקמה ב-2002 על ידי קרוטוגולוב, גרוס והמתופף המעולה גיא שכטר. בהמשך הצטרפה האקורדיוניסטית אוליה ילנסקי, ולפני כמה שנים החליף אותה האקורדיוניסט בוריס מרצינובסקי. עכשיו חוגגת הרביעייה עשר שנות פעילות בסדרה של ארבע הופעות, מהיום, ובהשקה של שני דיסקים חדשים. זאת לא היתה פעילות סדירה במיוחד. ההופעות של "קרוזנשטרן" התקיימו לעתים במרווחים של כמה חודשים, והאלבום האחרון של הלהקה (עד ליציאה הנוכחית של שני אלבומים חדשים) יצא ב-2006. ובכל זאת, חרף הפעילות המקוטעת, "קרוזנשטרן" נשארה בשטח כעב"ם מוסיקלי מרהיב שמעשיר את המוסיקה הישראלית, גם אם היא אינה מודעת לקיומו.

חגיגות העשור, עם ההופעות והדיסקים הנלווים אליהן, הן הזדמנות טובה לעודד את העב"ם הזה או להתוודע אליו, בהנחה שהטעם המוסיקלי שלכם הוא כזה שהשילוב בין כליזמר, פאנק, ג'ז ומטאל נשמע לכם כמו רעיון טוב.

שני האלבומים ש"קרוזנשטרן" מוציאה עכשיו הם לא בדיוק אלבומים חדשים. "2005 Noize", כפי ששמו מעיד עליו, הוקלט ב-2005 באולפני נויז בתל אביב. זאת המחשה משכנעת של האסתטיקה של "קרוזנשטרן" בשנותיה הראשונות של הלהקה - תלכיד מסחרר של קלרינט יהודי מהיר כרוח, בס מטאליסטי ותופים דוהרים. הארדקור-כליזמר במיטבו.

ההסתייגות היחידה מהאלבום הזה היא שבשביל הקהל הקטן והנאמן שעקב בעשור האחרון אחרי ההופעות של הלהקה, החומר המצוין הזה עשוי להישמע נטול הפתעות ואפילו קצת מובן מאליו. כאילו כבר שמענו את האלבום הזה, בצורה כזאת או אחרת, בהופעות הישנות של "קרוזנשטרן" ובאלבומים הקודמים שלה.

האלבום השני, "Hidden Album", שהוקלט בסוף 2008, מספר סיפור יותר חדש. מי שהיה בהופעות של הלהקה סביב התקופה הזאת שם לב שהסגנון שלה השתנה במידה מה: המהירות המסחררת הואטה קמעה והתוספת של האקורדיוניסט מרצינובסקי הכניסה צבע יותר רך ומהורהר. זכורה בהקשר הזה ההופעה של הלהקה בפסטיבל "חוצמזה" ב-2008. היה תענוג לראות להקה שאתה אוהב מעדכנת את הסגנון שלה וגורמת לך לאהוב את הסגנון החדש לא פחות מהישן.

"האלבום החבוי" הוקלט כמה חודשים אחרי ההופעה ב"חוצמזה" והוא משקף היטב את השינוי הסגנוני. מקומם של החיתוכים החדים והאגרסיביים אינו נפקד, המוסיקה עדיין יודעת להיות מהירה ותזזיתית, השילוב בין פרוע לבין מדויק עומד על מכונו, אבל הבס של קרוטוגולוב כבר אינו מטאליסטי והאקורדיון של מרצינובסקי מעגל את הזוויות החדות. זה נשמע נהדר, וגם אם המוסיקה אינה יותר טובה מהמוסיקה ב"נויז 2005", היא יותר מעניינת מהטעם הפשוט שכמעט לא שמענו את "קרוזנשטרן" מנגנים כך.

ארבעת הקטעים הראשונים באלבום מצוינים - מ"מארש" המזנק ועוצר באווירת "טום וג'רי" ועד "קודה", שבו מככב המסור העדין והרוטט של קרוטוגולוב. הבעיה היחידה שלי עם "האלבום החבוי" היא הקטע החמישי, שנמשך כ-16 דקות, כמעט מחצית מאורכו של האלבום כולו. הוא נפתח נהדר בשורה של תמונות מוסיקליות מתחלפות, אבל אז קופא במקום, נתקע על תמונה אחת לא מעניינת במיוחד, ונשאר בה לנצח. בזמן כתיבת שורות אלה למדתי ש"קושקה", שם הקטע, פירושו "חתולה" ברוסית. יכול להיות שצריך להקשיב לקטע שוב לאור האינפורמציה הזאת. אולי אז החתולה תתעורר.

"קרוזנשטרן ופרוחוד" יופיעו הערב באוגנדה בירושלים, מחר במועדון לבונטין 7 בתל אביב, ביום שישי במועדון תיכון בחיפה, וביום שני בשבוע הבא בעשן הזמן בבאר שבע. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, כדאי מאוד ללכת לשמוע אותם.

"קרוזנשטרן ופרוחוד" - "2005 Noize". אוריס מדיה; "קרוזנשטרן ופרוחוד" - "Hidden Album". אוריס מדיה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ