שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מי הבוס

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

רוברט פאלמר, מבקר המוסיקה הראשי של "ניו יורק טיימס" בשנות ה-80 (לא לבלבל עם הזמר בעל השם הזהה), ניסה פעם להגדיר מהו בדיוק רוקנרול. בתשובה הלא בלתי מסורבלת שלו פאלמר פירט את ששת המאפיינים היסודיים של הרוקנרול לדעתו (הם התייחסו לקצב, מבנה, סגנון שירה, גישה, וכן הלאה), ובסוף המאמר החיל את ששת הפרמטרים על שני אלבומים מרכזיים שיצאו בסוף שנות ה-70, "Darkness on the Edge of Town" של ברוס ספרינגסטין ו"Some Girls" של הרולינג סטונז, ובדק אם האלבומים האלה עומדים בתו התקן שניסח. הסטונז עברו את המבחן בהצטיינות. ספרינגסטין קיבל "נכשל".

וכך כתב פאלמר על הבוס: "הגיטרה שלו אף פעם לא נשמעת טוב, והאלבומים שלו סובלים מתזמור יתר. הם קרובים יותר לאופרה מאשר לרוקנרול. ההגשה הקולית שלו מחוספסת כנדרש, אבל הטקסטים המודעים לעצמם שלו, שבעצמם מצדיקים את הרחקתו מהפנתיאון של הרוקנרול, מודפסים על דף שמצורף לאלבום. זה כבר בלתי נסלח. התוכן הקצבי של האלבומים שלו הוא בחלקו הקטן רוק ובחלקו הגדול בומבסטיות לשמה. הגישה שלו, שמבקרים רבים רואים בה את התגלמות האותנטיות, נשמעת למבקר הזה מחושבת, יומרנית, ורק לעתים רחוקות משכנעת. צריך להדביק על האלבומים של מר ספרינגסטין תווית, כמו הפוסטרים שמפרסמים את המחזמר ‘ביטלמניה' - ‘לא רוקנרול! הדמיה יוצאת מגדר הרגיל!'".

ברוס ספרינגסטין בהופעהצילום: גטי אימג'ס

    עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות "גלריה" ישירות לפייסבוק שלכם

    חייבים להודות שהקטע הזה לא חף מדברי הבל. העניין עם דף המלים, למשל. ממש חטא נורא. מדוע להרחיק מהפנתיאון אם אפשר להעמיד מול כיתת יורים. מה זאת הטהרנות הקיצונית הזאת? מי אמר שלטקסטים של שירי רוק אסור להיות מודעים לעצמם? עם כל האהבה לרוקנרול כמוסיקה בסיסית, יצרית, חייתית אפילו, קשה לקבל את הגישה הפרימיטיביסטית והאנטי-אינטלקטואלית של פאלמר.

    אבל זה לא העניין. העניין הוא ספרינגסטין, ואני מודה שקראתי את כתב האישום החריף הזה נגד הבוס בהנאה גדולה, בתחושת שותפות מסוימת, ואפילו בהרגשה מתוקה של שחרור. או, סוף סוף מישהו אומר את הדברים האלה, שאני מרגיש (בצורה יותר מתונה, ובכל זאת) מהרגע הראשון שהקשבתי לספרינגסטין!

    ממלך לקיסר

    היו שנים שבהן אפשר היה להצהיר ללא מורא על הסתייגות מספרינגסטין, ואולי אפילו לזכות בנקודות אצל משטרת האופנה המוסיקלית: שנות ה-80 המאוחרות, וגם שנות ה-90, שבהן הפעילות של ספרינגסטין היתה סולידית ועולם המוסיקה היה מלא בחידושים והפתעות ורוח נעורים. אבל בעשור האחרון ספרינגסטין חזר אל כס המלכות שלו. הוא איחד מחדש את "אי סטריט בנד"; כל אלבום שהוא הוציא נתפש כתגובה מהדהדת לאירועי השעה ונהפך לפסקול התקופה (לפחות על הנייר, בפועל ספק אם זה באמת קרה); הלהקות הצעירות הכי חמות נשמעו כמו הבנות והאחייניות שלו (הדוגמה הבולטת היא "ארקייד פייר", אולי להקת האינדי הכי גדולה בעולם, שמושפעת ממנו בצורה מכרעת); ועלייתו של ברק אובמה - מעריץ של ספרינגסטין, אלא מה - הפכה את הזמר ממלך לקיסר. אז להסתייג עכשיו מברוס הגדול מכולם, מקלינט איסטווד של הרוק האמריקאי? לא יעלה על הדעת. מלה אחת לא במקום ותתויג כסנוב, ציניקן, חסר מצפון וקר לבב.

    . למטה: עם ה"אי-סטריט בנד" (שלישי מימין) בסוף שנות ה-70

    אבל מה לעשות שכך אני מרגיש. מה לעשות שזה מה שאומרות לי אוזני. ספרינגסטין הגדיר פעם את מהות היצירה שלו כשאמר "במשך רוב חיי הבוגרים כמוסיקאי אמדתי את המרחק בין החלום האמריקאי לבין המציאות האמריקאית". בכל הנוגע לספרינגסטין, המרחק שאני אמדתי במשך רוב חיי הבוגרים כמאזין הוא זה שבין הרגש שאני אמור לחוש כלפי המוסיקה שלו (התפעלות גדולה, חיבור עמוק, תחושת קרבה ואינטימיות) לבין הרגש שאני חש בפועל (הערכה מרוחקת ביחס ליצירה בכללותה ואהבה לשירים ספורים).

    לכל חובב מוסיקה יש שלד כזה בארון. אמן גדול שהוא יודע שהוא צריך לאהוב, שהוא מנסה לאהוב, שהוא מתאמץ לאהוב, אך ללא הועיל. השלד החסון והבנוי לתלפיות שלי הוא ספרינגסטין, ובניגוד לאמנים אחרים שלא אהבתי בתחילה אבל אחר כך נפל האסימון בעניינם, עם ברוס זה אף פעם לא הצליח. בגיל 15 חברה

    שהעריצה את ספרינגסטין נתנה לי את הקסטה של "Born to Run". התבקשתי לכתוב את רשמי (היא היתה צריכה לנסח את רשמיה מ"אלכימיה", אלבום ההופעה הכפול של "דייר סטרייטס", שאני הערצתי באותה תקופה). אז הקשבתי ל"נולד לרוץ" שוב ושוב, ניסיתי לאהוב אותו, ובסוף כתבתי ש"Thunder Road" זה שיר יפה וכל השאר לא משהו.

    ברוס ספרינגסטין We Take Care Of Our Own

    יותר מ-20 שנה חלפו, נעשו עוד כמה ניסיונות שלא צלחו להתקרב אל הבוס, ולפני שנתיים, כשיצאה המהדורה המחודשת של "Darkness on the Edge of Town", צפיתי בסרט התיעודי המרתק על הקלטת האלבום הקלאסי מ-1978. ספרינגסטין, בן 28, במכנסי ג'ינס ללא חולצה, היה מחזה מרהיב: מתפוצץ מרוב תשוקה ויצירתיות, משרבט שירים בקדחתנות במחברת מקומטת, מחלק לנגנים שלו הוראות פיוטיות כמו "תחשבו שאתם צופים בסרט שרואים בו זוג אוהבים. הם עושים פיקניק בטבע, ופתאום המצלמה חותכת משם ומראה גופה. השיר הזה הוא הגופה".

    זהו, חשבתי, זה האלבום שיאהיב עלי את ברוס. ואז הקשבתי ל"Darkness on the Edge of Town", וכשהתחלתי להרגיש שאני שוב מתאמץ ומזיע כדי לאהוב את השירים, החלטתי לוותר. וכך נשאר על כנו המצב המביך שבו השיר של ספרינגסטין שאני הכי אוהב הוא "The River". אני יודע, זה כמו לחשוב שהשיר הכי טוב של הביטלס הוא "יסטרדיי" והשיר הכי יפה של הסטונז הוא "אנג'י". פתטי.

    השאלה היא כמובן מדוע ספרינגסטין - שאלבום האולפן ה-17 שלו, "Wrecking Ball", יצא בשבוע שעבר - לא מדבר אלי. אני לא מתיימר לטעון שהוא לא אמן גדול. מספר סיפורים בחסד, זמר נהדר, פרפורמר בעל נוכחות מחשמלת, אמן שהצליח לברוא יקום יצירתי משלו, יקום שמשתנה ומתפתח כבר 40 שנה ופורש עלילה אפית כדרכם של המאסטרים הגדולים. אפילו רוברט פאלמר לא היה מכחיש שברוס אוחז בכל הסגולות האלה. האם הוא גם מלחין מעולה? אני מתלבט. הוא יכול להיות, אבל נדמה לי שרוב הזמן הוא לא מנסה. זה לא מאוד חשוב מפני שזמר נפלא כמוהו יכול לקחת לחן פונקציונלי ולעשות ממנו שיר מסעיר.

    ספרינגסטין פוגש את אובמה ובתו בעצרת בקליבלנד, 2008צילום: אי-פי

    התבשיל הקדיח

    אז מדוע השירים שלו לא מסעירים אותי? אני חושב שהסיבה העיקרית היא שהם לא נשמעים טוב בעיני. אני לא אוהב איך שהם מצלצלים. אני יודע שזה נשמע כמו נימוק לא מספק, לא רציונלי. אבל מוסיקה היא צליל, לא מאמר מדעי. איך אמר דיוק אלינגטון? "אם זה נשמע טוב, זה טוב". וכשאני מקשיב לספרינגסטין אני מרגיש על פי רוב שני דברים: 1. הוא השקיע מאמצים כבירים כדי שזה יישמע טוב. 2. הוא לא הצליח. זה בדיוק ההיפך ממה שאמור לקרות. כל היופי ברוקנרול ובפופ זה שמוסיקה שנוצרה באופן מיידי ובנונשלנטיות מצליחה ללחוץ על הכפתור הפנימי שגורם למאזין עונג ואושר. התחושה שנוצרת אצלי כשאני מקשיב לברוס היא שהוא וצבא המוסיקאים שלו לא סתם מנסים ללחוץ על הכפתור, הם מכוונים אליו תותח כבד, יורים בכל הכוח - ומחמיצים. המוסיקה היתה יותר מדי זמן על הגז. התבשיל הקדיח.

    הצליל של ברוס, כלומר של "אי סטריט בנד", נשמע לי בדרך כלל קהה, לא רענן, חסר ייחוד, נטול עוקץ. יש המולה גדולה - פסנתרים דרמטיים, תופים גדולים, הסקסופון המבליח של קלרנס קלמונס (שאף פעם לא אהבתי, ותמיד הרגשתי קצת לא בסדר בגלל זה) - אבל זאת לא המולה חושנית, צבעונית ומקורית, אלא המולה אפורה, שגרתית וקצת מגושמת. זה הצליל הכי רגיל, הכי פשוט, רק שהוא מוכפל ומועצם כך שהוא נעשה רגיל בצורה מופרזת, פשוט בצורה מנופחת. ומכיוון שהצליל הזה אמור להיות השיקוף המוסיקלי של האתוס של ספרינגסטין - האמונה במורכבותו, בעמקותו ובחוסנו של האדם הפשוט - הסרבול המופרז ונטול הניואנסים שלו נשמע לי כממעיט בערך המסר ההומניסטי של יוצרו.

    או שאני סתם עושה רציונליזציה, סתם מחפש נימוק לכך שאני לא מצליח לראות את האפילה בקצה העיר. אז נעזוב את זה: הצליל הזה פשוט לא נשמע לי טוב, ובגלל זה ברוס הוא לא הבוס שלי. זהו, אמרתי את זה. אתם יכולים לשלוף את הבנדנה האדומה ולהדק אותה סביב צווארי, או שתחכו עד שספרינגסטין יבוא לארץ (הקיץ?), ההופעה שלו תהיה מדהימה, ואז אני כבר אעשה את זה בעצמי.

    תגיות:

    תגובות

    הזינו שם שיוצג באתר
    משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ