עידן רייכל ויאיר יונה מצאו את הצליל - מוזיקה - הארץ

עידן רייכל ויאיר יונה מצאו את הצליל

לאלה שמבקשים לתת לאונה הוורבלית לנוח בזמן שהם מקשיבים למוסיקה כדאי להקשיב לאלבום של יאיר יונה ולאלבומם של ויו פרקה טורה ועידן רייכל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

המוסיקה הישראלית מתנהגת לפעמים כאילו היא סניף של הספרות הישראלית. טקסטים, טקסטים, טקסטים. האם המלים של המוסיקה המזרחית הן זבל שלא ברא השטן? מדוע שלושת-רבעי מזמרי האינדי שרים באנגלית ולא בשפת אמם? שאלות מעניינות לכל הדעות, אבל העיסוק המוגזם בהן משקף את הנטייה הבעייתית של המוסיקה הישראלית, ושל השיח הציבורי על אודותיה, להתמקד בתוכן המילולי במקום בתוכן המוסיקלי. בשביל חובבי מוסיקה שמקשיבים קודם כל לצליל, לקצב, למנגינה, להרמוניה, לדינמיקה, הנטייה הזאת לוורבליות יתר צורמת במיוחד. כמה היינו שמחים להקשיב מדי פעם למוסיקאים ישראלים שמספרים את הסיפור שלהם בלי לפתוח את הפה, רק באמצעות צלילים. או אם לדבר בלשון של סטיקר: בא לי אינסטרומנטלי.

אז הנה, שני אלבומים חדשים שעושים את זה - "World Behind Curtains" של הגיטריסט יאיר יונה ו-"The Tel Aviv Session" - שיתוף פעולה בין ויו פרקה טורה, גיטריסט ממאלי, לעידן רייכל. שני האלבומים האלה שונים זה מזה מבחינות רבות, אבל מאזין שמבקש לתת לאונה הוורבלית שלו לנוח בזמן שהוא מקשיב למוסיקה ימצא בהם לא מעט מהמשותף. באופן מוזר, המהות המשותפת הזאת משתקפת בעטיפות של שני האלבומים, שפרטיהן שונים לחלוטין אבל צורתן הכללית דומה - שתיהן צבועות בגוון בז' עם כתם שחור במרכז. מעניין.

יאיר יונה. בלי לפתוח את הפהצילום: נעה מגר

"World Behind Curtains" הוא אלבומו השני של יאיר יונה. האלבום הקודם, "Remember", היה על טהרת הגיטרה האקוסטית וכלל קטעי בלוז מהורהרים שנשמעו כאילו הם לקוחים ממקום אחר, מזמן אחר, מהוויה אחרת. עם כל הרצון הטוב, לא הצלחתי להישאב אל ההוויה הזאת, גם לא בהופעה. זה נשמע כאילו יונה אימץ בצורה טוטאלית אסתטיקה מוסיקלית ספציפית מאוד, ואף שהוא שולט בה היטב הוא עדיין לא מצליח לנסח קול מעניין בתוכה.

עכשיו יוצא אלבומו השני של יונה, ואיזה כיף לגלות שהקול שלו (במובן של אמירה אמנותית: אין שירה באלבום הזה) השתכלל מאוד. הגרעין של המוסיקה נותר בעינו, נקודת המוצא היא עדיין הבלוז האינסטרומנטלי המהורהר, אבל הפיתוח של הפראזות הבלוזיות נעשה עשיר, מעניין, מעודן, מלא בצבעים והסתעפויות, עם קריצות ליקומים מוסיקליים מקבילים, חלקם אפילו ישראליים. באחד הקטעים, "Kottke and the Orchids" (שמצדיע לגיטריסט הבלוז האמריקאי ליאו קוטקה), אני שומע השפעות ברורות של נגינת הגיטרה של אהוד בנאי, ולא ברגעים הבלוזיים שלה אלא דווקא ברגעים האוריינטליים.

הדבר הכי יפה באלבום של יונה הוא הסבלנות שלו. יש עלילה בכל קטע. יש תחושה של התפתחות. מתחילים עם מנגינה מסוימת, פתאום הנוף משתנה ומגיחה מנגינה אחרת, אחר כך מצטרפת מנגינה משלימה, ואז הגיטרה עוברת לרקע וכלי מיתר ונשיפה נהדרים עוברים לחזית, והנה חוזרים למנגינה המקורית אבל רק כהכנה לבואה של מנגינה נוספת, עשירה יותר. והכל נשזר בעדינות רבה, בחוכמה, ולפעמים אפילו עם מעוף. לעתים רחוקות המוסיקה מאבדת מהתוקף המלודי שלה ונשמעת כמו בסיס הרמוני שמחכה לשיר שמסרב להופיע, ולפעמים נדמה שתחושת הקצב של יונה יכולה להיות יותר גמישה ומפותחת, אבל אלה הסתייגויות זניחות. "World Behind Curtains" הוא אלבום יפה מאוד.

יאיר יונה, מתוך "World Behind Curtains" 

"Tel Aviv Session", אלבומם של ויו פרקה טורה ועידן רייכל, הוקלט כשטורה - גיטריסט מעולה ובנו של אחד המוסיקאים האפריקאים הגדולים של העשורים האחרונים, עלי פרקה טורה - ביקר בישראל לפני כשנה וחצי. טורה הופיע בסדרת מוסיקת העולם של המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, שרייכל משמש בה יועץ אמנותי, והשניים ניצלו את ההזדמנות כדי להקליט אלבום אינסטרומנטלי בהשתתפות הבסיסט יוסי פיין, המקישן סולימאן קאנה וכמה אורחים.

אני מודה שהציפיות שלי מהמפגש בין רייכל לבין הגיטריסט והמקישן ממאלי לא היו גבוהות במיוחד. השירים של רייכל מתנהלים בדרך כלל בקצב זהיר, מרובע, ממושמע, חלבי, ללא אנרגיה ודינמיקה. זה החיסרון הכי גדול שלו לטעמי, ובסיטואציה של נגינה ספונטנית, כמו זו שבה הוקלט האלבום החדש, החיסרון הזה בוודאי יבלוט. במקרה הטוב, חשבתי, התרומה של רייכל תחוויר בהשוואה לשני הנגנים האפריקאים המצוינים, ובמקרה הרע הוא יגרום להם לנגן מתחת לרמה הרגילה שלהם.

מימין: ויו פרקה טורה, עידן רייכל ויוסי פיין - לחצו להגדלהצילום: ניצן טרייסטמן

טעיתי לחלוטין. רייכל מתגלה באלבום הזה לא רק כנגן טוב, אלא כמוסיקאי שיודע להקשיב ולאלתר. ושלושת הנגנים האחרים - תענוג לאוזניים. פראזות הגיטרה המסתלסלות של טורה; הנקישות הצנומות הנפלאות של הפרקשניסט קאנה (הן כל כך זעירות, שזה נשמע לפעמים כאילו הוא מנגן עם קיסמים); הבס הגמיש והדינמי של פיין. בניגוד גמור לקטעים של יאיר יונה, שיש בהם תמיד תחושה של התפתחות לינארית, הקטעים באלבום הזה הם יותר מעגליים. ההתפתחות היא לא בתוך כל קטע אלא במעבר בין קטע לקטע, ולאורך האלבום יש מגוון רחב מספיק של מקצבים והלכי רוח כדי שהאוזן תישאר כרויה ומתעניינת.

אם כבר מדברים על עידן רייכל ומוסיקאים ממאלי, כדאי להזכיר שבסוף אפריל אמורה לבוא לישראל הזמרת האדירה אומו סנגרה, שתופיע בסדרה שרייכל מייעץ לה. סנגרה היתה אמורה להופיע בארץ בסוף 2011 אבל ביטלה בשל מחלה. יש לקוות שהפעם היא תבוא כמתוכנן. זו אמורה להיות הופעה שאסור בתכלית האיסור להחמיץ.

יאיר יונה - "World Behind Curtains" (אנובה) "The Tel Aviv Session" - "The Toure-Raichel Collective" (Cumbancha)

מתוך The Tel Aviv Session

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ