בין פליאה לאכזבה: ערב הפתיחה של פסטיבל "ג'ז תל אביב" - מוזיקה - הארץ

בין פליאה לאכזבה: ערב הפתיחה של פסטיבל "ג'ז תל אביב"

הופעתו של הקונטרבסיסט הנרי גריימס, שנחשב למת וחזר להופיע, עוררה יותר שאלות מתשובות. יובל כהן ויונתן אבישי ניגנו ג'ז ישראלי עכשווי במיטבו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

בסיפורו האנושי של הנרי גריימס - הקונטרבסיסט המעולה שנעלם בסוף שנות ה-60, נחשב כמת, נמצא בתחילת העשור הקודם וחזר לפעילות עניפה בגיל שבו נגנים אחרים יוצאים לפנסיה - יש יותר שאלות מתשובות. עדיין לא ברור מה בדיוק קרה שם בין 1968 ל-2002.

בסיום ההופעה של גריימס בפסטיבל "ג'ז תל אביב" השתררה, לפחות אצלי, תחושה דומה: יותר שאלות מתשובות. זאת היתה הופעה טובה? אם כך, איך זה שבחלקים לא מעטים מתוכה השתעממתי? אז אולי זאת היתה הופעה רעה? אם כך, איך זה שאחרי שעתיים של הופעה, רציתי מאוד שגריימס ושותפיו ימשיכו לנגן? אז אולי זאת היתה הופעה בינונית? אם כך, איך זה שהיא לא נשכחה מיד ביציאה מהאולם כמו שקורה ברוב ההופעות הבינוניות? בקיצור: עדיין לא ברור מה קרה שם, שלשום בין עשר וחצי לחצות וחצי.

מנהלי פסטיבל "ג'ז תל אביב" אוהבים להביא הרכבי טריו שמשתייכים למסורת הנפלאה של הפרי-ג'ז השחור, וטוב שהם אוהבים. שלוש מההופעות הכי טובות בעשור האחרון של הפסטיבל היו כאלה: הטריו של ג'מיל מונדוק ב-2004, טריו "פירמיד" ב-2005 והטריו של קהיל אלזבאר ב-2008. שום שאלות לא היו שם, רק תשובות מהזן הטוב ביותר. לעומת זאת, הרכבי הפרי-ג'ז השחורים שניגנו בפסטיבל בשנתיים האחרונות - אלזבאר בפעם השנייה ב-2010 וטריו אינדיגו בשנה שעברה - היו לטעמי מאכזבים מאוד.

הנרי גריימס. אריה שחור שחזר מהכפור

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

את ההופעה של הנרי גריימס (עם הסקסופוניסט אנדרו לאמב והמתופף ניומן טיילור בייקר) אפשר למקם איפשהו באמצע, בין ההופעות המופלאות להופעות המאכזבות. היו בה כמה מהאיכויות המופלאות (החופש, החיפוש, הצליל העמוק והמסיבי) והיו בה כמה מהאיכויות המאכזבות (דלות החומר המלודי, נגינה שלא הלכה לשום מקום).

ההופעה היטלטלה בין שני הקטבים האלה בלי שיכולתי למצוא חוקיות כלשהי שעל פיה מתנהל המסע. רגע אחד גריימס ניגן כמו אריה זקן שחזר מהכפור, עם המון עומק ודינמיקה, וכעבור כמה דקות הוא שקע בשגרה מעגלית של בס מהלך משמים; רגע אחד השלישייה ביטאה אסתטיקה מעניינת שבה דווקא הריחוק המסוים בין הנגנים הוליד עומק רגשי, וכעבור כמה רגעים האסתטיקה הזאת התמוססה וכל שנותר הוא נגינה פזורה שהקרינה ריחוק מהסוג הרע. "זה כאילו שהמוסיקה מתנגדת שיאמרו עליה דבר ברור וחד-משמעי", אמר מוסיקאי ג'ז ישראלי לקראת סיום ההופעה. צודק. מוטב לא לנסות בכוח.

שעתיים לפני כן התקיימו שתי הופעות שעוררו תגובה ברורה וחד-משמעית, אחת לשלילה והשנייה לחיוב. ההופעה של הזמרת מרי סטולינגס, שהיתה הופעת הפתיחה הבלתי רשמית של הפסטיבל, היתה חלשה מאוד. סטולינגס היא זמרת ג'ז מבוגרת עם גוון חזק של סול ועם נטייה לחספוס מהסוג הטוב. על הנייר ההופעה שלה היתה אמורה להיות פשוטה וטובה. אבל משהו השתבש. השירה של סטולינגס היתה שטוחה ולא מדויקת, ההרכב המלווה היה אנמי, ולא רק שההופעה לא מצאה את הגרוב שלה, היא אפילו לא התקרבה לשם. ביום שבו קסנדרה וילסון, זמרת מליגת העל, ביטלה את ההופעה שלה בישראל, המפגש עם מרי סטולינגס לא הניב אפילו רבע נחמה.

לא ראיתי את כל ההופעה של סטולינגס. אחרי כ-40 דקות יצאתי ועברתי להופעה של הסקסופוניסט יובל כהן והפסנתרן יונתן אבישי, שהתקיימה במקביל. איזה הבדל של שמים וארץ. הדואו של כהן ואבישי, שממנו הספקתי לראות רק את השליש האחרון, היה נהדר - מוסיקה אוורירית ומרקדת, מלודית להפליא ועם זאת חופשייה לגמרי, מלאת הומור וחדוות משחק. ג'ז ישראלי עכשווי במיטבו.

פסטיבל "ג'ז תל אביב", הערב הראשון. שלישיית הנרי גריימס; מרי סטולינגס; יובל כהן ויונתן אבישי. סינמטק תל אביב, 21.2

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ