סנסציה גופנית: על הסטייל של אריק לביא

עם מכנסיים קצרים וחולצות כפתורים פתוחות, אריק לביא היה מאבות הסטייל של הפופ העברי, גם אם כלל לא התכוון לכך

סהר שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
סהר שלו

ההיסטוריה הקצרה של ישראל לא הניבה הרבה איקונות סטייל, בעיקר לא באגף הגברי שלה. אבל כמה דמויות מרכזיות נצרבו בזיכרון, גם אם לא עטו על עצמן בגדים יקרים, חליפות או פריטים אופנתיים. דמויות כאלה, כמו אריק לביא, הצליחו, אפילו בעזרת מחוות גופניות, בלורית וחולצות כפתורים פשוטות, לשרטט קווים ראשוניים לאיקונת סטייל ישראלית שהיתה בעיקר הצעה לעסקת חבילה שכוללת את סגנון אישי, תרבות בילוי ושתייה, חיתוך דיבור, ובעיקר את אחד מהמאפיינים הכי גדולים של איקונת סטייל כזאת - הרצון להישאר ילד, ההתעקשות להיות צעיר לנצח.

לביא לא היה איקונת סטייל ישראלית טיפוסית. הוא נולד באירופה, בא לישראל כילד, הצטרף לפלמ"ח ואחר כך נהפך לדמות מוכרת בתיאטרון, בקולנוע ובמוסיקה המקומיים שחי גם מעבר לים. הוא היה בין כוכבי הפופ הראשונים בארץ, עם מניירות אותנטיות וסגנון שירה שנהפכו למזוהים אתו כמעט כמו התכונות הוויזואליות שלו. האופן שבו הוא פלירטט עם השירה, שיחק עם המלים והתענג על הפיסיות של הטקסטים שלו היה דומה לאופן שבו פלירטט עם הקהל ועם כל דבר שהיה לידו. הוא יצר סגנון אופנתי מהחומרים הפשוטים ביותר: לרוב הוא לבש מכנסיים קצרים, חולצות כפתורים פתוחות שאף פעם לא הוכנסו למכנסיים, שרשראות עם תליונים בולטים והתאפיין בשיער מתולתל נצחי ורווח חינני בין שיניו שתמך בתדמית הילד הנצחי שטיפח.

בעוד שבשנות ה-50 נקרעו בני הנוער בין "החברה הסלונית", שהעריצה רוקנרול מאמריקה ולבשה מכנסי טרילין וג'ינס, לבין תנועות הנוער, שקידשו את המראה הפשוט ולבשו בגדי חלוצים, הצליח לביא לגשר עליהן ולשלב סחבקיות חלוצית עם סלוניות פופית. אם אפשר למקם אותו בין אייקונים ישראלים מוכרים, אפשר לראות בו גרסה עירונית משופצת של שרוליק, הדמות המאוירת של דוש, שתוארה בדרך כלל בכובע טמבל, סנדלים תנ"כיים ומכנסי חאקי קצרים. את מכנסי החאקי הקצרים החליף לביא במכנסי בד אחרים, במקום החולצה הכחולה הפתוחה הוא לבש חולצות כפתורים שכפתוריה העליונים לא רכוסים, ואת כובע הטמבל הוא העיף לטובת התלתלים שפיארו את ראשו.

לביא בהופעה בשנות ה-90. החומרים הפשוטים ביותר

מאז שנות ה-60 וה-70 התקבעה דמותו בין שאר זמרי התקופה. בעוד שחיים טופול נתפש מעט גלותי, יוסי בנאי ירושלמי או אריק איינשטיין כחניך דור הפרחים, נשאר לביא נאמן ליקיות המצ'ואיסטית שלו שלבשה עירוניות תל-אביבית לא מתאמצת ונטולת התייפיפות. "חשבתי על האיש הרבגוני הזה, איב מונטאן הישראלי", אמרה יפה ירקוני בראיון ל"מעריב" אחרי מותו, "שעלה על הבמה עם חולצה אדומה ומכנסיים קצרים, וצעק אל הקהל שהשתולל לקראתו. אף פעם לא הסכמתי לסיים את הערב אחריו. תמיד אמרתי, ‘אריק, אתך אני רק מתחילה'". בעזרת המרכיבים הבסיסיים האלה הוא הצליח לכשף את הקהל ולהדביק אותו ברוח הממזרית שנשבה מבין שיריו או מבעד לכפתורי חולצתו הפתוחים.

כל אלה נהפכו לסימן ההיכר של לביא, זמר סלוני עם מראה מוקפד מרושל שמודע לעצמו חותר תחת ההגדרות המקובלות של לבוש או התגנדרות, שאף פעם לא היו חלק מהמסורת הישראלית הקלאסית. כך הצליח לחבר בין המוצא היקי למצ'ואיזם ישראלי ולנסח גבריות אשכנזית ישראלית ושובבה, שמצד אחד כבר לא היתה פלמ"חניקית, ומצד אחר עוד לא היתה חלק משנות ה-60 ומהסטייל הבוהמייני של כמה מהזמרים הצעירים של התקופה.

"בשבילי, השיר הוא סנסציה גופנית, חוויה רגשית, כל הגוף שלי הוא ויברטור", אמר בעבר. הדבר מסביר את הבחירות האופנתיות שלו - המכנסיים הקצרים, החולצה הפתוחה והישירות שהיו חלק מהאקסטזה הפיסית, מהגוף הנוכח תמיד ומהרצון להציג אותו. במראה הזה הוכיח לביא שאינו משחק משחקים. הוא לובש מה שבא לו, והחוקים הם שלו. הוא שילב את המכנסיים הקצרים מהדור הקודם עם החולצות המכופתרות של הדור שאחריו, שילוב שעליו הקפיד במשך כל חייו. אם מוסיפים לכך את הישירות והחוצפה שלו, חוסר הנימוס הישראלי, חיתוך הדיבור והמבט השובב (שלפעמים הסתתר כשעצם את עיניו ושר), אפשר לראות בו את אחד מאבות הסטייל של הפופ העברי ילד נצחי ובו בזמן מאצ'ו יקי שאף פעם לא רצה להתבגר ונשאר, לפחות בדימוי הציבורי, פרוע. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ