שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מילון לו ריד לרגל יום הולדתו

מלהקת הקאוורים לשירים של צ'אק ברי, דרך השיר הגדול והמצונזר "הרואין". האיש שהזריק ושתה הכול חוגג שבעים

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

באחד הראיונות המפורסמים עם לו ריד, מ-1973, נשאל הזמר בעל יצר ההרס העצמי המפותח מתי הוא מתכנן למות. "אני מתכנן להגיע לשיבה טובה ולגדל אבטיחים בוויומינג", אמר ריד ואז רוקן את הוויסקי שלו ואמר למראיין: "אני שותה שתי כוסיות על כל כוסית שלך". ואתה גאה בעצמך? שאל המראיין. "כן. לא. הכוסיות האלה כל כך קטנות, שאתה חייב לשתות אותן ברצף", השיב ריד. ומה זה עושה למערכת העצבים שלך? "זה הורס אותה". אז איך אתה מתכנן להגיע לשיבה טובה? "מתחיל להימאס לי מאלכוהול. שום דבר שאני שותה לא מספיק חזק בשבילי".

39 שנים מאוחר יותר, בלי אבטיחים והרחק מוויומינג, יצוין בסוף השבוע יום הולדתו ה-70 של אחד מגדולי האמנים בתולדות הרוק. שיבה טובה, מי היה מאמין. ולא סתם 70 שנה, אלא 70 שנה אינטנסיביות בצורה שלא תיאמן - "השבועות שלי מביסים את השנים שלכם", כמו שריד כתב על עטיפת אחד מאלבומיו.

לרגל יום ההולדת העגול והמופלג (בשביל אדם שראה, שמע, בלע, שתה והזריק הכל), מוגש בזאת מילון לו ריד השלם. הוא נכתב עם המשורר יובל גלעד, שמכיר כל פינה נסתרת וכל בור תחתית אפל ביצירתו של ריד, כולל האלבומים הנשכחים "Rock and Roll Heart" (ע"ע) ו"Mistrial" (ע"ע).

ריד. האיש ששמע, ראה, בלע, שתה והזריק הכלצילום: אי-פי

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

לו ריד בן 70: האיש שברח מהצלחה

"אל-אי והאלדורדוס" - להקת הרוק הראשונה של ריד, אחרי כמה ניסיונות לא מבושלים בתחום הפולק. הוא הקים אותה ב-1962 עם חברו אלן היימן (מכאן השם - LA לואיס ואלן), בזמן שלמד באוניברסיטת סירקוז. ריד וחבריו ניגנו קאוורים לשירים של צ'אק ברי ואת שיריו הראשונים של ריד, והופיעו במסיבות אחווה באוניברסיטה ובברים בסירקוז, לרבות השכונות השחורות של העיר, חיזיון לא שכיח כשמדובר בלהקה לבנה. נראה שלהתנסות הזאת בריתם אנד בלוז יש חלק בכך שהשירים של ריד, ניסיוניים ופרועים ככל שיהיו, היו תמיד קליטים ובעלי עמוד שדרה קצבי חזק ויציב. הלהקה התפרקה ב-1963 אחרי שריד, בלתי צפוי כתמיד, סירב לעלות להופיע ופצע את עצמו במתכוון כשהלם באגרופו בחלון זכוכית.

אנדרסון, לורי - בת זוגו של ריד בשני העשורים האחרונים ואשתו מאז 2008. באותה שנה אנדרסון באה להופעה בהיכל התרבות בתל אביב, ולקראת סופה ריד הצטרף אליה על הבמה. הביצוע שלו ל-"I'll Be Your Mirror" של "ולווט אנדרגראונד" (לחצו להאזנה) היה מרגש בצורה שקשה לתאר. הוא היה אפילו קצת מפחיד. ההרגשה היתה שהלב מאיים להתפוצץ.

בואי, דייוויד - האלבום הראשון של "ולווט אנדרגראונד" שינה את חייו של בואי בן ה-20. "כל דבר שהרגשתי אבל לא ידעתי על מוסיקת רוק נפרש לפני בתקליט אחד", אמר. כשבואי פגש את ריד, ב-1972, הקריירה של ריד היתה בשפל אחרי אלבום סולו ראשון וכושל, ואילו בואי עמד להמריא למאדים כזיגי סטארדאסט. בואי, אסיר תודה לריד על האופקים החדשים שהוא פתח בפניו, הטיס את ריד ללונדון, שבה כמעט אף אחד לא זיהה אותו (לא שבניו יורק המצב היה הרבה יותר טוב), והפיק את אלבומו המצליח ביותר, "טרנספורמר", שממנו לקוחים שלושת הלהיטים היחידים בקריירת הסולו של ריד, "Perfect Day", "Satellite of Love" וכמובן "Walk on the Wild Side" (לחצו להאזנה).

דיוויד בואיצילום: אי–פי

"The Blue Mask" - ב-1982, אחרי כמה אלבומים כושלים, ריד הוציא את אחד האלבומים הטובים בקריירה שלו. שנים של חוסר ביטחון בנוגע לנגינת הגיטרה שלו באו אל קצן הודות לשיתוף הפעולה עם הגיטריסט הניו-יורקי המעולה רוברט קווין, ו"המסיכה הכחולה" שירטט את הנתיב המוסיקלי שבו ריד יילך בעשר השנים הבאות, בדרגות שונות של הצלחה. בתפריט הטקסטואלי: הרס עצמי ושירי אהבה לאשה החדשה, סילביה.

"ברלין" - אחרי ההצלחה של "טרנספורמר" (1972), חברת התקליטים של ריד קיוותה לעוד שובר קופות. היא קיבלה את אחד האלבומים העצובים ביותר בתולדות הרוק - מלודרמה קורעת לב של תלישות, שקיעה ומוות. היום "ברלין" נחשב יצירת מופת, אבל בזמן אמת המבקרים שנאו אותו והקהל לא קנה. "רולינג סטון" קרא לו "אסון". ריד העיר באירוניה "למי אכפת ממבקרים? ‘ברלין' הוא אלבום למבוגרים", אבל האמת היא שהוא נפגע עד עמקי נשמתו (לחצו להאזנה).

גבריאל, פיטר - מה הקשר לריד? אין קשר. אלא שבאמצע שנות ה-90, באחד ממסעי ההופעות של סולן "ג'נסיס" לשעבר, ריד שימש זמר החימום. מדוע? לא ברור. עם כל הכבוד לגבריאל, בשביל מעריציו של ריד זה היה מעליב, וכשסיבוב ההופעות הגיע לפארק הירקון, החלטנו שאנחנו נראה לגבריאל מה זה. באנו לפארק, ראינו את ההופעה של ריד (בערך חצי שעה, עם גיטריסט נוסף בלבד; סאונד מזעזע), ובסיומה יצאנו בהפגנתיות מההופעה, גאים בעצמנו על המחאה הטיפשית הזאת.

גיטרה חשמלית - כמו בוב דילן, ריד צודק כשהוא מתרעם על כך שנוטים להתייחס אליו רק ככותב טקסטים ושוכחים שהוא גם מוסיקאי מעולה. לא רק מלחין נפלא, אלא גם חוקר מעמיק של סאונד, ובעיקר סאונד של גיטרות. כלל ידוע בין עיתונאים שמקבלים את המשימה המפחידה לראיין אותו הוא שחייבים לדבר אתו לפחות שעה על מגברים ואפקטים, שאם לא כן הוא קובר את המראיין בעודו בחיים. בסוף הוא עושה את זה בכל מקרה.

הומוסקסואליות - כשריד הנער סיפר להוריו, יהודים שמרנים מלונג איילנד, שהוא הומו, האם הוא עשה את זה כדי להרגיז או כי זאת היתה האמת? מה שבטוח הוא שהווידוי הזה גרם לכך שהוא עבר טיפול טראומטי בשוק חשמלי (ע"ע) בסוף שנות ה-50. בשנות ה-60 וה-70 ריד פלירטט עם ההומוסקסואליות בצורה לא מחייבת, ובאמצע העשור חי זמן מה עם טרנסקסואל בשם רייצ'ל. כשאחד האנשים שעבדו אתו נשאל אם ריד הוא ביסקסואל, הוא השיב "לו הוא קוואד-סקסואל". ואדם אחר אמר "מה זה משנה? כשאתה לוקח כל כך הרבה ספידים, ממילא לא יכולה להיות לך זקפה".

הרואין (ו"הרואין") - הרבה כוכבי רוק השתמשו בהרואין בשנות ה-60 וה-70. ריד נבדל מהם משתי בחינות. ראשית, הוא לקח יותר. שנית, הוא כתב על זה את אחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים: שיגעון גדלות ותחושת אפסיות מסתחררים ביחד בתוך ורידים מחוררים בדרך אל האקסטזה של החורבן. כמעט 50 שנה אחרי שנכתב (זה קרה עוד לפני ש"ולווט אנדרגראונד" הוקמה), ואחרי אינספור השמעות (לא ברדיו. השתגעתם?), השיר הזה עדיין מזעזע ומדהים.

עטיפת האלבום "ברלין"
עטיפת האלבום "טרנספורמר"

"לולו" - האלבום האחרון של ריד, שיצא לפני כמה חודשים ובו הוא משתף פעולה עם "מטאליקה". הם מנחיתים את הקורנס המטאלי הרגיל שלהם, והוא יורק ספוקן-וורד. כמעט כל המבקרים שנאו את האלבום הזה בעוז, ומעריצי "מטאליקה" המזועזעים שלחו מכתבי איום לריד. אנחנו מסכימים עם קובי אור, שטען שזה "אלבום מעולה/גרוע". ובכל מקרה, קצת כבוד לאמן שבגיל 70 במקום לצאת אל המרפסת ולספור ציפורים, מוציא כזאת תשפוכת סאונד הולמת.

"Metal Machine Music" - ואם כבר מדברים על תשפוכת סאונד. "מטאל מאשין מיוזיק" מ-1975 הוא אחד האלבומים הקיצוניים בתולדות הרוק - 64 דקות של רעש אימים נטול מלודיה ומלים. יותר הארדקור מזה לא יכול להיות. לא שאפשר באמת להקשיב לאלבום הזה מהתחלה עד הסוף, אבל כהצהרה פאנקיסטית, ועוד בתקופה שהפאנק רק התחיל להתהוות, זה היה אלבום מרהיב (לחצו להאזנה).

"Mistrial" - אין ברירה אלא להזכיר גם כמה מהאלבומים החלשים של ריד. היו לא מעט כאלה. "The Bells" מ-1979, "Growing Up in Public" מ-1980 "Legendary Hearts" מ-1983 "New Sensations" מ-1984, "Hudson River Wind Meditations" (אלבום ניו אייג' שריד הוציא לפני חמש שנים). אבל האלבום הגרוע מכולם הוא ככל הנראה "Mistrial" מ-1986. במלה אחת: קטסטרופה.

ניו יורק (ו"ניו יורק") - "ניו יורק בשבילי היא כמו דבלין בשביל ג'יימס ג'ויס", אמר ריד. בניגוד ליוצרים גדולים אחרים, שכתבו על ומתוך המיתולוגיה האמריקאית של המרחבים, ריד לא יצא מעולם משטח השיפוט המוניציפלי. הוא לא כותב של דרכים, הוא כותב של מדרכות.

ספרות - ריד הוא אחד היוצרים שהביאו את הספרות לתוך הרוקנרול. הוא אמר שרצה להיות דוסטויבסקי של הרוק והודה שנכשל. הוא הושפע עמוקות מדימויי הסנוקרת של ריימונד צ'נדלר ("'הבלונדינית הזאת יפה כמו שפה שסועה' - אתה לא יכול להתחרות בזה!", הוא אמר פעם). הוא שאב השראה מסיפורי גאולת הביבים של יוברט סלבי הבן. באלבומים היותר מאוחרים שלו, משנות ה-80 ואילך, יש לפעמים תסמונת של ספרותיות יתר. החיים של ריד נרגעו. הוא התחיל לעבד את הטקסטים שלו בצורה מסודרת, דבר שהוא לא עשה בשנות ה-60 וה-70. והתוצאה: עודף מודעות עצמית, ולפעמים אפילו חשיבות עצמית.

הסינרמה, שנת 2000 - ריד בא לישראל עם הלהקה הנהדרת שניגנה אתו במחצית השנייה של שנות ה-90. הסינרמה היתה המקום האידיאלי לרוק הסמיך שהוא ייצר ביחד אתה. הופעה מעולה.

קולמן, אורנט - ענק הג'ז החופשי היה אחד מאליליו של ריד הנער, וייתכן שהזמר למד ממנו כמה דברים על חופש ועל הבעה אמנותית נוקבת ומרוכזת. לפני כמה שנים ריד ולורי אנדרסון שיתפו פעולה עם ג'ון זורן, מנהיג סצינת הג'ז החופשי העכשווית של ניו יורק. נרשמו כמה מקרים שבהם הקהל גירש אותם מהבמה בצעקות בוז.

קייל, ג'ון - 40 שנות קריירת סולו, שכללו לא מעט שיאים, לא ישנו את העובדה שאת עבודתו הטובה והמשפיעה ביותר ריד עשה עם "ולווט אנדרגראונד". זה לא היה קורה בלי התיפוף הפרימיטיביסטי המיוחד של מורין טאקר, וגם לא בלי גיטרת הקצב הנהדרת של סטרלינג מוריסון, וכמובן שלאנדי וורהול ולניקו היתה תרומה חשובה, אבל ההתפוצצות היצירתית האדירה של "ולווט" היתה בראש וראשונה תוצר של המפגש בין השירים של ריד לבין המוח המוסיקלי הקודח של האיש עם הוויולה.

רבינוביץ' - שמו המקורי של אביו של ריד, מנהל החשבונות סידני ריד.

דילן. ייחודם של ילידי 41'-42'צילום: אי-פי

"Rock and Roll Heart" - לצד האלבומים החלשים של ריד, יש גם אלבומים טובים שלא זכו להכרה שמגיעה להם. אחד מהם הוא "Rock and Roll Heart" מ-1976 שכולל את "Ladies Pay" ו-"You Wear it So Well", שתי בלדות פסנתר שלא נופלות ביופיין מ"Perfect Day" המפורסם.

שוק חשמלי - לפני עשרה חודשים, כשצוין יום הולדתו ה-70 של בוב דילן, התפרסם מאמר בעמוד האדיטוריאלי של "ניו יורק טיימס", שבו נעשה ניסיון להסביר איך זה שילידי 1941 ו-1942 - מדילן ועד פול סיימון, מהנדריקס ועד אריתה פרנקלין - הגיעו להישגים כל כך מדהימים במוסיקה. הטענה היתה שהיוצרים האלה היו בני 14 כשהרוקנרול נולד, ושהחשיפה למוסיקה החדשה והמסעירה בגיל הזה, שבו האדם מתחיל לגבש את הזהות שלו, הפכה אותם למוסיקאים יצירתיים במיוחד.

אפשר להתווכח עם התזה, אבל בהנחה שמקבלים אותה, ולו רק לרגע, אפשר לטעון שמה שמבדיל את ריד משאר בני דורו המיוחד הוא החוויה הטראומטית שעבר בשנות הנעורים שלו כשהוריו ניסו "לרפא" אותו מההומוסקסואליות שלו בעזרת טיפול בשוק חשמלי (הוא כתב על זה מאוחר יותר את השיר "Kill Your Sons"). הטיפול נמשך שמונה שבועות ויש להניח שהוא עיצב במידה כלשהי את האישיות היוצרת של ריד והוביל אותה אל המקומות הכי אפלים וחשופים.

אבל למרות העיסוק הבלתי פוסק בפצעי הנפש, יש הרבה אופטימיות בשירים של ריד. האהבה והיופי מבצבצים תמיד מבעד לשנאה העצמית, וזאת הסיבה שלאורך השנים הרבה אנשים שאבו נחמה מהיצירה של ריד. בארץ הם לא רבים עד כדי כך שימלאו איצטדיון, אבל מה רע באולם יותר אינטימי של כמה אלפי מקומות? נגיד: בנייני האומה, חורף 2013? אם זה יקרה יש לנו מועמד אידיאלי לתפקיד זמר החימום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ