בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לגרש את השדים

הלחנים עדיין סוחפים וגם השפיץ הרוקנרולי לא נעלם. חברי "איפה הילד" כבר לא האמינו שיצליחו להקליט שוב משהו יחד. עם צאת האלבום החדש של הלהקה הם מסבירים איך הצליחו להתגבר על המכשולים

26תגובות

"הסיפור של כל להקה זה האלבומים שלה, זה הדבר המתועד, והסיפור של ‘איפה הילד', ככה לפחות אני מרגיש, זה שמהאלבום הראשון ועד האלבום הרביעי היה תהליך מאוד ברור של דיסאינטגרציה", אומר חמי רודנר. "ב'זמן סוכר' (אלבום הבכורה של הלהקה, שיצא ב-1993) כולנו היינו באולפן כל הזמן. היה רעב, היה טירוף מערכות. ב'שדים' (האלבום השני, 1994) כל אחד חפר מהפינה שלו. זה היה אלבום הרבה יותר מרושל ומפוזר. ‘מסעותי עם עצמי' (האלבום השלישי, 1995) ניסה לשנות פאזה - לעלות למקום אחר, מקום של להקה גדולה, להקה גיבורה. באלבום הרביעי (שנקרא ‘איפה הילד', 1996) אופיר (בר-עמי, אחד משני הגיטריסטים של הלהקה) כבר לא היה בלהקה. זה בעצם התחיל כאלבום סולו שלי, והוא באמת מזכיר בהרבה מובנים את אלבומי הסולו שלי.

"ועכשיו מגיע האלבום הזה" - רודנר מתכוון ל"בני המאה ה-20", האלבום החדש של "איפה הילד", שיוצא היום - "והמלה הראשונה שעולה לי בראש כשאני חושב עליו היא ‘אינטגרציה'. זה האלבום הכי ביחד שעשינו מאז ‘זמן סוכר'. וזה פלא בעיני. זה נס. לא כי האלבום נעשה. זאת לא בעיה להקליט היום אלבום. אבל הדרך שבה הוא נעשה: כל ויכוח על שיר, כל טייק. לא האמנתי שבגילנו נוכל לעשות משהו שהוא כל כך ביחד.

"אתה יודע מה הדבר שהכי ריגש אותי בעשייה של האלבום הזה?" ממשיך רודנר, בשעה שהוא יושב בסטודיו הקטן שלו בתל אביב ולצדו שלושת חבריו ללהקה. "אתה תסלח לי, בובי" - הוא מניח יד על הברכיים של המתופף אסף מרוז, המכונה בובי - "אבל הדבר שהכי ריגש אותי היה לשבת עם שני אלה" - הוא זורק מבט אל שני הגיטריסטים של "איפה הילד", אסף שריג ובר-עמי, שיושבים על הספה לצדו - "ולהיות עד לעבודת הגיטרות שלהם. יש באלבום הזה המון נגינה. יש כאן כמה מהסולואים הכי טובים שהיו ל'איפה הילד'".

אילייה מלניקוב

אובייקטיבית, יש כאן יותר סולואים מאי פעם. אולי משום שרוקרים צעירים מאסכולה מסוימת, כמו אלה שפעם הייתם, נוטים להסתייג מסולואים, ולעומת זאת רוקרים פחות צעירים, כמו שאתם היום, נוטים להתרכך בנקודה הזאת.

"לא שמעתי על דבר כזה", זורק שריג, וכמו שקורה עם הרבה מההערות שלו, קצת קשה לדעת אם הוא רציני או אירוני. "אני דווקא חושב", אומר רודנר, "שהרבה נגנים צעירים נוטים לסולואים ארוכים ומחרטטים. בכל מקרה, השורשים שלנו זה רוק מהסבנטיז, וכשעשינו את ‘זמן סוכר' קצת התביישנו בהם. התביישנו להיות היפים כאלה. היום אנחנו לא מרגישים שום סיבה להתבייש. זאת תקופה יותר מתירנית. אפשר להקשיב ל'סקס פיסטולס' ומיד אחרי זה לעוף על ‘ג'נסיס'.

"כשהתחלנו", מוסיף שריג, "באנו מרקע של ניו וייב ופאנק וקצת שייכנו את עצמנו לסגנון הדומיננטי של תחילת הניינטיז".

אף על פי שאף פעם לא השתייכתם באמת לסגנון ספציפי ברוק העולמי. זאת היתה אחת הסגולות הכי חשובות שלכם, מה שהעניק למוסיקה שלכם חותם מקומי מובהק.

"לא, אף פעם לא יכולנו להיות להקת ז'אנר", אומר שריג. "יש יותר מדי גיוון בטעמים שלנו. אם מתעקשים למצוא ז'אנר שמתאים לנו איכשהו, הז'אנר הזה יהיה כנראה..." ואת שתי המלים הבאות שריג ורודנר אומרים ביחד, כמו שני זמרים ששרים בהרמוניה, או כמו שני בני זוג שחיים זה עם זה עשרות שנים: "... רוק ישראלי".

צירוף מקרים

הזיהוי של "איפה הילד" כלהקה בעלת הדנ"א הכי ישראלי בגל הרוקיסטי של תחילת-אמצע שנות ה-90 היה מן הסתם אחת הסיבות לכך ש"זמן סוכר", אלבום הבכורה של הלהקה, כיכב בסדרת הטלוויזיה "האלבומים", ששודרה לאחרונה בערוץ 8. הפרק על "זמן סוכר" חזר אל ימי הלהט והאמביציה של תחילת הדרך והזכיר איזה אלבום נהדר היה הראשון של "איפה הילד". מה שמעלה את השאלה: האם הסמיכות בין שידור הסדרה לבין יציאת האלבום החדש עובדת לטובת הלהקה או לרעתה? האם ההיזכרות המחודשת ב"זמן סוכר", ב"איפה הילד" המתפוצצת מרוב תשוקה של מתחילים, לא תגרום לאלבום החדש של הלהקה להישמע כמו דיסק בגיל העמידה?

"מבחינתי זה צירוף מקרים מאוד מוצלח", אומר שריג. "לא רק משום שהסדרה הגבירה את ההתעניינות בלהקה, אלא גם משום שהיא החזירה אותנו לרגע שהיה ככל הנראה הכי מוצלח בחיים שלנו כלהקה. רגע שלא חזר בצורה כל כך ברורה אחר כך. הרבה שנים לא יכולתי להקשיב ל'זמן סוכר'. שמעתי רק את מה שלא בסדר. והסדרה היתה כמו סגירת מעגל. הבנתי שלאלבום הזה היה כוח, וזה טוב להגיע לתובנה כזאת בזמן שאתה עובד על אלבום חדש".

איפה הילד - אדם דולפין

אבל אין לכם חשש שהאלבום החדש יחוויר בהשוואה למה שאנשים ראו עכשיו ב"אלבומים"?

שריג: "כשאתה בן 40 ומשהו אתה לא יכול להעמיד פנים שאתה בן 24. אתה לא אותו בן אדם. מצד אחד צברת יתרונות, אבל מצד שני ירדה לך האנרגיה. צריך להיות מודע לזה. הבעיה שלנו היום היא שקשה לנו להגיע לאותו אטרף כמו שהיה בתקופת ‘זמן סוכר'. היום אנחנו אנשים עובדים עם משפחות. כל אחד מאתנו גר במקום אחר (בר-עמי בראש העין, מרוז בזכרון יעקב, שריג בגבעת ברנר, ורודנר בתל אביב). אז היינו Gang שגר בין רחוב יוחנן הסנדלר לבין הים ושתה באותו בר. ברור שיש קסם בדבר הזה. ברור שאלבום ראשון, אם הוא טוב, הוא הכי קלאסי. מצד שני, להוציא בגיל מבוגר אלבום שעדיין לא גיבשתי עליו דעה אבל אני חושב שהוא מוצלח ואני בהחלט אוהב את רובו - זה הישג לא קטן. פלא שאנחנו עדיין בחיים".

עזבו את המשפט האחרון. יותר מעניין המשפט הקודם, על האלבום החדש. "עדיין לא גיבשתי עליו דעה אבל אני חושב שהוא מוצלח ואני בהחלט אוהב את רובו". איזו התבטאות מקסימה. איזה אנטי מצ'ואיזם מלבב. איזו אנטיתזה ל"הבאנו אותה באלבום בן זונה" שהרוקר הממוצע היה זורק. כששריג אמר את המשפט הגמלוני-אך-מופלא הזה, חברי הלהקה האחרים חייכו כמי שיודעים עם מי יש להם עסק. היה קשה לדעת מה רודנר רוצה לעשות יותר - לגעור בחברו הוותיק על כך שלא שיווק את האלבום באגרסיביות או לחבק אותו בשל הכנות המוחלטת והנוגעת ללב של דבריו. נדמה לי שהוא נטה לדבר השני.

כך או כך, אחרי האזנות חוזרות ונשנות לאלבום אני דווקא גיבשתי עליו דעה. אני חושב שהוא מוצלח ואני בהחלט אוהב את רובו. 25 שנים אחרי שהוקמה, 19 שנים אחרי שפרצה ו-16 שנים אחרי שהוציאה את אלבומה הקודם, "איפה הילד" היא עדיין אחת מלהקות הרוק הכי טובות בישראל. הימנונים מושלמים שמבטאים את רוח התקופה הם כבר לא יכתבו כנראה - זאת האחריות של מוסיקאים בני 25 - אבל השילוב של לחנים סוחפים ונגישים, עבודת גיטרות בשרנית ורגישה, חיתוך עברי ענייני ושפיץ רוקנרולי מחודד למדי עדיין טבוע בהם. הם היו ונשארו בעלי מלאכה מצוינים, ותענוג להקשיב לאלבום החדש שלהם. שריג היה יכול להרשות לעצמו לומר "מוצלח מאוד".

בלומברג

"בטח יהיו אנשים שיגידו ככה וככה ושזה לא כמו פעם", אומר רודנר. "זה כל כך לא מעניין אותי. האלבום הזה נוצר בהנאה צרופה, באמת. בחדווה. באנרגיה נהדרת. לא אנרגיה של בני 24 אבל אנרגיה נפלאה. אנרגיה, אני אהיה קצת שרי אריסון, של הקשבה. וגם זה סוג של אנרגיה".

געגועים לוויכוחים

הרעיון לחזור לנגן ביחד ולעבוד על אלבום חדש נולד לפני חמש שנים. רודנר השיק את אלבום הסולו האחרון שלו, "מכונת השירים הגדולה", וחברי "איפה הילד", שניגנו לאחרונה ביחד ב-2001 באו להשתתף בשמחתו והביאו אתם את הגיטרות שלהם, למקרה ש... הם עלו לבמה לקראת סוף ההופעה, בצורה ספונטנית, ניגנו כמה שירים, וגילו שהם לא רק נהנים מאוד, הם גם נשמעים מצוין. "בגלל שהיה לנו כל כך כיף לנגן ביחד, התחלנו להשתעשע ברעיון לחזור להופיע", אומר רודנר, "והיה די ברור שאם אנחנו רוצים לנגן ביחד, אנחנו צריכים ליצור. לא רצינו לשעמם את עצמנו, לא רצינו להיות להקת נוסטלגיה, ואם היינו רק חוזרים להופיע בלי ליצור, זה מה שהיינו מרגישים. היינו זקוקים לאיזושהי הצדקה לכך שאנחנו עושים את זה. רצינו להרגיש שאנחנו עדיין גוף יצירתי".

אז המניע הבסיסי לאיחוד היה ההנאה מהנגינה ביחד. אבל היו עוד מניעים, ואצל כל אחד מחברי הלהקה מערך המניעים היה מעט שונה. נתחיל עם רודנר. "הצורך שלי באיחוד של ‘איפה הילד', מעבר לכיף ולגעגוע, היה ששמתי לב שבתוך השירים שאני כותב יש קבוצת שירים שאני יודע ש'איפה הילד' תעשה אותם הכי טוב, שאם אני אעשה אותם במסגרת הסוליסטית משהו בכוונה ובאיכות ייפגע".

אתה מתכוון לשירים שיש להם אופי יותר רוקיסטי?

"כן, כן. יש משהו בסאונד הזה של שתי גיטרות-בס-תופים. ניגנתי עם עוד אנשים בהרכב כזה, אבל אין מה לעשות, עם ‘איפה הילד' זה נשמע הכי טוב בשבילי. קח למשל שיר כמו ‘אנחנו נהיה בסדר' (הסינגל האחרון מתוך האלבום החדש). השיר הזה הוא כבר בן שמונה שנים. כבר הקלטתי אותו עם מפיק ונגנים, אבל זה לא עבד. בכלל, בכל אלבומי הסולו שלי האגף של השירים היותר רוקיסטיים יצא איכשהו מפוספס. והגעתי לתובנה שהמקום הרוקיסטי הבוטה, המחוספס, אפילו הגס, רק ‘איפה הילד' יכולים להביא אותו. חוץ מזה, התגעגעתי לוויכוחים, לביקורת. זה קטע מאוד מפותח ב'איפה הילד'. כולם על כולם. זה משהו שהרגשתי שאני צריך".

אי–פי

"אני למדתי המון בתקופת האינדי שלי, אף שלא הייתי בתודעה", אומר שריג, שבילה את 15 השנים האחרונות בשוחות הכי מחורעות של המוסיקה העצמאית והוציא כמה אלבומים מצוינים באנגלית, שהציגו מלודיות יפות על מצע של סאונד מחוספס. "אבל התגעגעתי לדברים מסוימים שהיו בתקופת ‘איפה הילד'. התגעגעתי לשפה העברית והתגעגעתי לחיבוק של קהל יותר רחב. כיף להופיע לפני 30 איש, אבל פה ושם גם 1,000 איש זה סבבה", הוא אומר לקול צחוקם של האחרים. ומאחר שמפלס הכנות שלו עולה שוב על גדותיו, הוא ממהר להוסיף: "וקיים המניע הכלכלי, אין מה לעשות, זה חלק מהעניין. היום, בעולם, כל מי שעומד על הרגליים מתאחד להופעות".

רודנר ושריג הם מוסיקאים במשרה מלאה. שני החברים האחרים בלהקה, בר-עמי ומרוז, עזבו במידה זו או אחרת את עולם המוסיקה, ומטבע הדברים הגעגוע שלהם לפעילות בלהקה היה אפילו יותר חריף. לבר-עמי יש אמנם להקה שנקראת "אבי הנחל" אבל הוא לא מתפרנס ממוסיקה. בר-עמי חזר בתשובה לפני כמה שנים. על הגיטרה החשמלית שלו יש מדבקת "נ נח נחמ נחמן מאומן". כשהחלו הדיבורים על איחוד, הוא חשב שבהיותו שומר שבת אין סיכוי שהחברים האחרים יקבלו אותו בחזרה. "אבל הם הסכימו לא להופיע בשבתות, לשמחתי הרבה", הוא אומר.

מרוז עזב את עולם המוסיקה לחלוטין. הוא איש היי-טק כיום. מה שאומר שהמתופף שבו רק חיכה להזדמנות לשלוף את המקלות מהבוידעם ולהחליף את האצבע המתקתקת על המקלדת ביד שמנחיתה מכת אימים על הסנר. כשחברי הלהקה סיפרו על ההנאה ששטפה אותם בהופעת ההשקה של רודנר, מרוז נשמע נלהב מכולם. "יצאתי משם בהרגשה של ‘ואללה, אנחנו עדיין טובים, עדיין יש לנו את החדווה הזאת'", הוא אומר. "אז אם זה נשמע כל כך טוב ויצאנו כל כך מאושרים, למה שלא ניתן לזה צ'אנס?"

כמו ארכימדס באמבטיה

הדבר הראשון ש"איפה הילד" עשו אחרי ההחלטה לחזור לנגן ביחד היה, כמו ששריג אומר, "להחיות את עצמנו כלהקת הופעות". בנאמבר הספונטני בהופעת ההשקה של רודנר הם נשמעו טוב, אבל כשניסו להעמיד הופעה שלמה גילו שהם נשמעים "כמו להקת קאוורים לא טובה של עצמנו", אומר מרוז. אז הם שינסו מותניים והתחילו לקרצף את החלודה. "אתה זוכר את הסצינה בסרט התיעודי על ה'פיקסיז', שבה קים דיל לא זוכרת כמה פעמים היא שרה את המלה ‘Chain' בשיר ‘Hey'?" אומר רודנר. "אז גם אצלנו היתה הרגשה דומה". "רק שה'פיקסיז' לא דיברו אחד עם השני 12 שנה לפני שהם התאחדו", אומר שריג. "ואנחנו לא היינו צריכים להביא את אחות שלנו כדי שתשמור עלינו שלא נעשה שטויות", מוסיף רודנר (בסרט על ה"פיקסיז" אחותה של דיל משגיחה עליה פן תחזור לסמים ולאלכוהול).

השלב הבא היה להתחיל לכתוב שירים חדשים. ב-2009, כשהופעות האיחוד של "איפה הילד" יצאו לדרך, הלהקה הקליטה שני שירים והוציאה אותם לרדיו. שני השירים האלה, "אהבה מוסיקה" ו"מנסה", לא נכללים באלבום החדש. "הרגשנו שלא סיפקנו את הסחורה", אומר רודנר. "שמה שעשינו בשירים האלה, זה לא המקום שאנחנו באמת רוצים להיות בו".

"זה לא היה אפוי עד הסוף", מוסיף שריג. "כבר היינו להקה מופיעה, אבל עדיין לא היינו להקה שיודעת מה לעשות עם עצמה באולפן".

"הבעיה העיקרית היתה בסטיילינג. בעיבוד, בהפקה, בסאונד", אומר רודנר. "אני אוהב את השירים האלה, אבל אני חייב להודות שהם נשמעו לי קצת ארכאיים. זה מאוד הפחיד אותנו. הדבר האחרון שרצינו זה לחזור לפעילות ולהישמע ארכאיים".

החשש להישמע מיושנים גרם ל"איפה הילד" לנסות לעבוד בתחילה עם המפיק יונתן לוי. "רצינו מישהו שיוביל אותנו למאה ה-21", אומר רודנר. אבל שיתוף הפעולה עם לוי לא צלח (פרט לשיר אחד שנכנס לאלבום). "הקלטנו אתו באולפן הכי טוב שיכול להיות", ממשיך רודנר. "זאת היתה הפעם הראשונה ששמו לי מיקרופון מול המיתרים של הבס רק כדי לקבל את הנקישה של המפרט. הכל היה מאוד ‘הפקה', ופתאום הבנו שאנחנו לא רוצים לחשוב כמה האולפן הזה עולה לנו. אנחנו רוצים להקליט במקום שנוכל לבוא אליו מתי שנרצה".

"היה שיקול פרקטי: לא רצינו לזרוק כסף בתקופה שבה לא מוכרים אלבומים", מוסיף שריג. "אבל היה גם שיקול יצירתי: הלהקה הזאת, בבסיס שלה, היא להקה די מחוספסת. לא לואו-פיי, אבל גם לא להקה מנופחת. היתה פעם אחת בחיי הלהקה שניסינו להתנפח. זה קרה באלבום ‘מסעותי עם עצמי'. אני דווקא חושב שזה היה אלבום מעניין ואמיץ, אבל הוא הבהיר לנו שאנחנו לא טובים בלהתחפש למשהו שאנחנו לא".

"ואז נזרק הרעיון שאולי נפיק את האלבום בעצמנו", אומר רודנר. "אני הצעתי שכל אחד מאתנו ייקח אחריות על כמה שירים ויפיק אותם. הרגשתי כמו ארכימדס באמבטיה כשחשבתי על זה. אאוריקה!"

הוא קצת נסחף, לא? מה כל כך מהפכני ברעיון שחברי "איפה הילד" יפיקו את עצמם? בשביל להבין את הנקודה הזאת, מתברר, צריכים להכיר את ההיסטוריה של הלהקה. "לכל להקה יש את ההתניות שלה, שנובעות מההיסטוריה שלה", אומר שריג. "בחוויה שלנו, מי שעשה אותנו להקה שיודעת לנגן ולהקליט זה יובל שפריר (שהפיק את שני האלבומים הראשונים של "איפה הילד"). המקום שלו היה כל כך חשוב ומהותי. הוא עשה מאתנו להקה טובה, לימד אותנו הרבה דברים. הוא היה המורה שלנו, המאמן".

דוגמה מעניינת לתפקיד המרכזי של שפריר באלבומים הראשונים של "איפה הילד" קשורה לקצב הנגינה ב"זמן סוכר". מתברר שאחרי ששפריר שמע את "איפה הילד" מנגנים את השירים, הוא הורה להם להגביר את קצב הנגינה בצורה ניכרת. "להעלות כמה סטפים", בז'רגון הרוקיסטי. "שומעים את הדבר הזה", אומר רודנר. "'זמן סוכר' נשמע מאוד דחוס, מאוד Urgent. זאת היתה החלטה נהדרת של יובל, אבל צריך לזכור שאנחנו קיבוצניקים. בבסיס שלנו אנחנו יותר Laid back".

"קיבוצניקים ניו וייב", אומר שריג.

אז שפריר לקח קיבוצניקים, או קיבוצניקים ניו וייב, והפך אתכם לאנשים שמנגנים כאילו הם היו רוקרים אורבניים ממעמד הפועלים?

"אנחנו היינו באמת מעמד פועלים, וגם היום אנחנו מעמד פועלים", אומר רודנר. "שרון מולדאבי אמר ב'אלבומים' שהמוסיקה שלנו היא רוק צווארון כחול. זה נכון. אנחנו תמיד גומרים את ההופעות שלנו עם ‘אמריקה קרובה', ובסוף השיר אנחנו עושים מין ג'ם, ולפעמים אני שר על זה שיר אחר. בהופעה האחרונה בבארבי בא לי פתאום ‘Working Class Hero'. עמדתי על הבמה, הסתכלתי על החברים שלי. כולנו אנשים נאבקים. באמת, Working Class. אנשים שעובדים נורא קשה ונאנקים ועומדים על הבמה בבארבי ונותנים בראש".

אם צריך לתאר את הסאונד של האלבום החדש, אפשר אולי לומר "ההיפך מנוצץ". ועם זאת, חברי "איפה הילד" צודקים לחלוטין כשהם אומרים שהם הצליחו לא להישמע ארכאיים. "בני המאה ה-20" רחוק מלהיות אלבום חדיש, אבל זה אלבום שנשמע טרי חרף העובדה שהוא כולל במודע השפעות ניכרות של כמה מאבות המזון של הלהקה ואפילו הצדעות זעירות ללהקות עבר. "זאת הפעם הראשונה שאנחנו מרשים לעצמנו לנגן מין פאנק-Fאנק לבנבן סטייל ‘טוקינג הדס'", אומר שריג, ורודנר מוסיף שיש באלבום שיר שקורץ למסכי הגיטרות הרועשים-מתוקים "ג'יזס אנד מרי צ'יין", ושיר אחר שהוא מחווה קטנה לאסיד-רוק של "הפי מאנדייז", ועוד שיר שמהדהד את הפופ הג'זי של "סטילי דן".

"רוב הלהקות החדשות שאני אוהב, "וייט סטרייפס' או ה'סטרוקס', עושות בעצם סוג של רטרו", אומר שריג, ורודנר מחייך ואומר: "מצחיק שהאלבום הזה נשמע רלוונטי, כי כל כך הרבה להקות חוזרות לאחור במודע, ואנחנו פשוט נמצאים מאחור".

בין האזוטרי למקומי

"איפה הילד" רחוקה מלהיות הלהקה היחידה במחזור שלה שחוזרת בתקופה האחרונה לפעילות. רבים מאנשי דור שנות ה-90 במוסיקה הישראלית עושים את זה עכשיו: מאהד פישוף וישי אדר, שהמציאו את עצמם מחדש כ"בני המה", ועד שלום גד, שמוציא אלבומים בקצב מסחרר אחרי הפסקה של כמה שנים; מ"נקמת הטרקטור", שהוציאו אלבום חדש אחרי כמעט עשר שנים, ועד "כרמלה גרוס וגנר" שמתאחדת ממש עכשיו להופעות.

האם הרנסנס הזה של אנשי דור רוקסן הוא תוצר של הוואקום שקיים כיום באגף להקות הרוק בישראל? האם "איפה הילד" היתה חוזרת לפעילות אילו זירת המוסיקה המקומית היתה מלאה בלהקות של מוסיקאים בני 25 שמצליחים לפרוץ מתוך המעגל הקטן של הביצה התל אביבית ולהגיע לקהל כל-ישראלי רחב?

השאלה הזאת מספקת לרודנר הזדמנות לשטוח את התזה הלא לגמרי אוהדת שלו על הרוק התל-אביבי הצעיר. "אני חושב שמה שקורה היום ברוק הישראלי זה חזרה לשנות ה-80", הוא אומר. "בשנות ה-80 היתה בועה נורא מעניינת ויצירתית שפעלה בשני מועדונים. כולם שרו באנגלית רצוצה ועשו מוסיקה מאוד מעניינת, מאוד מחוברת למה שקורה בעולם.

"מה שקורה היום במקומות כמו לבונטין זה מה שקרה אז בפינגווין. זה היה קצת עצוב בעיני, אם באמת היה לי אכפת. יש שני צדדים - המיינסטרים מצד אחד, והלהקות האלה מצד שני - ויש ביניהם פרידה מרצון. ואני לא מדבר רק על הלהקות ששרות באנגלית. גם הלהקות ששרות בעברית לא מסוגלות למצוא את הגשר בין האזוטרי, שהוא נורא חשוב ברוקנרול, לבין המקומי, שהוא נורא חשוב כשאנחנו מדברים על רוק ישראלי. זה נראה כאילו שני הצדדים, המיינסטרים והלהקות, מרוצים מהמצב שנוצר. אני לא מרגיש שבשנים האחרונות באה להקה, אולי חוץ מ'אלג'יר', שניסתה להיות להקה חשובה בישראל".

אתה מדבר על צורת מחשבה מאוד מודעת. אתה רוצה להגיד ש"איפה הילד" של תחילת הדרך פעלה בצורה כזאת?

רודנר: "בטח שהיינו מודעים. אנחנו להקה של אנשים מאוד חושבים".

זה ברור. אבל האם ניסיתם במודע לגשר על הפער שבין ה'אזוטרי' למקומי, או שפשוט ניגנתם את מה שרציתם לנגן והגשר הזה כבר היה שם בילט-אין?

"אני לא חושב שזה היה מודע. זה היה עניין של ערכים שספגנו. המוסיקה שאהבנו, לא היתה בה סתירה בין המעניין לבין הרדיופוני. זה היה העידן המופלא הזה של סוף שנות ה-70 תחילת ה-80 כשה'ג'אם' היו מקום ראשון במצעד וה'קלאש' מילאו איצטדיונים באמריקה. אלה הערכים שעליהם גדלנו. גם אמירה וגם מעניין וגם פופולרי. הלהיטים שהיו אז במצעד, אתה יכול רק לבכות".

ושריג, שמתגלה פעם אחר פעם כאיש בעל ההומור הכי מושחז בלהקה, מוסיף: "זאת היתה התקופה שלפני אם-טי-וי, תקופה שבה אנשים מכוערים עשו מוסיקה יפה. ואז הגיע אם-טי-וי והתחיל העידן של אנשים יפים שעושים מוסיקה מכוערת".

הדבר האחרון ש"איפה הילד" מודל 2012 מנסה לעשות הוא לחזור להיות "להקה חשובה בישראל". "כשאתה בן 25 אתה מסתובב עם הרבה חשיבות עצמית", אומר רודנר. "אחד השיעורים הכי חשובים בחיים זה להבין שכמה שפחות חשיבות עצמית יותר טוב. אם אתה רוצה להיות מענטש, אם אתה רוצה להיות אחלה, קודם כל קח את עצמך בהומור. ולכן כל העניין הזה של ‘אלבום קאמבק' פשוט לא מעניין אותי. היה לי כיף לא נורמלי להקליט עם הלהקה הזאת, ככה אני מתייחס לזה. משמיעים ברדיו? אני אומר ‘יופי, תודה רבה'. לא משמיעים? אני אומר ‘יופי, תודה רבה'.

"אנחנו לוקחים את זה מאוד באיזי. אסף (שריג) אפילו לא ידע שהאלבום יוצא בסוף השבוע. הוא גילה את זה במקרה בפייסבוק. אין לנו ציפיות מטופשות. אנחנו קצת להקה קטנה במובן הזה".

"בעצם אף פעם לא היינו להקה גדולה ונוצצת", אומר מרוז.

"היינו", מתקן שריג, "שבועיים, ב-1994".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו