פסטיבל הג'ז של ת"א התעלה בזכות הישראלים

בניגוד לעבר, בו האורחים מחו"ל סיפקו את התרוממות הרוח, השנה עשו זאת דווקא המוסיקאים המקומיים, ובמיוחד משפחת "Third World Love" המורחבת

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

פסטיבל ג'ז תל אביב, שהסתיים בסוף השבוע, המחיש את ההבדל בין פסטיבל מוצלח לפסטיבל מצוין. פסטיבל מוצלח הוא פסטיבל שיש בו מספר גדול, או לפחות לא מועט, של הופעות טובות ומעניינות, ו"ג'ז תל אביב 2012" עמד במשימה הזאת בכבוד. אבל בניגוד לשנים קודמות, נדמה היה שחסר השנה לפסטיבל ערך מוסף של הופעות מעולות ומפתיעות של אורחים מחו"ל, כאלה שיוצאים מהן בתחושה של התרוממות רוח או עם שריטה חיובית שמותיר המפגש עם יוצר משכמו ומעלה: קהיל אל זבאר ומאריו פאבון ב-2008, לי קוניץ ו"גאטבאקט" ב-2010, די אלכסנדר וג'אליל שו בשנה שעברה. השנה לא חוויתי חוויה מהסוג שחוללו ההופעות האלה (או ליתר דיוק: לא חוויתי חוויה כזאת בהופעות של ג'זיסטים מחו"ל). ייתכן שתפריט הופעות שונה (ראיתי אולי שליש מההופעות בפסטיבל) היה מניב את הערך המוסף המיוחל, אבל זה טבעו של פסטיבל: אי אפשר להספיק הכל.

ההופעה הכי טובה מבין אלה שראיתי היתה של אמן ישראלי, אבישי כהן, והיא שמה ללעג את ההסתייגות שעלתה עם פרסום התוכנית של הפסטיבל לפני כחודש. לא פחות מארבע הופעות היו של מוסיקאים ממה שאפשר לכנות "משפחת Third World Love המורחבת", ולפני הפסטיבל עלתה השאלה: האם זה לא מוגזם, עם כל הכבוד לכנופייה הנפלאה הזאת?

לא, זה לא מוגזם. לא ראיתי את ההופעות בהשתתפותו של הקונטרבסיסט עומר אביטל, אבל הדואו של הסקסופוניסט יובל כהן והפסנתרן יונתן אבישי היה נהדר, וההופעה של אבישי כהן, אחיו של יובל, עם אותו יונתן אבישי ועם המתופף האמריקאי ג'ף בלארד היתה נהדרת פלוס: הופעה פנטסטית. זה לא מפתיע. כהן (במראה מזוקן עד מאוד: אם ה"בנד" יחליטו להתאחד ויזדקקו לחצוצרן, כהן מצויד במראה המתאים) הוא לא רק בכיר חצוצרני הג'ז הישראלים, אלא הוא אחד החצוצרנים הטובים בעולם הג'ז כיום. קומפוזיציות חכמות בעלות נפח רגשי; צליל נהדר, לעתים יבש ולעתים נדיב וחם; נגינה שנושקת למושלם. מה עוד אפשר לבקש?

אבישי כהןצילום: דניאל צ'צ'ק ודניאל בר-און

רק עוד דבר אחד: שותפים כמו בלארד ואבישי. בקטע הראשון בהופעה עוד נדמה היה שקונטרבס ישפר את העניינים, אבל עד מהרה הרושם הזה התפוגג. הטריו חצוצרה-פסנתר-תופים הפיק צליל רזה, תוסס, רענן וקל תנועה. כל מכה של בלארד בתופים, כל איוושה שהוא שיחרר מהמצילות, היו מלאות דמיון וחדוות המצאה, וכהן ואבישי החליפו ביניהם במובן מסוים את התפקידים המסורתיים של פסנתרן ונשפן. במקום שהפסנתר יספק בסיס תומך ואחראי והנשפן יתפרע, אבישי היה זה שלקח את הפניות הממזריות (זה הטבע שלו) ואילו כהן היה זה שניגן באחריות, שלא סתרה כלל וכלל את החופש הרב שהיה בנגינה שלו.

והרפרטואר: קטע נפלא של הפסנתרן עבדוללה איברהים (לפני שכהן הציג אותו חשבתי שזה קטע מקורי שיכול היה להיקרא "תלוניוס גרוניך"), קטע של אורנט קולמן וחמישה-שישה קטעים מקוריים, אחד יותר יפה מהשני. בין "שיר לארץ גוססת" (כך נקרא הקטע השני) לבין הקטע המסיים, "זאת היתה יכולה להיות אוגנדה", אלה היו שעה וחצי של ג'ז ישראלי בשיאו.

הטון המשחקי-ממזרי שאיפיין את ההופעות של האחים כהן עם יונתן אבישי, כיכב גם בהופעה של המתופף והאקורדיוניסט קובי ישראלית, ישראלי שפועל באנגליה ומקליט בחברת "צדיק" של ג'ון זורן. ישראלית הופיע בדואו עם נגן הטובה האנגלי אורן מרשל, ולהופעה שלהם היו שתי שכבות. השכבה הראשונה היתה דיאלוג בין האקורדיון לטובה, והוא היה מצוין. לישראלית יש פרסונה בימתית של פאנקיסט שמתפרנס ממובינג, והנגינה העדינה והנהדרת שלו באקורדיון, שעמדה בסתירה לדימוי הקשוח, היתה מרנינה. כך גם הנגינה של מרשל, שהפיק מהטובה המגושמת בדרך כלל צבעים מפתיעים בבהירותם.

השכבה השנייה של ההופעה היתה השילוב בין הכלים האקוסטיים לבין אמצעים שמחוללים מניפוליציות ממוחשבות, ובראשם שני אייפונים ומכשיר Looper (שדוגם נגינה חיה ומאפשר לנגן אחד לבנות שכבות על שכבות של נגינה). מהזווית הזאת, של המפגש בין החי לממוחשב, ההופעה של ישראלית ומרשל היתה די צפויה ולא יצרה סביבה מוסיקלית מרתקת ומפתיעה. אחד הקטעים נקרא "Circus Mayhem", ובסופו ישראלית קרא מהבמה "טושה, איך נתרגם את זה?" "קרקס בלגן", צעק מיד הסופר אופיר טושה גפלה, שישב בקהל. הבלגן היה שמח אבל לא לגמרי מרהיב, והקרקס היה באווירת לוליינות מתונה, עם עבודת ג'אגלינג יפה אבל בלי מפגנים עוצרי נשימה של אמנית הטרפז ובולע החרבות.

הניצוץ הסילברי

הופעת המחווה להוראס סילבר, בכיכובו של הסקסופוניסט האמריקאי רוני קיובר, היתה דוגמה נוספת להופעה טובה ומהנה מאוד, שלא הצליחה (למעשה, לא ניסתה) לעשות את הצעד הנוסף ולהגיע למחוזות המצוין. סילבר הוא לא רק אחד המלחינים הנפלאים של הג'ז ב-60 השנים האחרונות, הוא גם אחד האנשים הכי פאנקיים ביקום - הדבר הכי קרוב לריי צ'ארלס שיש בג'ז. קיובר אסף שישה נגנים ישראלים מצוינים, הכניס אותם למשטר אימונים תובעני, והתוצאה היתה ביצועים מהודקים, עשויים לעילא, עם צליל מענג של סקציית כלי הנשיפה, לכמה מהקטעים הכי מפורסמים של סילבר.

דויד אל-מאלקצילום: דניאל צ'צ'יק ודניאל בר און

העיבודים של קיובר היו נאמנים מאוד למקור, והם הצליחו להחיות את השילוב ההוראס-סילברי של מלודיות סופר-אלגנטיות עם מקצבים סופר-קצביים. אנשי התחזוקה של הסינמטק יצטרכו לעבוד קשה כדי להחזיר את רצפת האולם למצבה הרגיל אחרי רקיעות הרגליים הנמרצות שהמוסיקה חוללה. אבל האם הגישה של קיובר לא היתה נאמנה מדי? מצד אחד, ייתכן שנאמנות פחותה היתה מאבדת את הניצוץ הסילברי. מצד שני, לא היה מזיק לנסות לחרוג מדי פעם מהתבנית הצפויה. ההופעה הזאת היתה קצת כמו פיקדון בבנק: אמין מאוד, אבל אתה יודע בדיוק מתי הוא ישתחרר.

גם הנגינה של הסקסופוניסט הצרפתי דויד אל-מאלק, שהופיע ביומו של השני של הפסטיבל, היתה מעט פק"מית מדי. אל-מאלק הוא סקסופוניסט טוב מאוד, שיודע לנסח משפטים מוסיקליים רהוטים ועגולים אבל לא חזק באגף העוקץ. את העוקץ סיפק דווקא הרית'ם סקשן, שהורכב מהשלישייה של הפסנתרן המצוין בטיסט טרוטיניון. המפגש בין הניצוץ הזוויתי שלה לבין הצורות העגולות שלו הניב הופעה טובה, שקצת נחלשה לקראת סופה כשאל-מאלק, שחי בישראל כמה שנים בילדותו, ביצע גרסאות חופשיות לשירים מהרפרטואר הישראלי.

הביצועים האלה, למשל ל"כל הכבוד" של יהורם גאון, עוררו אמנם את הבזק המחשבה החביב "רגע, יכול להיות שהוא מנגן את מה שאני חושב שהוא מנגן?", אבל אל-מאלק לא עשה אתם דברים מעניינים במיוחד. בסיום הערב ניגשתי לדוכן הדיסקים וביקשתי דיסק של השלישייה של טרוטיניון, בלי אל-מאלק. "הם בדיוק לקחו את הדיסקים ונסעו לשדה התעופה", השיב המוכר.

בניגוד לאפרת גוש בפסטיבל של השנה שעברה, נורית גלרון לא התחפשה לזמרת ג'ז לכבוד ההופעה שלה בפסטיבל הנוכחי, וטוב שכך. מה שגלרון עשתה, בעזרתו של המנהל המוסיקלי גיא ויינגרטן, הוא להופיע עם הרכב קצת יותר ג'זי מההרכב הרגיל שלה ועם רפרטואר קצת יותר ג'זי מהרפרטואר הרגיל שלה. יומרות צנועות, שהניבו הצלחה צנועה.

נורית גלרוןצילום: דניאל צ'צ'יק ודניאל בר און

היו כמה דברים שהפריעו לי בהופעה הזאת. ראשית, היו שירים שלא היתה הצדקה לבצע בהופעה בפסטיבל ג'ז. אפשר היה להסתדר, נניח, בלי המיסטיקנים הסינים. שנית, היו (מעט) שירים שבהם ויינגרטן ניסה "לג'זז" בכוח את הבלתי ניתן לג'יזוז (זה קרה למשל ב"זה הגשם"). שלישית, גלרון נוטה לפעמים להמיר בהופעות את פראזות השירה המקוריות מהביצועים המוקלטים בפראזות אחרות. על הנייר זה מבורך: מי רוצה לשמוע את אותו ביצוע בדיוק? זמרים חייבים להתחדש. אבל בפועל, חלק מהפראזות החיות נשמעו הרבה פחות מוסיקליות מהפראזות המקוריות. פחות זורמות, יותר מקוטעות. וזה חבל.

גלרון יכלה לשיר יותר שירים מהתקופה המוקדמת שלה, שבה היא היתה יותר קרובה לג'ז. אבל היא שרה כמה מהשירים האלה ("חגיגה בצמרת", "הוא", "כמעט" הנפלא), ועשתה את זה מצוין, ואחרי שזה קרה האלמנט הג'זי של ההופעה התחיל להישמע מעט יותר אורגני וצבע את המחצית השנייה של ההופעה בצבעים טבעיים ויפים.

יפה במיוחד היה הדיאלוג של גלרון עם הסקסופוניסט המצוין עופר פלד, ויפה לא פחות היה ההדרן, שבו גלרון שרה את "ועוד לא אמרתי הכל", שאותו, כך אמרה, לא ביצעה מעולם על במה... "והקהל יתפזר / וכל אחד יהיה זוכר", כתב נתן זך בשיר הזה, והביצוע הנהדר של גלרון הבטיח שכל מי שהתפזר אחרי ההופעה היה זוכר את הסיום היפהפה שלה.

פסטיבל ג'ז תל אביב. סינמטק תל אביב, 22-24.2

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ