"פצצות הקצב" של פסנתרן הג'ז הגדול מקוי טיינר - מוזיקה - הארץ

"פצצות הקצב" של פסנתרן הג'ז הגדול מקוי טיינר

הפסנתרן שניסח קול מקורי ברביעייה האגדית של ג'ון קולטריין, הוא גם היחיד ששרד ממנה. שיחה על ג'ם-סשן בסלון היופי של אמא לקראת הופעתו בישראל

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

אחד הדברים שהופכים את המוסיקה של ג'ון קולטריין לנצחית הוא התחושה הפלאית שהסקסופון שלו פותח שערי שמים. זה נשמע מופשט מאוד, אבל מי שהקשיב למוסיקה של קולטריין יודע שאפשר להרגיש את זה קורה. הצליל בוקע מהכלי, מתחיל לטפס, חוצה את הגבהים שבהם רוב הג'זיסטים האחרים משייטים, מתקרב אל השמים - וגורם להם להיפתח, מבקיע דרכם. אין פלא שבמוסיקה של קולטריין, אולי יותר מכל ג'זיסט אחר, נקשרה הילה של רוחניות ואפילו קדושה.

אבל הסקסופון של קולטריין לא היה מגיע לשמים בלי מכונה מוסיקלית תומכת, שייצרה תנועה מעגלית מגביהה והולכת ונתנה לסקסופוניסט תנופה, שהמלה "אדירה" עושה לה עוול. וכאן נכנסו לתמונה המתופף אלווין ג'ונס, הקונטרבסיסט ג'ימי גריסון והפסנתרן מקוי טיינר. במשך ארבע שנים, בין 1961 ל-1965, שלושת המוסיקאים הנפלאים האלה העניקו לקולטריין את התמיכה המושלמת וסייעו לו ליצור גוף עבודה שהוא לא רק אחד משיאי הג'ז, אלא גם נקודה זוהרת בהיסטוריה של המוסיקה במאה ה-20.

ג'מקוי טיינר, כיוםצילום: ג'ון אבוט

קולטריין מת שנתיים לאחר מכן, בן 41 בלבד. גריסון וג'ונס כבר אינם בין החיים. טיינר, בן 74, השריד האחרון לרביעייה הגדולה של קולטריין, יבוא במוצאי שבת להופעה אחת בישראל, בהיכל התרבות בפתח תקוה.

כשהוא נשאל בראיון טלפוני קצר אם כבר בתחילת העבודה שלו עם קולטריין היה ברור שזה עומד להיות הרכב מונומנטלי, הוא אומר בפשטות: "היו לנו אנשים טובים בלהקה". איזה אנדרסטייטמנט. "היינו מאוד רציניים, כנים ומוכשרים", ממשיך טיינר. "אהבנו את מה שעשינו. נהנינו. הכנסנו הרבה אנרגיה לתוך העבודה. וג'ון כיבד אותנו כסיידמנים שלו".

קשרים בלתי אמצעיים

בזכות התרומה הקריטית שלו לצליל של הרביעייה, וגם בזכות אלבומי סולו מעולים משנות ה-60-70, טיינר היה לאחד הפסנתרנים המשפיעים ביותר בעולם הג'ז. יש הטוענים כי לצד ביל אוונס והרבי הנקוק, טיינר הוא הפסנתרן המשפיע ביותר ביובל האחרון.

האם הוא מזהה את ההשפעה שלו גם על הפסנתרנים של הדור הנוכחי, אלה שצומחים בימים אלה? "מדי פעם ניגשים אלי פסנתרנים צעירים עם שאלות. אם יש לי זמן אני משתדל להשיב", אומר טיינר. והאם נמאס לו לפעמים לשמוע פסנתרנים שמחקים אותו? "כשהייתי צעיר יותר זה היה מעצבן לפעמים, אבל אני כבר לא מרגיש כך", הוא אומר. "גם אני חיקיתי את הגיבורים שלי כשהייתי צעיר".

ובכל זאת, יש הבדל גדול בין היחסים שהיו לטיינר הצעיר עם הגיבורים שלו לבין היחסים של הפסנתרנים הצעירים של היום עם הגיבורים שלהם, טיינר למשל. כשטיינר היה נער, בשנות ה-50, עולם הג'ז היה קהילה קטנה יחסית. בעיר שבה הוא גדל, פילדלפיה, שהיתה חממת ג'ז פורחת, הוא יכול היה לקשור קשרים בלתי אמצעיים עם האלילים שלו.

הוא מספר, למשל, שבנעוריו באד פאואל, הפסנתרן שהכי העריץ (לצד תלוניוס מונק), עבר לגור "מעבר לפינה". ולא רק שפאואל גר בקרבת מקום, הוא אפילו היה קופץ מדי פעם לסלון היופי של אמו של טיינר, שם טיינר הצעיר וחבריו היו מנגנים. ג'ם סשן עם באד פאואל בסלון היופי של אמא - האם יכול להיות בית ספר טוב מזה לג'ז?

גם קולטריין היה קופץ מדי פעם לסלון היופי של גברת טיינר. טיינר וקולטריין ניגנו ביחד לראשונה ב-1957. טיינר היה טירון בן 19 ואילו קולטריין, שהיה מבוגר ממנו ב-12 שנה, חזר לפילדלפיה אחרי שמיילס דייוויס פיטר אותו (זמנית) והסקסופוניסט חזר להתגורר בבית אמו בעיר. טיינר התחיל לבלות זמן רב בבית משפחת קולטריין, ובין שני המוסיקאים נקשר קשר כשל אחים.

"הוא הראה לי דברים שכתב ומאוד רציתי להקליט אתו", אמר טיינר לאשלי קאהן, מחבר הספר "A Love Supreme", "אבל הוא אמר לי שאני עדיין צעיר מדי". בסוף שנות ה-50 הצטרף טיינר ל"ג'זטט", אחד ההרכבים המובילים של זרם ההארד-בופ. כשקולטריין עזב סופית את ההרכב של דייוויס וייסד רביעייה משלו, הוא הציע לטיינר להצטרף. "אני חושב שהוא לא רצה להציע לי מפני שהוא היה מיודד עם בני גולסון (מנהיג ה'ג'זטט'), אבל אשתו, נעימה, עודדה אותו להתקשר אלי", סיפר טיינר ללואיס פורטר, מחבר הביוגרפיה הטובה ביותר של קולטריין. "בשבילי זאת היתה החלטה קשה, אף על פי שהיה לי ברור מה אני רוצה לעשות".

רביעיית ג'ון קולטריין בהופעה

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

קולטריין ידע מדוע הוא רוצה את טיינר בהרכב. "הגישות שלנו משתלבות", הוא אמר. "לעבוד עם מקוי זה כמו ללבוש כפפה". טיינר, מצדו, לא הצטנע בנוגע לתרומה החשובה שלו לרביעייה של קולטריין. "בלי שמץ של שחצנות, אני חושב שג'ון לא היה מגיע לאן שהגיע אם לא הייתי הפסנתרן שלו", הוא אמר לפורטר. "אני יכול לומר את זה מפני שכשהיו לי התחייבויות, למשל כשאשתי ילדה, ג'ון לא היה מביא פסנתרן אחר במקומי. הוא היה מנגן ללא פסנתרן. הוא ידע שאף אחד אחר לא יוכל לתת לו את התמיכה הקצבית שנתתי לו. הוא ידע שהוא יכול לסמוך על הבסיס הקצבי הזה, על השמיכה הזאת, ושגם אם הוא ירצה לעשות את הדברים הכי פרועים באלתור שלו, הפסנתרן שלו תמיד יהיה מאחוריו, עם הקצב האיתן שלו".

מהציטוט הזה עשוי להשתמע שטיינר היה ספק קצב ותו לא. האמת אינה יכולה להיות שונה יותר: טיינר ניסח קול מקורי להפליא, עם יד שמאל אדירה שהיתה זורקת בכל כמה שניות מעין "פצצות קצב" ובין פצצה לפצצה היתה מנגנת סדרות מרהיבות של אקורדים בעלי צבעוניות עזה, שחרגה מגוני המז'ור-מינור הרגילים.

האפקט שנוצר היה כפול: מצד אחד דחיפה קצבית בלתי ניתנת לעצירה, ומצד שני תחושה של חיפוש הרמוני בלתי פוסק, ששיקף את תאוות החיפוש הבלתי נלאית של קולטריין. כשטיינר נשאל איך פיתח את הגישה הייחודית שלו, הוא משיב: "כשהייתי ילד ניגנתי הרבה מוסיקה קלאסית. הקשבתי לבאך, שופן, דביסי וכל המאסטרים. למדתי מהם הרבה על הרמוניה".

באלבומים הראשונים של הרביעייה טיינר היה עדיין אלמוני יחסית (על עטיפת האלבום "Africa Brass" מופיע השם "מקוי טרנר"). אף שהיה הצעיר בהרכב, טיינר אומר שאף פעם לא חשש לעמוד על שלו. "היחסים בינינו היו מושתתים על כבוד", הוא אומר. "זה אף פעם לא היה ‘אני לא אקשיב למה שאתה אומר כי אתה צעיר'. מה פתאום. ג'ון הקשיב לכל רעיון. זה היה כמו קולקטיב".

טיינר נהנה מחופש פעולה גדול ומקטעי סולו ארוכים. הסיבה העיקרית לכך היתה האמון הגדול שקולטריין רחש לו, אבל ייתכן שהיו סיבות נוספות. קולטריין היה פנאט של מוסיקה ומתאמן אובססיבי. בביוגרפיה של פורטר יש עדויות שלפיהן בהופעות של הרביעייה, כאשר טיינר היה מנגן סולו, קולטריין היה יורד מהבמה, הולך לשירותים וממשיך לנגן שם.

זה לא היה קשה לפעמים להיות לצדו של אדם שחי ונשם מוסיקה 24 שעות ביממה?

"ג'ון היה השראה לכולנו", אומר טיינר. "מעולם לא ראיתי מישהו שהיה מחויב כל כך למוסיקה שלו. הסקסופון היה תמיד בפה שלו. הוא תמיד עבד על משהו. היה יפה להתבונן בו".

קולטריין, וגם אתם, חברי הרביעייה, נראיתם תמיד רציניים להחריד על הבמה. היו גם רגעים יותר משוחררים?

"מחוץ לבמה היו רגעים של צחוק ובדיחות, אבל על הבמה התייחסנו למוסיקה בצורה הכי רצינית".

כיוונים חדשים

קולטריין התפתח מוסיקלית כל הזמן, אבל אם במחצית הראשונה של שנות ה-60 היה שינוי הדרגתי, הרי ב-1965 עשה קולטריין תפנית חדה לכיוון הג'ז החופשי, צירף להרכב נגן כלי הקשה וסקסופוניסט נוסף. התפנית הזאת גרמה לשניים מחברי הרביעייה, טיינר והמתופף אלווין ג'ונס, לעזוב. כשטיינר נשאל על כך, הוא מקמץ במלים: "עזבתי את הרביעייה מפני שרציתי להתרכז במוסיקה שלי. ג'ון הלך לכיוון אחד, ואני הלכתי לכיוון אחר. הוא הבין מדוע הייתי חייב לעזוב".

בראיונות מהעבר הסביר את עצמו בצורה יותר מפורטת ונוקבת. "לא חשבתי שאני יכול לתרום למוסיקה הזאת", אמר. "לפעמים בכלל לא יכולתי לשמוע מה כל אחד מנגן. כל מה שיכולתי לשמוע זה הרבה רעש. לא היה לי שום רגש ביחס למוסיקה, וכשאני לא מרגיש אני לא מנגן".

טיינר מנגן עם רביעיית ג'ון קולטריין ב-1961 בקופנהאגן. חיפוש הרמוני בלתי פוסקצילום: גטי אימג'ס

רוב חובבי הג'ז מכירים את האלבומים שטיינר הקליט בשנות ה-60 וה-70. האם לרגל ההופעה הקרובה שלו בישראל, הוא יכול להסביר באיזה אופן הנגינה שלו השתנתה מאז אותם ימים? "אנשים צריכים לשמוע ולשפוט בעצמם", הוא אומר. "אני לא אוהב לנתח. אני גם לא מקשיב לאלבומים ישנים שלי".

ובכל זאת, אתה חושב שהנגינה שלך שמרה על העוצמה המסיבית שהיתה לה בעבר? ואם לא, האם היא ממירה את העוצמה באיכויות אחרות?

"אני מנסה להתפתח. ללמוד ולהתפתח. במשך השנים למדתי הרבה דברים על עצמי, על מה שאני אוהב, על מה שאני רוצה. תפישות משתנות. אני מנסה ללכת לכיוונים חדשים".

לפני שבועיים קסנדרה וילסון ביטלה את ההופעות שלה בישראל בלחץ של ארגונים פרו-פלסטיניים. האם מישהו פנה אליך בדרישה שלא תופיע בישראל?

"כמוסיקאי המטרה שלי היא לא לצאת בהצהרות פוליטיות, אלא לנסות לגרום לאנשים שמחה באמצעות המוסיקה שלי. נסעתי בעולם רוב חיי, ואני יודע שאנשים בעלי רקעים ואמונות שונים נהנים מהמוסיקה שלי. אני משתדל שלא לעסוק בסוגיות פוליטיות".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ