חגיגת הטעם הרע של "דיי אנטוורד"

אלמנט ההפתעה כבר התפוגג ולכן ספק אם האלבום החדש של "דיי אנטוורד" יצליח כמו קודמו. אבל בשביל הרכב הראפ-רייב זהו רק חלק קטן ביצירה

משה קוטנר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
משה קוטנר

הרכב הראפ-רייב "די אנטוורד" היה לנה דל ריי של שנת 2010: הקליפ הוויראלי של "Enter the Ninja" וסרטונים מוקומנטריים הציגו את ההרכב שבחזיתו צמד ראפרים מכפר דייגים בקייפטאון. הדמויות של הראפר נינג'ה והזמרת יו-לנדי, שכיכבו בשיר ובקליפ המדבק, הרגישו טובים מדי כדי להיות אמיתיים, כמעט טובים מדי כדי להיות אפילו דמויות קומיקס.

מאוחר יותר אכן התברר כי זהו הפרויקט האחרון של הראפר, קומיקאי ואמן הפרפורמנס הדרום-אפריקאי וואטקין טודור ג'ונס, שכבר הנהיג את ההרכב "מקס נורמל", שבו דמותו היתה שונה לגמרי מזו של נינג'ה. הראפרית שלצדו, יו-לנדי, השתתפה בכמה פרויקטים קודמים שלו. אבל גם אם הדמויות של "די אנטוורד" הם המצאה, מהר מאוד אפשר היה להבין שהם לוקחים אותה הרחק מעבר לנקודה שבה עצר עלי ג'י.

הם הוציאו את האלבום "$O$" להורדה חופשית וקליפים פריקיים ופארודיים, ששילבו בהם סטריאוטיפים מתרבות ההיפ-הופ, אלמנטים מסרטי אימה ואובססיה לסמלים פאליים. קליפ שלהם נכלל בתערוכה בגוגנהיים ודייוויד לינץ' נהפך למעריץ.

אל הסיבוב השני שלהם מגיעים "דיי אנטוורד" עם פחות רוח במפרשים. אלמנט ההפתעה התפוגג וספק אם האלבום החדש יוליד להיט ענק כמו "Enter the Ninja". אלא שבניגוד ללהקות מסורתיות, האלבום הוא לא מרכז העשייה של "דיי אנטוורד" אלא רק נדבך נוסף לצד הקליפים, הסרטים התיעודיים למחצה, ההודעות לתקשורת המצולמות במצלמה ביתית, ההופעות ועוד. הם מותחים את גבולות הז'אנר, על ההקצנה וההגזמה של סטריאוטיפים גזעניים, שוביניזם, הומופוביה וטעם רע באופן כללי, כהתנגשות חסרת טקט בפוליטיקלי קורקט. זו לא מתיחה שיצאה מכלל שליטה אלא ניסוי תרבותי שבו נינג'ה ויו-לנדי שוכחים חצי מהזמן שהם משחקים דמויות, ובשאר הזמן מרותקים לתגובות למפלצת שיצרו.

כל זה מזכיר טקטיקה של הרכב פופ אחר שפעל במיינסטרים לפני שני עשורים: "קיי-אל-אף" הבריטית של ביל דראמונד וג'ימי קאוטי, להקת פופ שהיתה גם פרויקט אמנות שלהיטיה הגיעו למקום הראשון וחבריה הקימו ארגון שהעניק פרס לאמן הגרוע של השנה, כתשובה לפרס טרנר. "דיי אנטוורד", לעומת זאת, מתמקדים ברצונם להיות האמנים הגרועים הטובים ביותר, עם שילוב שמטשטש את הגבולות בין טעם רע לסטייל חד פעמי.

הכיוון המוסיקלי באלבום החדש נע בין היפ-הופ מסחרי, רייב ודאנס מהניינטיז, וגם, איך לא, דאבסטפ. מכל סגנון מוסיקלי שהם שואבים ממנו הם בוחרים את החלקים הכי מתלהמים: החל בהתרברבות המאצ'ואיסטית של הגאנגסטה-ראפ וכלה בסינתיסייזרים המציקים של הקלאב-טראנס.

בקטע "פאטי בום בום", המבוסס על מקצבים קאריביים ודאנסהול ג'מייקני עם צלילים של חבטות ממשחקי מחשב עתיקים, מצטט נינג'ה את ונילה אייס, ופתאום נדמה שהוא בן דמותו של אותו ראפר נשכח שחזר לנקום את תהילתו האבודה. ב-"I Fink U Freeky" הם יוצרים את גרסת האלף החדש ל"טו אנלימיטד" ובשירים אחרים הם נשמעים כמו מפגש קשה בין אמינם הצעיר לרייב המסחרי של סקוטר, מה שמבטיח את חגיגת הטעם הרע הכי מוקפדת ששמענו כבר הרבה זמן. 

"דיי אנטוורד" - "TEN$ION" (הליקון)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ