ואן-קאמבאק

אחרי 27 שנה של פירוד, אדי ואלכס ואן היילן מתאחדים עם דייוויד לי רות לאלבום חשמלי ואינטנסיבי

משה קוטנר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
משה קוטנר

האחים אדי ואלכס ואן היילן, שמנגנים גיטרה ותופים בהתאמה, הקימו את ההרכב שנהפך בהמשך ל"ואן היילן" בשנת 1972. את הסולן שלהם, דייויד לי רות, הם צירפו אף שנכשל באודישנים, משום שרצו לחסוך בעלויות מערכת הגברה ששכרו ממנו. ההתנהלות האופורטוניסטית הזו התבררה כמשתלמת בחלוף השנים. "ואן היילן", עם דייוויד לי רות בפרונט, נהפכו לאחד האייקונים הגדולים של הרוק האמריקאי, וסיפקו במשך עשרות שנים להיטי הארד-רוק המנוניים לצד שערוריות והתנגשויות-אגו דרמטיות בין חברי הלהקה.

את השנים הראשונות של הלהקה בילו חבריה בהופעות קטנות בקליפורניה, ובהדרגה, בזכות יח"צנות של הופעותיהם בבתי ספר מקומיים, נהפכו ללהקה עם קהל נאמן של בני נוער. בתחילת הדרך הם לא הצליחו להשיג חוזה עם חברת תקליטים, אף שג'ין סימונס מלהקת "קיס" ניסה לשווק אותם כדבר הגדול הבא. אבל כשיצא לבסוף האלבום הראשון שלהם, "ואן היילן", הוא נהפך לאחד מתקליטי הבכורה הנמכרים ביותר אי פעם.

"ואן היילן". אפקט נגינה חללי

את האנרגיות של הלהקה על הבמה העצימה היריבות המתגברת בין לי רות עם הפוזה המאצ'ואיסטית המוגזמת, הלבוש הגלאמי וקפיצות הקראטה לבין אדי ואן היילן, שהנגינה בטכניקת ה"פינגר טאפינג" על הגיטרה שלו עיצבה את סגנון הנגינה הדומיננטי של נגני מטאל בשנות ה-80.

סולו הגיטרה המפורסם של אדי ואן היילן בשיר "Eruption" היה אחד מהקטעים המכוננים של ההארד-רוק בשנות ה-70, וגם כמה שנים מאוחר יותר, כשקטע מהשיר הושמע בסרט "בחזרה לעתיד", הוא שימש על תקן מוסיקה מהעתיד, צליל רחוק ומהפכני מכל מה שהיה לפניו. בהמשך ניגן ואן היילן גיטרה גם ב"מותחן" של מייקל ג'קסון, בקטע מתוך דמו שהקליט עם המפיק קווינסי ג'ונס. בשנות ה-80 הם נהפכו לאחת הלהקות הגדולות בעולם, ועם שירים כמו "ג'אמפ", שהיה הלהיט הכי גדול שלהם, הם ריככו את הצליל בתוספת סינטיסייזרים וידעו לנצל את המדיום החדש בתחילת עידן הווידיאו-קליפים של אם-טי-וי.

באותם ימים הם תיפקדו כפארודיה זרחנית, שיכורה וקולנית של סגנון חיים רוקנרולי ראוותני וחסר מעצורים: על הבמה ומאחורי הקלעים הם חיו אקסטרווגנזה שכללה בגדי ספנדקס בוהקים, נגינה על גונג בוער ענק ופעלולים אקרובטיים שכללו את קפיצת השפגט המפורסמת של רות וריחוף מעל הקהל כשהם מחוברים לכבלים; כמו גם ריסוק רהיטים, קירות ודלתות במלונות, שלאחד מהם תקדיש הלהקה את אחד מאלבומיה במחילה על הנזק. בפעמים אחרות הנזק היה נזק עצמי. כמו בזמן צילום פרסומת ברומא, שבו פרצופו של רות התנגש חזיתית בכדור דיסקו. ואן היילן התפרסמו באותם ימים בדרישות המופרכות שלהם מחללים שבהם הופיעו, אבל הם נחשבים ללהקה שיצרה את התבנית לפיה להקות רבות עובדות כיום. אחת האנקדוטות המפורסמות סביבם היא שכדי לוודא שחללי הופעות קראו את מסמך הדרישות שלהם, הם נהגו לדרוש סעיף על קערת עדשי שוקולד של אם&אם'ז אחרי שסיננו מתוכן את העדשים החומים. אם הגיעו להופעה ומצאו את קערת העדשים מאחורי הקלעים יכולים היו להיות רגועים ששאר המפרט הטכני מטופל גם הוא.

עטיפת האלבום

דייוויד לי רות עזב את הלהקה באמצע שנות ה-80 לטובת קריירת סולו שהתפוגגה בינתיים, וואן היילן עצמם המשיכו לפעול מאז עם שני סולנים אחרים, שעזבו בינתיים גם הם. שובו של רות, הרוח המקורית של הלהקה, אחרי שנים של אינטריגות וטיזינג, התקבל בגלי חום בקרב מעריצי הלהקה, במיוחד מאחר ושירי האלבום החדש, "A Different Kind of Truth", מבוססים על דמואים של הלהקה שמעולם לא הושלמו משנות ה-70.

בקטעים כמו "Bullethead" הם מגיעים לגבהים ואינטנסיביות חשמלית, רק כדי להעפיל גבוה יותר בהמשך האלבום עם "Honeybabysweetiedoll" שממקסם את אפקט הנגינה החללי של ואן היילן עם סולו גיטרה וירטואוזי אין-סופי. הפרחחיות הפואטית השנונה של רות, שבשנות ה-80 אמר שהוא מרגיש כמו "מנהיג הרוב הלא מוסרי של אמריקה", לא מסתפקת בביקור הטריטוריות מהעבר של הלהקה: באחד הקטעים יוצאי הדופן באלבום יוצא רות למסע בסופרמרקט הרוחני, בקטע "Stay Frosty" שמשלב קאנטרי-פולק והארד-רוק ומפגיש אותו עם נזיר בודהיסטי ששולח אותו לבשל אורז ורבי שמציע לימודי קבלה בחינם. 

"Van Halen" - "A Different Kind of Truth", Interscope (הליקון)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ