קסנדרה וילסון: רוחה האמיתית של שירת הג'ז

לקראת בואה להופעה בפסטיבל אשה בסוף השבוע בחולון, בן שלו שוחח עם קסנדרה וילסון אחת מזמרות הג'ז המעולות, המוערכות והמקוריות בעולם על חיבתה לנדודים בין בתים וסגנונות

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

לזמרת קסנדרה וילסון יש ארבעה בתים והיא מחלקת את זמנה ביניהם. אילו היתה זמרת פופ, אפשר היה להסיק מכך שהיא אשה עשירה. מאחר שהיא זמרת ג'ז, קשה להאמין שהיא נהנית מממון רב. אין זה משנה שהיא לא עוד זמרת ג'ז, אלא אחת מזמרות הג'ז המעולות, המוערכות והמקוריות בעולם - מקרה נדיר של אמנית שחורגת כמעט בכל מובן מהתבנית המוכרת של הג'ז הווקאלי הנשי ועם זאת מגלמת את רוחה האמיתית של שירת הג'ז.

וילסון, אמריקאית, נעה ונדה בין בתים מפני שהיא נוודת באופיה, כך היא מעידה על עצמה בראיון טלפוני לקראת בואה לשתי הופעות בישראל בסוף השבוע במסגרת "פסטיבל אשה" בחולון. "נוודת. כן, זאת מלה טובה", היא אומרת. "תמיד הייתי כזאת, מאז שעזבתי את הבית בגיל 19 תמיד אהבתי לנוע, לשנות את הסביבה שלי ולהשתנות בעצמי. אני חושבת שזאת תכונה נהדרת לאמן. היא יכולה להעצים רגשות, לפתח גישות חדשות, להרחיב את אופני הביטוי".

היא עלולה גם לגרום לאמן ללכת לאיבוד.

וילסון שותקת כמה שניות, ואז שואלת: "איך?"

אם את אמנית שנמצאת בתנועה כל הזמן, את עלולה לבחור בנתיב הלא נכון, להגיע למבוי סתום, ללכת לאיבוד.

"אני לא מאמינה בללכת לאיבוד. אני חושבת שאנחנו אף פעם לא הולכים לאיבוד. אנחנו עלולים לסטות מהדרך הראשית, אבל אולי לסטייה הזאת יש סיבה טובה. אולי יש מאחוריה מטרה. כבני אדם, האם אנחנו אי פעם הולכים לאיבוד? אתה יכול למצוא את עצמך במקום לא מוכר, אבל אם תעצור רגע, תיצור קשר עם האנשים שנמצאים מסביבך ותבקש מהם הכוונה, רוב הסיכויים שתגיע למקומות מאוד מעניינים. האושר הוא במסע", היא מסכמת. מי שמכיר את קולה הנפלא, העמוק והמעושן, יכול לדמיין כמה יפה היא אומרת את המלים האלה: "The Joy is in The Journey".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

מיקום בתיה של וילסון עשוי לשמש מפתח להבנת האסתטיקה שלה. כל אחד מארבעת המקומות האלה מייצג עולם מוסיקלי שונה, וארבעת העולמות הללו נארגים על ידי וילסון (עם עולמות נוספים) לסגנונה האישי המיוחד.

הבית הראשון נמצא במיסיסיפי, שם נולדה וילסון ב-1955, לאב גיטריסט ואם מורה. מיסיסיפי היא ערש הולדתו של הבלוז. אף שווילסון לא צמחה מתוך שירת בלוז ואינה מדגישה את ההיבט הזה באופן מיוחד, אפשר לשמוע אצלה שורשים בלוזיים. הפרשנויות שלה לשירי בלוז עתיקים הן בדרך כלל מצוינות.

הבית השני נמצא בניו אורלינס, לשם וילסון עברה בתחילת שנות ה-80. היא לא נשארה שם זמן רב, אבל השהות במקום ההולדת של הג'ז וההכשרה הקצרה אצל הפסנתרן אליס מרסליס, אביהם של האחים וינטון וברנפורד מרסליס, שיכנעו אותה לבחור במסלול של שירת ג'ז.

שנה לאחר מכן עברה לניו יורק, שם נמצא ביתה השלישי. היא הצטרפה לקבוצת מוסיקאים, שהונהגה על ידי הסקסופוניסט סטיב קולמן ושילבה ג'ז אוונגרדי עם מקצבים של סול ופאנק. וילסון היתה זמרת הבית של הקולקטיב, שכונה "M Base", ושימשה נגנית מן המניין, רק שהכלי שלה היה הקול.

השילוב האורגני עם אינסטרומנטליסטים היה לאחד מסימני ההיכר שלה גם לאחר שנהפכה לסולנית מצליחה. הוא מייחד אותה מרוב זמרות הג'ז, שמתייחסות לנגנים כמלווים ותו לא. כשהיא נשאלת על כך היא אומרת: "אני לא רוצה להשוות את עצמי לזמרות אחרות. הדרך הכי מדויקת להקשיב לזמר היא לשמוע אותו בהופעה, והאמת היא שאני כמעט לא הולכת להופעות של זמרות. אבל נכון שרוב הזמרות נוטות להעמיד את עצמן בחזית ולהשאיר את הנגנים ברקע. אני לא חונכתי כך. יש לי פילוסופיה מוסיקלית אחרת. בשבילי העשייה המוסיקלית מתחילה בקשר הדוק עם הנגנים".

וילסון. לפעמים חשוב להשאיר חלל במוסיקה צילום: גטי אימג'ס

מתעקשת להשאיר כתמים

וילסון תופיע ביום שישי ובמוצאי שבת בתיאטרון חולון. אתה ינגנו הקונטרבסיסט לוני פלקסיקו, שמופיע לצדה כבר כ-20 שנה, הגיטריסט מרווין סיוול, הפסנתרן ג'ון קוורד, המתופף ג'ון דייוויס ונגן המפוחית גרגואר מארה, שכיכב לפני כמה חודשים בפסטיבל הג'ז באילת. מאחר שווילסון מקפידה במיוחד על הסאונד של המוסיקה שלה, מתבקש לשאול אותה על הצליל שההרכב מפיק, אבל היא אומרת שקשה לה לנסח במלים מהות מופשטת כמו צליל.

בחלק מהאלבומים שלך יש תחושה שאת מבליטה את המיסתורין שקיים במוסיקה. כאילו את מקפידה להשאיר בתמונה המוסיקלית כתמים לא מפוענחים.

"זה קורה באופן טבעי", אומרת וילסון, "זה לא משהו שאני מתאמצת לעשות. זה כנראה נובע מהאישיות שלי. אני מרשה למוסיקה לשייט בחלל ומאפשרת לנגנים להביע את עצמם או לא להביע את עצמם".

מה זאת אומרת "לא להביע את עצמם?"

"לפעמים חשוב להשאיר חלל בתוך המוסיקה במקום לנגן", אומרת וילסון. היא מעידה על עצמה כי מיילס דייוויס, אחד מאבות האסכולה של "מעט זה המון" בג'ז, השפיע עליה רבות. "לפעמים מוטב להיות בשקט במקום לחזור על הביטוי בצורה אוטומטית רק כי צריך כביכול לנגן משהו", היא מסבירה.

לקראת סוף שנות ה-80 וילסון החלה להתבלט כסולנית מעולה ולא שגרתית. שנות ה-80 היו תקופת שפל לזמרות ג'ז. וילסון ודידי ברידג'ווטר עזרו להחזיר את הסומק ללחייו של הג'ז הווקאלי הנשי. עם זאת, קשה לחשוב על זמרות יותר שונות זו מזו - ברידג'ווטר היא פרפורמרית אדירה, בעלת פה גדול, הופעה מוחצנת ונטייה לפלרטט עם הקהל, ואילו וילסון היא אמנית יותר מופנמת ששומרת על מרחק עם המאזין ואף הואשמה לא פעם בקרירות בימתית.

מתברר ששתי הזמרות גם אינן חולקות אותה השקפה על מקומן של זמרות - במיוחד שחורות - בעולם הג'ז. בראיון ל"הארץ" לפני ארבע שנים ירתה ברידג'ווטר אש וגופרית והאשימה את חברות התקליטים בהדרת זמרות שחורות ובטיפוח של זמרות לבנות. האם וילסון מסכימה עם הקולגה שלה? "למען האמת לא", היא אומרת וצוחקת. "יש הרבה זמרות ג'ז שחורות ומצליחות. נכון שהן מיעוט בהשוואה למוסיקאים גברים, אבל זה המצב. יש הרבה פחות נשים מגברים בעולם הג'ז".

בתחילת שנות ה-90 וילסון היתה אחת מזמרות הג'ז הראשונות לבצע גרסאות לשירי פופ עכשוויים. כיום זה נשמע ברור מאליו, אבל עד לא מזמן זמרות העדיפו להתמקד בסטנדרטים הישנים וחששו לגעת בשירים יותר מודרניים. וילסון, שהושפעה עמוקות מג'וני מיטשל, אהבה במיוחד לפרש שירים של סינגר-סונגרייטרים מעולם הפולק. הנטייה עשויה להשתלב עם מיקומו של הבית הרביעי שלה - הטבע הירוק של אפסטייט ניו יורק.

את יכולה להסביר איך את בוחרת את שירי הפופ שאת מבצעת?

"קודם כל, אני חייבת להרגיש חיבור רגשי עם השיר. הוא חייב להרטיט מיתר פנימי אצלי, ואולי גם להתקשר לחוויה אישית".

יש שירים שעונים לכל הדרישות האלה, ולמרות זאת לא תתקרבי אליהם?

"אם זה שיר שבא מהעולם התרבותי שלי, אני לא יכולה לחשוב על סיבה שתגרום לי לא לבצע אותו. אבל אם הוא בא מעולם תרבותי אחר, כנראה אוותר. לא תשמע אותי מבצעת שיר כליזמר".

את מרבה לבצע גרסאות לשירי פופ, אבל המהות שלך כזמרת מאוד לא פופית. את אף פעם לא בוחרת בגרסאות פשוטות וממותקות. אין לך אינסטינקט פופי.

"אני אפילו לא יודעת מה זה אינסטינקט פופי. אני לא עובדת לפי נוסחאות".

את חושבת ששילמת מחיר על כך? אולי יכולת להיות אהודה יותר? מצליחה יותר?

"להיפך, אני מרגישה שתוגמלתי כי הייתי תמיד מי שאני, זכיתי בהרבה תובנות על האמנות שבה אני עוסקת. להצליח? זאת אף פעם לא היתה המשימה. אמנות זאת לא תחרות פופולריות. הרבה יותר אנשים שותים קולה מאשר שמפניה", צוחקת וילסון. "מה שחשוב בשבילי זאת לא הכמות של המאזינים, אלא האיכות שלהם".

אני חייב לשאול על הקול שלך. האם היה איזשהו שלב בחייך שבו ייחלת שהוא יהיה יותר גבוה וזך? יותר "נשי"?

"מעולם לא. אני חושבת שהקול שלי נשי בצורה יוצאת דופן. זאת פשוט נשיות לא סטריאוטיפית".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ