בחזרה אל אריק לביא

הוא שר לה שיר

שמונה שנים אחרי מותו של אריק לביא, אלמנתו, שושיק שני, מפרסמת ספר על חייהם המשותפים. לבתה, העיתונאית יעל לביא, היא מספרת על האהבה שפרחה בין הייקית ליתום, על ימי כסית המופלאים, על התקופה שעזב אותה למען אחרת וגם על החיים בלעדיו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יעל לביא

כשגילגלו את אבא לחדר הניתוח בבית החולים בילינסון, אמא ליוותה את מיטתו והחזיקה לו את היד. אני ונועה הלכנו מאחוריהם כדי לא להפריע. "אם אני לא חוזר, תדעי שאני מאוד אוהב אותך". אמא ליטפה לו את הראש ואמרה, "אני חירפתי את נפשי למענך. אתה חוזר!" אבא חייך ובכה לפני שנעלם במעלית שהובילה אותו למרתף הניתוחים. סוף סצינה.

סרט הוליוודי לא היה עושה צדק לסיפור חייהם של אבא ואמא שלי. וזו רק אחת מני סצינות רבות, שכמו תמיד אצל הורי, היתה גדולה מן החיים עצמם.

אבא היה אריק לביא ואמא היא שושיק שני. שמונה שנים אחרי מותו, הם עדיין אריק ושושיק בתודעה הקולקטיבית וגם בסלון המשפחתי.

כשאבא נפטר בשנת 2004, אני ונועה אחותי דאגנו לאמא שלי. קשה היה לתאר אותה בלי אבא. לפעמים אי אפשר היה לדעת איפה הוא נגמר והיא מתחילה, ולהיפך. אבל שושיק היא זן נדיר, ייקית מובהקת, ולעתים נדמה לי שיש לה הגן של שמעון פרס והיא תחיה לנצח.

אריק לביא ושושיק שני במופע "הוא והיא" של אפרים קישון, 1962

כמו שהיא החזיקה את אבא שלי בחיים היא גם מצאה דרך להמשיך אותם בלעדיו. חלק מאותה הדרך היתה לחבר ספר על חייהם בשנים האחרונות. "אני אשיר לך שיר", הרואה אור החודש בהוצאת הקיבוץ המאוחד (בליווי דיסק ובו 15 שירים), הוא הסיפור של הורי, ספר זיכרונות חייהם, כפי שהיא קוראת לו. הוא כולל קטעים שכתב אבי על ילדותו כמה שנים לפני שנפטר, ובמרכזו אמא מספרת איך נפגשו, חיו ושרדו זה עם זה והיו חלק מיצירת התרבות המתהווה בישראל.

אני מכירה את הסיפור שלהם על בוריו, כל פרט ופרט, ובכל זאת כשהחלטתי לראיין את אמא לקראת יציאת הספר חששתי קצת. לא מהסיפור כמו מהמעמד עצמו ואולי גם קצת ממנה.

"את תכיני שאלות מראש, כן?" היא הזכירה לי בטלפון כשקבענו יום לראיון. "כן אמא, אני אכין שאלות מראש". אני עיתונאית כבר 17 שנה, אפשר לומר שיש לי קצת ניסיון במקצוע, אבל כשאמא שלי אומרת לי להכין שאלות מראש כאילו התחלתי לעבוד אתמול, אני אכין וגם אעבור עליהן פעמיים (טוב, אולי אפילו שלוש).

אנחנו יושבות בדירה שלה ושל אבא ברחוב בזל בתל אביב. חשוב לציין שהיא גם הדירה שלו, כי אבא עדיין בכל פינה. כמעט דבר לא השתנה מאז שנפטר. הספרים והדיסקים שלו עומדים דום מתוח בחדר העבודה. כיסא הנדנדה במטבח שבו אהב לשבת בזמן שאמא בישלה עוד זז קצת כאילו זה הרגע קם. אבל כמעט עשור חלף מאז שהלך ואני חייבת לשאול:

למה דווקא עכשיו לכתוב את הביוגרפיה של שניכם?

"בשנתיים הראשונות אחרי מותו של אבא היה מצבי פחות טוב מאשר עכשיו. זאת סיטואציה לא קלה. פתאום יוצא לך מהחיים אדם שהיית אתו יותר מ-50 שנה. לא בדיוק דיכאון וחוסר טעם לחיות, אלא הרגשתי כאילו פתאום חסרה לי יד או איבר מסוים. כי אני ואבא במשך שנים... את יודעת, כמו שאומרים ‘והייתם כבשר אחד'. אז פתאום חסר. עם כל זה שבשנים האחרונות הוא היה חולה מאוד, עדיין היתה לידי פיסית הנפש התאומה שלי, שיכולתי לטפל בה. ההסתגלות למצב אחר לגמרי היתה לי קשה.

"מאחר שאני כן אדם חזק, לא רציתי להתמוטט מזה, אז ישנה גם המלחמה הפנימית הזאת, שמצד אחד אתה גם לא רוצה להתמוטט ומצד שני אתה כן מרגיש שאתה מתמוטט. זו מן קריעה. מלחמה.

"הרעיון לא בא ממני אלא מעורכת כתב היד, עדנה שבתאי. אני מיודדת עם עדנה הרבה שנים ואבא היה מיודד עם בעלה יעקב שבתאי, שכתב לו את שיר ‘ההד'. אז עדנה אמרה לי, ‘תשמעי, למה שלא תכתבי את הזיכרונות שלך'. היא אמרה לי שאני אקח פנקס עם עיפרון שיהיה תמיד אתי. ובאמת כשהייתי הולכת לצעדות שלי על הים בבוקר או הולכת ברחוב ונזכרת במשהו, הייתי מוציאה את הפנקס ורושמת. אפילו לא בידיעה שייצא מזה ספר אלא יותר כתרפיה".

שושיק שני, היום. תמיד להיות בשליטהצילום: אילייה מלניקוב

זה גם לקח לך כמה שנים - מפני שזה היה כמו תרפיה?

"זה צמח לאט לאט ובדיעבד גם התחלתי להתעסק הרבה בעיזבונות המוסיקליים של אבא. הוצאנו תקליט, ‘הוא והיא' (אן-אם-סי), הוצאנו את ‘דיוקן' עם 75 שירים והתחלתי להיכנס לתוך העבר המוסיקלי של אבא וראיתי שיש המון המון חומר. היו הפסקות כי הייתי עסוקה בדברים אחרים. אבל בניתי את זה לאט לאט וזה עזר לאבל. האבל נהפך ליצירה. למשהו אקטיבי וגם אופטימי".

את יודעת שזה דבר שמפחיד אותי קצת; אולי עכשיו כשסיימת עם הספר תצללי חזרה לאבל.

"לא, לא, לא. אני רוצה להגיד לך שהעבודה על הספר הזה ביגרה אותי. התבגרתי כבן-אדם".

איך?

"אני מדברת על האדם שבי. עצם העובדה שאני חיה היום בלי בן זוג. אני התחזקתי מהכתיבה של הדברים האלו. זה גרם לי להתחזק, אני לא יודעת איך להסביר את זה".

אולי, בעצם, לראשונה בחייך עשית משהו בשביל עצמך עם הספר הזה ולא רק בשבילו.

"יכול להיות".

כי רוב השנים עשית כמעט הכל בשבילו.

"את צודקת ב-100%. ועם זאת, להסתכל אחורה לתוך כל החיים המשותפים האלו שלנו, עם הטוב ועם הלא טוב, ולראות את זה ולהבין את זה ולא להצטער על כלום, כי אין דבר כזה, יש רק היום - זה יצא לטובה, כי עכשיו כשאני חיה לבד אני לא ממוטטת".

למעשה היית בזוגיות כל חייך.

"מגיל 17".

הייתם יחד יותר מ-50 שנה, איך באמת מתמודדים עם אובדן כזה?

"זה חוזק. אני גם אשה מאמינה ואני גם מאמינה שהוא אתי. פיסית הוא איננו, אבל אני יודעת שהוא יום-יום אתי. לפעמים אני מדברת אתו. נדמה לי שאפילו הבוקר אמרתי לו משהו".

מה אמרת לו?

"לא היית מאמין מה שקורה עם הבנות שלך".

סליחה?

"איזה יופי אתן מנהלות את החיים הבוגרים שלכן. רגע, למה את רושמת אם את מקליטה אותי?"

כי אני מציינת משפטים שאני אוהבת. ואזכיר לך בעתיד.

הוא והיא

שושיק שני נולדה בשם שושנה שפרונג לזוג הורים יוצאי גרמניה בתל אביב של שנת 1935. אביה היה מאותם יהודים מעטים שברחו מקלן עם עליית היטלר לשלטון בתחילת שנות ה-30. הוא היגר עם אשתו לפלשתינה. אמא שלי כבר נולדה להם בישראל של ימי המנדט, אך מבחינת חינוך אפשר לומר שהוריה עוד נותרו בגרמניה. בספר היא מתארת ילדות גרמנית לכל דבר:

"למרות רצונם של הורי לתת לי את הטוב ביותר, לא זכיתי כתינוקת לחדר משלי. הזמנים היו קשים והפרנסה לא היתה מצויה בשפע. לכן השכירו את החדר שנועד לי לרווקה ייקית, שידעה לדבר רק גרמנית, שממילא היתה השפה המדוברת ביותר ברחובות שבסביבת בן יהודה-גורדון. ‘קיין טון עברית' (אף לא הגה בעברית), כך קראו בלצון לאזור שבין פרישמן לשדרות קרן קיימת... בתוך ה'קיין טון עברית' הזה גרתי בחדר אחד עם הורי עד שמלאו לי 12. שלוש נפשות בחדר לא גדול עם רדיו ‘טלפונקן' שגם הוא דיבר רק גרמנית".

הוריה של אמי קלטו מעט מאוד עברית במשך חייהם בישראל ולפיכך היא דיברה רק גרמנית עד גיל ארבע. "הייקים, כשהם הגיעו לארץ, היה להם קשה מאוד להתנתק מה'ייקה-לנד' שלהם", היא מספרת לי בסלון בבזל, "אז הם יצרו לעצמם שטעטל גרמני קטן בישראל. גדלתי ברחוב גורדון, כולם היו יוצאי גרמניה, אף אחד לא דיבר עברית. גם הלבישו אותי כמו איזו ילדה גרמנייה קטנה. עם כובע קש, שמלמלות לבנות ונעליים מצוחצחות כמו ילדה אירופאית קטנה".

שני עם לביא ובנותיהם, נועה ויעל, תל אביב 1974צילום: ישראל סימיונסקי/ישראל סאן

הילדות הזאת, איך היא השפיעה עליך כשחקנית?

"אני חושבת שבמשך הקריירה שלי בארץ זה קצת הפריע לי. הייתי יותר מדי אירופאית. כשניגשתי לעבודה על תפקיד הייתי כפייתית. לחפש את הדמות, את כל המרכיבים של הדמות, לחפור עד העומק. הייקיות הזאת היתה לחיות צמוד עם אמת. אצלנו בבית לשקר זה היה הדבר הכי איום שהיה יכול להיות. זה לחיות במסגרת, מסגרת מדויקת מאוד. אתה לא משאיר צלחת בכיור כשאתה הולך לישון בלילה! ‘אורדנונג מוסט זיין', כמו שאומרים בגרמנית - חייב להיות סדר!"

איך הייקיות הזאת עיצבה אותך כאשה וכאם?

"שאלה קשה. אני לא יודעת - תגידי את".

את שמת את כל הגבולות בבית. אבא היה הכיפי ואת היית המחנכת. אבל היה בית מתוקתק מאוד, עם לו"ז.

"כן, הלו"ז הזה מאוד עיצבן אותך כשהיית ילדה - את היית אומרת שאת חלק מהלו"ז שלי ומה פתאום אני מכניסה אותך ללו"ז. אבל את חייבת לזכור שאני גם עבדתי - הייתי שחקנית עובדת, גם הייתי עקרת בית למופת, הייתי צריכה להיות גם אמא למופת ושחקנית למופת. תמיד להיות למופת!"

פרפקציוניזם, למה חייבים להיות פרפקט בכל דבר?

"זאת הייקיות! תמיד להיות בקונטרול. תמיד להיות בשליטה".

זה היה ההיפך הגמור מאבא.

"תשמעי, הוא לא קיבל שום כלים לחיים בילדותו. לא היו לו כלים. היתה לו ילדות מאוד קשה".

אריק לביא נולד בשם לאו אלכסנדר אינזלסבאכר בשנת 1927 בלייפציג שבגרמניה. את ילדותו תיאר תמיד כ"מחורבנת למדי". בספרה, אמא נותנת לו לספר על אותה ילדות בעצמו באמצעות קטעים שכתב בשנותיו האחרונות.

אריק לביא, גרמניה 1934

הוא נולד בטעות לאם חד הורית ושמה אדית שמעולם לא סיפרה לו מי היה אביו. כשהיה בן שנתיים היא התחתנה עם קצין בליגיון הזרים והוא לקח אותה עם בנה למקנס שבמרוקו.

על כך כתב אבא: "אנחנו גרים במרוקו בעיר מקנס בבית לבן בתוך שכונה של בתים קטנים ולבנים. מקס הקצין לא נמצא בבית בדרך קבע. הוא גר במחנה הצבאי ובא לחופשות. כשהוא בבית אמא צוחקת ובקול רם. כשהוא לא בבית, אמא צועקת או בוכה, או כותבת מכתבים לאחיה רוברט שנשאר בגרמניה. ויש לה גם התקפי זעם. היא מטילה עלי עונשים. לפעמים מפשיטה אותי עירום, מחביאה ממני את הבגדים, יוצאת את הבית ונועלת את הדלת עלי".

כשהיה בן שבע אמו ויתרה עליו לחלוטין. היא שילחה אותו ברכבת עם שלט על צווארו והנחיות לאחיות הצלב האדום להעבירו מקרון לקרון עד שיגיע חזרה לדודים רחוקים בגרמניה.

הקרובים הרחוקים בתמורה עשו לו את הטובה הגדולה ביותר בחייו ולקחו אותו עמם לפלשתינה כשברחו מן הנאצים בשנת 1936. בפלשתינה הם הרגישו שעשו כל מה שיכלו לעשות למענו ושילחו אותו לגדול בקיבוצים בצפון כילד יתום.

כשהיה בן 16 הצטרף לפלמ"ח, אבל כמו שהעיד על עצמו במשך חייו, "פייטר גדול לא הייתי, בעיקר אהבתי לשיר לחבר'ה ביחידה".

לביא עם דודתו בגרמניה 1936

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות "גלריה" ישירות לפייסבוק שלכם

דרך הפלמ"ח הוא הגיע אל הבמה לראשונה כמעט בטעות: "נתקלתי בחייל שמן וגוץ שעצר אותי ושאל: ‘תגיד, זה אתה אותו אריה שאומרים עליו שהוא אוהב לשיר ויש לו קול חזק?'. ‘כן', אמרתי, אף על פי שלא ידעתי מי ומה אומרים עלי. ‘יופי', אמר החייל הגוץ, ‘אז בוא אתי, אנחנו צריכים פועל במה'.

"'מי זה אנחנו?' שאלתי.

"'להקת הכרמל, הלהקה הצבאית של פיקוד צפון... בוא!'

"'ואני לא אצטרך לשמור בלילות?' רציתי להיות בטוח.

"'בטח שלא. בוא!' הוא התחיל ללכת ומבלי להסתובב, בטוח שאני הולך אחריו, אמר: ‘קוראים לי בומבה ואני כוכב הלהקה'. המשכתי ללכת אחריו ואמרתי, ‘קוראים לי אריק ואני פועל במה'".

מפועל במה הוא נהפך לשחקן וזמר. בשנת 1951 הגיע עם אותו בומבה צור לתל אביב והצטרף לתיאטרון הקאמרי, שהיה אז, כמו המדינה, בחיתוליו. אמא, שהיתה בת 16 וסטודנטית בבית הספר למשחק של התיאטרון, פגשה אותו שם לראשונה.

מה משך אותך בו בפעם הראשונה?

"זה שהוא היה פרא אדם. הוא גם אמר את זה על עצמו. ואולי באמת אני, שהייתי כל כך ייקית ובאתי ממסגרת כל כך מקובעת, פתאום ראיתי מישהו שפורץ את כל הגבולות - זה העניין. את מבינה, היינו הפכים. שונים לחלוטין, ופלוס ומינוס תמיד נמשכים. ויחד עם זאת, גם הכישרון שלו. אני זוכרת שלמעשה אני התחלתי אתו".

איך בדיוק?

"היינו על אוטובוס של הקאמרי לאיזו נסיעת הצגה מחוץ לעיר שבה הוא כיכב ואני הייתי בה ניצבת. ישבתי לידו ואמרתי לו, ‘אתה נורא מוכשר'. וזה קסם לאבא. הוא סיפר לי אחרי שנים שזה כבש אותו שאני חשבתי שהוא נורא מוכשר. אני הייתי די ממזרה. ידעתי איך לתפוס אותו. כי זה אצל אבא היה הבעת אהבה - כשאמרו לו שהוא מוכשר. זה היה כמו ליטוף בשבילו. כי לא היו לו ליטופים בילדותו, בטח לא מאמא שלו".

אתם נפגשתם בתקופה מעלפת מבחינתי. הסיפורים שסיפרתם על ימי הקאמרי והתרבות הישראלית החדשה שמתהווה במקביל למדינה - הסתובבתם עם כישרונות אדירים מסביבכם.

"כן, אורנה פורת, יוסי ידין, מילוא, שייקה אופיר - אבא שלך העריץ את שייקה".

יש תחושה שאתם הייתם מעין חבורה של בוהמה מלוכדת יותר, בוהמה שונה מזו של היום.

לביא במערכון "הטלפון" עם בומבה צור, הקאמרי שנות ה-50

"אני אסביר לך את ההבדל. הבוהמה של היום הם סלבס. יש להם מנהלים אישיים, מלבישים, סוכנים, אין אליהם גישה אישית. היום הבוהמה היא דבר מנותק, כי היא בנויה על פפראצי, דרך האינטרנט, על רכילויות ואייטמים מרוחקים. אצלנו היתה גישה אישית. היינו נגישים לקהל הרחב. ישבנו ב'כסית'. ישבנו ב'קליפורניה' עם כולם".

ספרי לי על התקופה על כסית - אבא נורא אהב את כסית.

"תראי, לאבא כסית בכלל היתה בית. ממש בית, הוא הרי גר שם כשהגיע לתל אביב אחרי מלחמת השחרור. זה היה הבית הראשון שלו. לא היה לו כסף לאוכל, אז חצקל איש כסית נתן לו ולבומבה צור אוכל ושרפרף לישון עליו בחדר האחורי בלילות תמורת סידור הכיסאות בסוף היום. והכל התנהל מכסית - הכל נכתב ונוצר מכסית. גם הקאמרי היה ליד כסית, כולם ישבו ביחד".

והפן האישי הזה גם השפיע על היצירה והתרבות של אז?

"תראי כאשר ישבו בכפיפה אחת בתוך כסית - שלונסקי, אלתרמן, אלכסנדר פן ואורלנד - הם כתבו שם את הדברים שלהם והקריאו אותם לנו פעם ראשונה. זה הכל נבנה והתרבות נבנתה ואיכשהו התחילה שם".

זה היה יותר גברי או משולב? היו נשים?

"בוודאי שהיו! יפה ירקוני היתה באה, רובינא היתה יושבת בכסית. היה שוויון בין הגברים והנשים שישבו שם, להבדיל ממה שחושבים".

ולא היה מפחיד לשבת עם הדמויות הענקיות האלו, הם התייחסו אליכם בכלל?

"אני לא פחדתי מהם, להיפך. הנה אני אספר לך סיפור נחמד: היתה אופנת שמלות שק באותה תקופה ואני נכנסתי לכסית עם שמלת השק החדשה שלי, ואלתרמן, שהיה לו תמיד שולחן קבוע בפינה, ראה אותי וצעק: ‘או, הנה שושיק בשקיק'. זה פנטסטי. לא היינו סלבס בשום פנים ואופן".

מה את חושבת על התרבות הישראלית היום?

"יש מחזאות ישראלית טובה - צמחו אנשים כמו חנוך לוין".

כן, אבל המוסיקה של היום לעומת אז.

"תראי, התכנים המוסיקליים של היום הם אחרים. המציאות מכתיבה את התנאים ואנחנו חיים במציאות אחרת. לדוגמה, אין יותר סאונד של עבודת אדמה. לא עובדים כאן את האדמה יותר. אפילו תפוחים אנחנו מייבאים!"

ואת התרבות אנחנו מייבאים?

"מוסיקה בהחלט מושפעת. אני יודעת, להקות כמו ‘קולדפליי', שמולדפליי. אני לא ממש מכירה, את יודעת מה הולך היום. יש גם תרבות של חיקוי היום מבחינה מוסיקלית. אין יצירה שבאה מתוכנו כרגע. התרבות היום מושפעת מאוד מחו"ל. כמובן שגם אנחנו הושפענו מאוד - אנחנו היינו לדוגמה ברכטולוגים, אני ואבא. המחזות של ברטולט ברכט נורא עיניינו אותנו וחקרנו אותו כדי להעביר אותו לעברית בצורה הטובה ביותר, כי השפה העברית היתה חשובה לנו מאוד".

ומה עם השפה העברית היום?

"העברית שינתה את פניה. לנו השפה היתה חשובה מאוד - לכל הדור שלנו. התיאטרון והתרבות נבנו מסביב למלה - המלה היתה חשובה מאוד. כיום המלה איבדה את חשיבותה, או כך לפחות אני מרגישה. ולא רק בתרבות".

הם אמנם נפגשו במסגרת תיאטרון הקאמרי, אבל גם אמא וגם אבא לא היו אנשים של מסגרות. את ההצלחה הגדולה הראשונה שלהם חוו מחוץ למערכת התיאטרון הרפרטוארי, כאשר יצרו יחד עם אפרים קישון את ערב המערכונים "הוא והיא" בשנת 1962.

"חזרנו מטיול בניו יורק באותה תקופה, שם ראינו את מייק ניקולס ואיליין מיי על הברודוויי בערב מערכונים לגבר ואשה - וזה מאוד איתגר אותנו. כשחזרנו ארצה פנינו לאפרים קישון שיכתוב לנו ורסיה מקומית".

בביקורות שנכתבו על "הוא והיא", שאת משלבת בספר, כתוב שאבא בצורה אלגנטית נותן לך את הבמה - זה נכון?

קישוןצילום: אי-פי

"כן, כי הוא אף פעם לא חשב שהוא שחקן. אולי יותר מדויק לומר שהמשחק שיעמם אותו, הוא העדיף לשיר, אז על הבמה נתן לי הרבה מרחב. הוא גם חשב שאני שחקנית טובה וחשב שלא קיבלתי מספיק הזדמנויות להראות את זה, וב'הוא והיא' הוא אמר שיש לי הזדמנות".

אז הוא גם היה מחמיא לך על הכישרון.

"בוודאי. הוא תמיד אמר לי שאני מוכשרת מאוד וגם הוסיף שאני לא מתאימה למקצוע הזה בכלל".

סליחה?

"כן, הוא היה אומר שאני שחקנית מוכשרת מאוד אך לא מתאימה למקצוע, כי אני לא ממש מוכנה לעלות על בריקדות בשבילו. הוא אמר לי את זה כל החיים. בכלל, הוא תמיד שאל שחקנים וזמרים צעירים שבאו אליו לקבל עצה: ‘אתה יכול לחיות בלי זה?' ואם התשובה היתה כן, היה ממליץ להם לא ללכת למקצוע. כי צריך נכונות להתאבד על המקצוע הזה. אחרת הוא באמת חסר כל היגיון".

"הוא והיא" היה הצלחה עצומה, נכון?

"הצלחה ענקית. הופעות באיצטדיון ושומרי ראש. הופענו באיצטדיון ברמת גן עם 5,000 איש, כשהערב הוא בכלל תוכנית קאמרית. האמת, שאחר כך המשכנו שנים לעשות ממנו חלטורה. שני דברים פירנסו אותנו לאורך החיים: ‘הוא והיא' ו'הו הו יוליה'. את שניהם כתב אפרים קישון. בעצם אני אנסח זאת אחרת - דבר אחד פירנס אותנו לאורך החיים וזה אפרים קישון והעבודה המשותפת".

לא פחדתם לעבוד יחד? לבטח היו חיכוכים בתחילת העבודה המשותפת?

"היו חיכוכים בעבודה בהתחלה, כן, בטח, אנחנו שחקנים אחרי הכל. הנה לדוגמה, יום אחד באמצע החזרות על ‘הוא והיא' התווכחנו ואמרנו די, זהו זה, אנחנו צריכים להתגרש והחלטנו לנסוע לרבנות באותו הרגע. באותה תקופה אני ואבא זכרנו את הרבנות איפה שהתחתנו בה בשנת 1957, ברחוב יבנה בתל אביב. ואמרנו לנהג ‘תיסע לרחוב יבנה לרבנות!' אבל הרבנות כבר עברה למיקום אחר אז, והנהג ניסה להגיד לנו את זה אבל לא נתנו לו לדבר. ואנחנו מגיעים לרחוב יבנה ואין שם רבנות כי היא עברה לשדרות דוד המלך, והנהג אמר לנו שניסה כל הדרך להגיד לנו את זה ושאל אם אנחנו רוצים לנסוע לשם. אז אבא שאל, ‘את רעבה?' ואני הייתי רעבה אז החלטנו ללכת לאכול במקום להתגרש".

פרידה

"הוא והיא" סימן תקופה טובה בקריירה של הורי. במקביל הם קיימו זוגיות יצירתית אך סוערת של כמעט עשור. ילדים עוד לא היו, בעיקר כי אמא לא רצתה. בספר היא כותבת: "היינו נשואים כבר עשר שנים ולא היו לנו ילדים. אריק רצה מאוד. אני פחות. מלבד פחדים ששכנו עמוק בלבי, הייתי אז בדיוק באמצע המראתה של קריירת המשחק שלי, חלום חיי מאז ילדותי המוקדמת ולא רציתי לקטוע אותה... מאוכזב מסירובי וכועס התחיל לבלות בחוץ בלילות, כשהוא חוזר הביתה בשעות הקטנות. ככל שעבר הזמן המצב החמיר".

למה לא רצית ילדים?

"שני דברים - האמת, בהתחלה פחדתי נורא מהלידה, אני מודה. ממש פחדתי פיסית מלידה. ותשמעי, באותה תקופה היו כמה דברים ביחד - היתה לנו אז הרגשה של חוסר יציבות בזוגיות ופחדתי להביא ילדים לתוכה. ואז גם אבא באמת עזב את הבית בשביל אשה אחרת".

אמנם אני ונועה נולדנו אחרי המשבר בנישואים שלכם, אבל אני מכירה את הסיפור כי מגיל מאוד צעיר סיפרתם לנו הכל על כל פרט בחייכם.

"שאולי לא היה הדבר הנכון לעשות".

ובכל זאת, כשקראתי בספר על התקופה של הפרידה - אני שואלת אותך שוב כמו שתמיד שאלתי: איך סלחת לו? הרי הוא לא היה בסדר ומעבר לזה הוא גם עזב אותך ביום שאבא שלך נפטר.

"נכון. נו?"

מה נו? אני אמרתי לאבא בחייו, כששמעתי את הסיפור, שאם מישהו היה עושה לי דבר כזה הייתי מעיפה אותו קיבינימט ולא חוזרת אליו אף פעם. איך סולחים על דבר כזה?

"האהבה היתה יותר גדולה מהכל. אין מה לעשות".

לביא בסרט "מבצע יונתן" של מנחם גולן, 1977

אבל משבר היה. בספר היא מתארת אותו: "לי היתה הפרידה הזאת כמהלומת גרזן. לא ידעתי את נפשי. ידעתי רק שאבדה לי אהבת חיי. הייתי מאוהבת באריק כל-כולי בגוף ובנפש. מאוהבת בכריזמה שלו, באנרגיות החזקות, בכישרון, בחן, בעצמאות שלו, בחיוניות שלו. הוא היה אמיתי תמיד".

את מספרת בספר איך נלחמת עליו בחירוף נפש. בשלב מסוים אמנם ברחת ללונדון אבל סירבת לתת לו גט. לא ויתרת. לא אמרו לך שאת משוגעת?

"בטח שאמרו לי חברים. אמרו לי, מה את רוצה, די כבר, שיילך".

אני שמחה שנלחמת, אחרת לא הייתי יושבת פה היום, ובכל זאת כאשה אני חייבת לשאול - למה להילחם כל כך על גבר? למי יש כוח לכל הדרמה הזאת?

"אולי חלק מזה היתה הדרמה עצמה. החלק הדרמטי אצל שנינו, אצלי ואצל אבא שלך. זו היתה דרמה. כתבנו הצגה בחיים וחיינו את הדרמה. החיים היו יותר גדולים מהתיאטרון. את חייבת לזכור שהיינו שחקנים, אנשי במה, ואצלנו הכל היה אז גדול גדול גדול. היו אז חיים מאוד תיאטרליים מסביבנו, כמו אלכסנדר פן ורובינא וכל הדרמות האלו, אז עשינו ורסיה שלנו לדרמה של זוגיות. אין לי על זה תשובה מוחלטת, מה החזיק אותי שמה באותה תקופה, מדוע נלחמתי. אבל יחד עם זה אני גם לא מצטערת, כי זה בנה אותי. מה גם שזה נגמר בטוב".

אבל לא יכולת לדעת את זה כשנלחמת על אבא.

"נכון, ואני הימרתי עליו, אבל האהבה הגדולה שלי אל אבא היתה גם מבוססת על כך שידעתי שהוא ביסודו איש מאוד טוב - ספונטני ופראי אבל איש מאוד טוב. איש מאוד רגיש ומרגיש, אמנם מאוד ילדותי אבל מאוד טוב".

מה שהכריע את הכף לטובת אמא שלי היה הלב של אבא, או נכון יותר התקף הלב הראשון, שבו לקה כשהוא ואמי לא היו ביחד. הוא היה בן 40. התקף הלב היה קשה במיוחד. כשפתח את העיניים בבית החולים מיד ביקש את שושיק, אף על פי שלא היו ביחד, אף על פי ששהתה בלונדון. כשהרופאים ניסו ליצור אתה קשר היא כבר היתה במטוס בדרכה אליו, שמעה מחברים בארץ כי חלה ולא חיכתה. מהר מאוד הם חזרו לגור יחדיו בעוד שהיא מטפלת בו.

ואז גם החלטת לעשות ילדים אתו (ברוך השם, א-פרופו). מה השתנה?

"כל המחסומים שהיו לי קודם לכן הוסרו פתאום. כל הדאגות, שלא ידעתי אם הזוגיות הזאת תשרוד ופחדתי מלידה - אז למעשה אחרי שהוא חלה ככה וראיתי אותו כמעט מת, משום מה כל העכבות שהיו לי נעלמו. תראי, המוות טפח לנו על הפנים ואתה מבין כמה החיים נזילים וקצרים".

משפחה

כשהורי הולידו אותי ואת אחותי כבר לא היו סיפורי בוהמה מסעירים בחייהם. למעשה, חוץ מהופעות והצגות על במה, בבית תופעלה משפחת לביא כמשפחה ייקית מדוגמת למופת. אבא מלווה אותנו לבית ספר כל בוקר, ארוחת צהריים כל המשפחה אוכלת ביחד. בלילות אבא הולך לעבודה ולפני זה עושים את לוח הכפל אתו (כדי שנדע חשבון), אמא קוראת סיפור ובתשע לכל המאוחר כיבוי אורות כי "חייב להיות סדר!"

הייתי רוצה לספר סיפורי גבורה ודרמה, אבל זו היתה ילדות משפחתית מאושרת למדי. ואם עננה ריחפה מעל בית לביא, הרי לאורך כל החיים, עם כל הנסיעות להופעות ברחבי העולם והמשק האוטרקי שאמא ניהלה ביד רמה, ריחף מעלינו תמיד רק צל אחד, וזה היה הלב החולה של אבא.

אני זוכרת את המחלה של אבא לאורך רוב הילדות שלי. דבר אחד הבנתי יותר מהספר שלך והוא עד כמה אבא פחד מהלב שלו.

"תראי, התקף הלב הראשון לפני שנולדתן היה התקף לב קשה מאוד. היה די נס שהוא שרד. הוא היה בפאניקה מזה, גם כי הבין שיש לו לב חולה לכל החיים. וזו גם היתה מכה לפרסונה שלו. אחרי התקף הלב הראשון שלו הוא פחד לחזור לבמה. ובשבילו הבמה היתה הכל. אז אחרי התקף הלב הראשון שלו עשיתי הכל כדי לעזור לו לחזור לבמה. הוא פחד שאנשים יחברו אותו לחולשה ומחלה. היום לכל אדם שני יש התקף לב והרפואה מתקדמת יותר, אבל בזמן התקף הלב הראשון של אבא זה היה מעין טאבו, לא דיברו על זה, לא רצו שיידעו".

איך היה לטפל בו?

עטיפת הספר

"לא קל. אבל יצאנו לצעדות בים, חיינו חיים בריאים. שמרתי אותו על דיאטה של אוכל מיוחד, הוא גם הלך לטיפול פסיכולוגי אחרי התקף הלב הראשון שלו ולאט לאט חזר לבמה ואז היה לו כל מה שאהב - משפחה ושירה".

במשך חייו היו לאבי עוד ארבעה התקפי לב ובבית היתה שמירה נוקשה על הרגלי אכילה, שיועדה בעיקר לשמירה עליו. את השוקולד החביאו. בשר אדום לא היה. ואבא שלי לא היה פציינט קל, בלשון המעטה - כשאמא יצאה מהבית היה לוקח אותי ואת אחותי לחיפוש אחר הממתקים ברחבי הדירה. כשהיה בא לבקר אותי בניו יורק בשלב מאוחר יותר של החיים היה יורד על סטייקים ונקניקיות ומתחנן "אל תספרי לאמא כמה אכלתי".

הוא היה קצת כמו ילד קטן בנוגע לאוכל, לא?

"אבא שלך אהב שלושה דברים בחייו - לאכול, לישון ולשיר. זה והמשפחה החזיקו אותו בחיים".

הוא גם אהב מאוד את המדינה. לקח ללב כל מה שקרה כאן.

"המדינה היתה חשובה לו מאוד. הוא הרגיש חייב תודה לארץ הזאת, שלמעשה נתנה לו בית כילד כשאף אחד אחר לא רצה אותו. זה היה הבית הראשון שידע. אז הוא אהב את המדינה ואהב את השפה. הוא למד את השפה על בוריה ונתן לה כבוד בכל שיר. הוא גם בחר ברוב המקרים שירים שמדברים על ישראל או אהבת הארץ, ומאוחר יותר גם שירים עם ביקורת על ישראל, אך תמיד קשורים למדינה. ואני רוצה לקוות שהוא חשוב לאנשים ושזוכרים אותו, ואולי בגלל זה חשוב לי שימשיכו להשמיע אותו, כי הכל פה היה חשוב לו. אני גם מאושרת, כי לפחות כל יומיים עוצרים אותי ברחוב אנשים זרים לחלוטין ואומרים לי שהם מתגעגעים אליו וששומעים אותו ברדיו, וזה משמח אותי כי הוא תמיד אמר שהוא מקליט כדי שיישאר אחריו משהו".

את יודעת, אני זוכרת בלוויה של אבא את דודו טופז מסתובב וצועק שלא נתנו לאבא מספיק כבוד בחייו וזה היה נורא מביך. אבל האמת, אני לא זוכרת את אבא מדבר על כבוד אף פעם.

"כי כבוד ממש לא עניין אותו. הוא רק רצה שייתנו לו לשיר, ולא עניין אותו אם זה בהיכל התרבות או באיזה מוצב נידח מול חייל אחד. הוא תמיד נתן את כל הלב בהופעה, ללא קשר למעמד. השירה שלו מילאה את כולו ותמיד היה אומר ששירה בשבילו היא חוויה פיסית, כי הוא מרגיש אותה מכף רגל ועד ראש. כך גם הוא שר עם כל הלב גם בשנים שכבר כמעט לא היה לו לב".

אבא נפטר ביוני 2004 אחרי מאבק ממושך בכשל לבבי. השנים האחרונות לא היו קלות, היו בהן הרבה אשפוזים ובתי חולים, אבל הילד שהתחיל בלי כלום סיים את חייו עם כל מה שאי פעם חלם עליו - משפחה, ילדים וכמובן השירה. עליה לא ויתר, אף על פי שהיתה קשה עליו. כמו שאמא תמיד אומרת, "הוא היה חייב לשיר כדי להמשיך לחיות". את הספר היא מסכמת בסיפור אחרון:

"בבית שלנו הכל עדיין עומד על מקומו כמו בחייו של אריק... יום אחד, זה היה בשנה האחרונה לחייו, כשהתנדנד כמנהגו על כיסא הנדנדה וצפה בי מבשלת, עצר לפתע ואמר: ‘אני מבקש להתנצל בפנייך על הפעמים שפגעתי בך. אני שמח שנשארנו יחד. את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיי'. עניתי לו: ‘גם אני לא חפה מפגיעות שפגעתי בך, וגם אני מתנצלת. לא הייתי רוצה מישהו אחר מלבדך בחיי'. והוא נשאר בהם - כל יום, כל לילה".

מה את חושבת אבא היה אומר על הספר הזה?

"נו את יודעת, משהו כמו - שושיק, כל הכבוד לך, את שד משחת, איזה יופי של דבר עשית. מה את חושבת הוא היה אומר?"

בדיוק אותו הדבר ואז גם שואל מה יש לאכול.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ