שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ארבעה אלבומי אינדי חדשים ומומלצים

הבציר האחרון של אלבומי האינדי שיצרו מוסיקאים הפועלים בצורה עצמאית, הוא יפה בדרכו הקטנטנה

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

זירת המוסיקה העצמאית בישראל נתפשת לפעמים כמקשה אחת (אינדי הוא כל מה שאינו מיינסטרים), אבל הקטלוג הכוללני הזה עושה עוול לסצינת האינדי השוקקת, המעניינת, המגוונת, המפולחת והמבוזרת שהתפתחה כאן בשנים האחרונות. הדמיון בין "טייני פינגרס" ל"רוצי בובה" (אם להזכיר בצורה מקרית שתיים מלהקות הגיטרות באינדי הישראלי) הוא בערך כמו הדמיון בין "תיסלם" ל"תרנגולים".

דרך אחרת לקטלג את ההתרחשות המוסיקלית העצמאית בישראל - שאף היא בעייתית ופשטנית מאוד, אך פחות מתמונת המקשה האחת - היא להפריד בין שני מחנות מוגדרים מבחינת אופי הפעילות.

מהצד האחד (והעיקרי) של המתרס ניצבים כל המוסיקאים העצמאים, שפועלים לפי חוקי המשחק של שוק המוסיקה - הם יוצאים אל העולם, מופיעים על כל במה שמוכנה לקבל אותם, יוצרים קשרי גומלין עם מוסיקאים שקרובים אליהם ברוחם ומקווים שהמוסיקה שלהם תצליח להדהד במרחב שבו הם פועלים, מצומצם ככל שיהיה. מבחינה הזאת, אין הבדל עקרוני בין "טייני פינגרס" לבין "רוצי בובה".

מהצד השני של המתרס ניצבים מוסיקאים מזן אחר: אנשי הלבד. באישיותם הם יכולים להיות חיות חברתיות, ובחלק מהמקרים הם גם מנגנים בלהקות, אבל כשזה מגיע ליצירה האישית שלהם, הם עובדים ביחידות. להקה של איש אחד, או ליתר דיוק: איש אחד שלא רוצה להיות להקה.

עטיפת האלבום "The Benefit Project"

לא רק שהיוצרים אלה מקליטים לבד בבית, הם על פי רוב לא יוצאים ממנו כדי להופיע. המוסיקה שלהם לא מתאימה למחזה אנרגטי, מיוזע ואקספרסיבי כמו הופעה. זאת בדרך כלל מוסיקה זעירה, מוסיקה שהמרחב הטבעי שלה הוא חדר שינה, ועדיף שלא יהיה גדול מדי. אני מציע לכנות את היוצרים אלה "המיניאטוריסטים".

המוסיקה המיניאטוריסטית הישראלית לא נולדה עם פריחת האינדי. "שעשועי כאילו" של אלון אולארצ'יק, למשל, הוא יצירת מופת מיניאטוריסטית. אבל המהפכה הטכנולוגית, שהפכה את ההקלטה הביתית לעניין פשוט; והופעתן של פלטפורמות אינטרנטיות כמו Bandcamp, שמאפשרות להפיץ את המוסיקה בקלות - מעודדות את בלוטות היצירה של אנשי האגף הזערורי באינדי הישראלי, ובתקופה האחרונה נרשם יבול מרשים של יצירות מיניאטוריסטיות חדשות.

לא רק הכמות מרשימה, גם האיכות. אם לשכוח לרגע מהדוגמה של "שעשועי כאילו" הגאוני, הרי שהיומרה הזערורית של היוצרים המיניאטוריסטים גוזרת בדרך כלל מנעד איכות מוגבל. איכשהו, לא סביר שאלבום מיניאטוריסטי יהיה הצלחה אמנותית מסחררת. אבל הוא יכול להיות אלבום יפה, מתגמל, כובש, מרגש ואפילו מבריק.

הבציר האחרון של האלבומים המיניאטוריסטיים אולי לא הניב אלבום מבריק, אבל הוא מביא אתו כמה אלבומים יפים בדרכם הקטנטנה, ומאזינים שנוטים חיבה בסיסית לאסתטיקה הזערורית עשויים ליהנות מהם מאוד.

יוסי אלעזר: מחווה מרגשת

האלבום המיניאטוריסטי החדש החביב עלי הוא "The Benefit Project" של יוזף. יוסף, שקורא לעצמו לפעמים גם פרנץ יוזף, הוא יוסי אלעזר, מוסיקאי חיפאי ומעריץ אדוק של הלהקה האנגלית "קרדיאקס". הוא מקשיב לה בדבקות כבר 20 שנה, נסע כמה פעמים לאנגליה כדי לראות אותה בהופעה, ועדיין נופל על הברכיים בכל פעם שהוא שומע אותה. אפשר להבין אותו: זאת באמת להקה מופלאה ויחידה במינה.

ומדוע כל זה רלוונטי לאלבום החדש שלו? מפני שכל הכנסותיו של האלבום יוקדשו לשיקומו של טים סמית, הסולן הגאון של "קרדיאקס", מהתקף הלב שבו לקה ב-2008 - התקף שבגינו הוא לא יכול לנגן כיום. מעריצי הלהקה ברחבי עולם יזמו לפני כשנתיים אלבום התרמה לסמית, אבל יוזף לא הספיק לשלוח שיר לאלבום והחליט להקליט אלבום התרמה שלם משלו. קשה לחשוב על מחווה מרגשת יותר למוסיקאי אהוב.

ולא רק המחווה יפה ומרגשת, אלא גם המוסיקה. יוזף יוצר תחת השפעה מכרעת של הלהקה שהוא מעריץ: מלודיות מורכבות מתרוצצות, מקצבים עם הפרעות קשב, אורגנים באווירה מעורבת של כנסייה אנגליקנית ויריד כפרי בפלך הרטפורדשייר.

אז הוא חקיין? אולי, אבל למי אכפת. המוסיקה שלו מלאה בדמיון, בהומור, במנגינות אקסצנטריות נהדרות, והכי חשוב - יש בה מתח קרדיאקסי נפלא בין זערוריות בסיסית לבין הבלחות של נגינה הרואית. תענוג להקשיב לאלבום הזה, ותענוג לתרום למטרה החשובה שלשמה נוצר. אפשר לשמוע את האלבום ולקנות אותו כאן.

ניר מטרסו: עולם פרטי

מאחר שהמוסיקאים המיניאטוריסטים אינם מופיעים בדרך כלל, הם יכולים להפנות לאפיקי יצירה אחרים את האנרגיה האין סופית שמוסיקאי אינדי טיפוסיים משקיעים בהופעות. אפיק היצירה המועדף על המיניאטוריסטים הוא עיצוב והכנת עטיפות האלבומים שלהם. המיניאטוריסט הבולט מהבחינה הזאת הוא ניר מטרסו - קומיקסאי, מעצב ומוסיקאי, שמקליט תחת השם צ'רלי קצ'רלי ומפעיל את הלייבל האינטרנטי Birdsong, חממה זעירה ליוצרים מיניאטוריסטים.

מטרסו התעלה על עצמו בעיצוב האריזה של אלבומו החדש, "Misadventure of a Meaty Machine". הדיסק מונח בארגז קרטון גדול, שבתוכו גם משחק לוח. מהם חוקי המשחק? איך הוא קשור לדיסק? מדוע הקובייה מגיעה רק עד 3? ומדוע יש בארגז גם אף קטן מעץ? ככל הידוע לי, אין תשובות לשאלות האלה, אבל חיית הקרטון הזאת כל כך יפה ומלאת דמיון - כל כך שונה מעטיפת הדיסק הממוצעת - שזה לא משנה.

ואיזה כיף לגלות שכמו במקרה של יוזף, גם אצל צ'רלי קצ'רלי המוסיקה לא מחווירה בהשוואה לאלמנטים החוץ-מוסיקליים הסופר-מקוריים. יש לה תוקף משלה והיא מצליחה לצייר עולם פרטי קטנטן שמתגמל להיכנס לתוכו.

המיניאטורות המוסיקליות מבוססות על שני מרכיבים עיקריים. האחד הוא נגינת בס רפטטיבית, שחושפת את האהבה של מטרסו לצליל של הפוסט-פאנק; והשני הוא משחקים משעשעים עם טקסטים מוקלטים (דקלומים מסתוריים, הוראות ביורוקרטיות וכדומה). ביחד עם מקלדות עקומות, כלי הקשה מתפרקים וכמה הבלחות מפתיעות של כלי נשיפה, ה"הרפתקה הכושלת של מכונת בשר" (כך נקרא האלבום) מתגלה כהרפתקה מקסימה.

את האלבום אפשר לשמוע ולהוריד כאן. את הדיסק עם משחק הלוח אפשר לקנות בחנויות אוגנדה בירושלים ובתל אביב וגם דרך האתר של בירדסונג.

שי רוט: זמן פרדס חנה

מיניאטוריסט נוסף שהוציא לאחרונה אלבום חדש הוא שי רוט. רוט אולי מוכר לחלק מיודעי האינדי הישראלי ככותב העיקרי של להקת "תעני אסתר". לטעמי, זו אחת מלהקות האינדי-פופ הטובות בזירה המקומית, ורוט הוא אחד הכותבים המוכשרים והמדויקים בזירה העצמאית: מלודיסט מצוין, שיודע לייצר מוסיקה קלילה אך לא מתנדפת.

אם "תעני אסתר" פועלת על הקו שבין פרדס חנה (שם רוט גדל) לתל אביב (שם נמצאים המועדונים שבהם הלהקה מופיעה) - רוט המיניאטוריסט מתבצר בפרדס חנה, ב"בית על העץ", כשמו של האולפן שבו הוקלט האלבום.

מי שיצפה מהשירים של רוט להישמע כמו השירים של "תעני אסתר", כלומר בעלי מטען פופי מלא חדווה מתפרצת, עלול להתאכזב בתחילה מ"טיפוס עצמי", שפוסע בקצב חולמני יותר. אבל האזנות נוספות יגלו שבאח המופנם של אסתר, שמתנהל לפי זמן פרדס חנה, יש יותר מכפי שנדמה בתחילה.

מנגינות חמודות ופופיות בדרכן המגושמת במקצת, שימוש מקסים במקלדות, טקסטים נבונים באווירה סוריאליסטית (שמושרים בקול חיוור מדי), והלך רוח של אדם ששוכב לו על הגב, מביט על התקרה, רואה כיצד חולפים ימיו בבטלה גמורה, ובמקום להתלונן על כך מזיז את עצמו, כותב כמה שירים, מקליט אותם ומעלה לאינטרנט. לחצו לשמיעה וקנייה.

שי רוט. קצב חולמניצילום: אילונה בלגה

יאיר קז: סצינה עם השטן

המיניאטוריסט האחרון בבציר הנוכחי מנגן בימים כתיקונם בלהקה שקרויה על שם אחת החיות הכי פחות מיניאטוריות בטבע. הצלילים הראשונים באי-פי החדש של יאיר קז מזכירים באוושת המקלדות הקלילה שלהם את הצליל המאוורר של האלבום האחרון של "ג'ירפות", אבל האי-פי הצנוע הזה, שנקרא "Automatic Orchestra", שונה בתכלית מהאלבומים של הלהקה האם, שמבוססים על הנוכחות הבלתי מיניאטורית בעליל של גלעד כהנא.

פרויקט הסולו החדש של קז זעיר אפילו יותר מהאלבומים הזערוריים האחרים - גם באורכו (חמישה קטעים שנמשכים 17 דקות) וגם במספר הכלים שמנגנים בו (אורגן קסיו ישן וקופסה בשם Auto Orchestra שמחוללת סאונדים אלקטרוניים עתיקים). המטרה הלא מוצהרת של האלבומון הזה - ליצור מוסיקה בעלת תוקף באמצעות ארסנל כלים מוגבל ורטרואי - מתממשת במלואה בקטע השני, שיר פופ קטן ומצוין שבשורת המפתח שלו קז שר (באנגלית ובקול מסונתז) "יש לי סצינה עם השטן, אבל שכחתי את השורות שלי".

הבעיה העיקרית של "Automatic Orchestra" היא ששני השירים הבאים מנסים ללכת בנתיב דומה, אך ללא הצלחה יתרה. מה שאומר שבאלבום שכולל חמישה שירים בלבד, שהיו אמורים להיבחר בפינצטה, יש רצף של שני שירים לא אטרקטיביים במיוחד. למרבה השמחה, שתי הרצועות הנותרות באי-פי - הרצועה הפותחת (תצוגת תכלית חמודה של קופסת הסאונדים) והרצועה הסוגרת (דקלום נוגע ללב של מחשב שיצא משליטה) - הן קטעים מוצלחים. אפשר לשמוע ולהוריד את האלבום בחינם כאן. קז ישיק אותו ב-20 בחודש בבר התל-אביבי "אברקסס". *

יוזף - "The Benefit Project". הוצאה עצמית

צ'רלי קצ'רלי - "Misadventure of a Meaty Machine". בירדסונג

שי רוט - "טיפוס עצמי". הוצאה עצמית

יאיר קז - "Automatic Orchestra". הוצאה עצמית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ