שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גיבור מעמד הפועלים: ראיון עם פול ולר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

פול ולר נראה כמו זקן השבט של הרוק; הוא נראה כמעט מושלם מדי למציאות - כמו סולן מסוגנן בסטייל מושלם וקצת אובססיבי מדי בלהקת קאוורים לשירי פול ולר. הוא מתנהג בדיוק כפי שמצפים שכוכב רוק מבוגר יתנהג וקולו נשמע בדיוק כמו הקול המושלם של כוכב רוק, לרבות הסלנג. הוא מרגיע בנימוסיו ומפגין יחס ידידותי - אפילו אינטימי - כמו שרק המפורסמים באמת עושים, והוא חזר זה עתה מביקור במילאנו, לקידום אלבומו החדש, "Sonik Kicks".

אנחנו נפגשים במועדון-בר פרטי בנוטינג היל בלונדון. האווירה היא תמצית כוכב הרוק המזדקן - עד שהוא מתחיל לספר על היום שעבר עליו, ואז האווירה הולכת ומתרחקת מאחורי הקלעים של איצטדיון ומבלי ומזכירה את השיחות ליד שער בית הספר.

בתו בת ה-11 חזרה הביתה מבית החולים באותו בוקר, הוא מסביר, אחרי ניתוח להסרת התוספתן, והתאומים בני החודשיים לא מניחים לו לישון יותר מחמש שעות בלילה. "אני קצת הרוס", הוא מודה. "הרוס לגמרי". הוא עכשיו אב לשבעה ילדים, הפזורים בארבעה בתים שונים. "כן. וממילא כשיש תינוקות קטנים אתה כל הזמן הרוס, לא? שניהם ישנים בערך באותו זמן, ואנחנו מנסים להכניס אותם לשגרה של ארוחות באותו זמן, כי אחרת זה יהיה מטורף לגמרי". הוא כל כך מותש, הוא מתנצל, עד שקשה לו לחשוב. "אני לא יודע אם הראיון הזה יהיה מוצלח".

פול ולר. לא יודע לעשות שום דבר אחר חוץ ממוסיקהצילום: גטי אימג'ס

גם אני לא הייתי בטוחה שהראיון יהיה מוצלח. בעיני כמעט כל מכרי שהיו נערים כש"ג'אם" הוציאו את "Eton Rifles" ב-1979 ולר נחשב לסמל כמעט דתי. מעריצי "סטייל קאונסיל", הלהקה שהקים בשנות ה-80, ממשיכים להעריץ אותה בדבקות, והגלגול המחודש שלו כאמן סולו בשנות ה-90 - תחילה עם ויילד ווד ואחר כך עם סנטלי רוד - הוסיף דור חדש של מעריצים לסאונד המתפתח תמידית, מסול לפולק, ומאר-אנ'-בי להאוס.

ילד בשם בואי

ב-2009 זכה ולר בפרס בריט לזמר הטוב ביותר. ב-2010 היה אלבומו "Wake Up the Nation" מועמד לפרס מרקורי - ובאותה שנה זכה מעמדו המשיחי של ולר לאישוש כשהוענק לו פרס "הגאון האלוהי" של המגזין "אן-אם-אי".

אבל הוא גם ספג ביקורת על שעזב ב-2008 את סמנתה סטוק, שהיתה בת זוגו 13 שנה, למען זמרת ליווי שגילה פחות ממחצית גילו, האנה אנדרוז, בת 25, כיום אשתו. הוא ידוע כמרואיין בעל מזג רע, זועף לעתים קרובות ולפעמים כועס. בגלל העייפות שלו התכוננתי לגרוע מכל - אבל התברר שלא היתה סיבה לחשוש: בגיל 53 ולר מאושר מאי פעם, לדבריו.

מאחר שאיני כתבת לענייני מוסיקה, אני לא יודעת איך בדיוק לתאר את אלבומו החדש. בכמה שירים הוא מזכיר מאוד את דייוויד בואי (אשתו החדשה היא מעריצה שרופה של בואי וקראה לאחד התאומים בואי; ולר קרא לשני ג'ון פול), באחרות הוא נשמע קצת כמו ברוס ספרינגסטין, ובאחד השירים אפילו כמו דייוויד ברן. אבל בכולם נשמע שהוא נהנה מאוד, וכשאני מבקשת ממנו לתאר את התקליט הוא מסכים.

"התקליט יוצא מפלטפורמה מסוימת של יציבות וחיוביות - ואושר. אני חושב שהמוסיקה משדרת את זה. הוא מאוד קצבי. האווירה באלבום ססגונית מאוד, כמו מוסיקה פסיכדלית מודרנית. רציתי לקחת את המאזינים למסע צלילי. לא בעניין הנושאים שהטקסטים עוסקים בהם, אלא מסע מוסיקלי סגנוני טהור".

הוא חושב שעם השנים השתפר כמוסיקאי, אבל "הרבה אנשים יחלקו עלי". אילו ביקשתם ממנו לבחור אילו מבין אלבומיו ייקח לאי בודד הוא יבחר את האלבום החדש. "שלא יחשדו בי בניסיון להשתמש בזה לקידום המכירות", הוא מוסיף בחיוך. האם היה אומר זאת על כל אלבום שעתה סיים להקליט? הוא מהרהר לרגע. "לא כל אחד, לא. כמה מהם היו כמו לעקור שיניים, אני אפילו לא מסוגל להקשיב להם - העבודה עליהם היתה כל כך קשה, ולא הייתי בתקופה טובה. אומרים שאת היצירות הכי טובות עושים במצב של ייאוש, בנקודת השפל הנמוכה ביותר - אבל אני חושב שהאושר עושה אותך חיובי וזה מקום טוב ליצור מתוכו".

שיר מהאלבום החדש

ב-1989, כש"סטייל קאונסיל" התפרקה, ולר לא היה במקום טוב ליצור בכלל. לראשונה בחייו, מאז היה בן 17, לא היה לו חוזה הקלטות, והוא לא עבד במשך שנתיים. "כן, זה היה נורא, כי זה הדבר היחיד שהכרתי בחיים. לכתוב ולנגן. זה היה מפחיד, כן, כי לא ידעתי שום דבר אחר - אבל לא ידעתי אם אני רוצה להמשיך לעסוק במוסיקה. לא ידעתי איך לעשות את זה. לא ידעתי אם אני רוצה לעשות את זה. המוסיקה נעשתה משהו מנוכר לגמרי מבחינתי". האם איבד את האומץ שלו? "איבדתי הכל. איבדתי את העניין היצירתי - וגם את העניין ביצירה. איבדתי את הדרך. התאוששתי רק בזכות הגישה הפרגמטית של אבי (שהיה המנהל האישי שלו עד מותו ב-2009), שאמר לי שאני מוכרח לחזור להופיע כי אני צריך להרוויח כסף - וחשבתי שאני ממש לא רוצה לעשות את זה, זה כמו להתחיל מחדש".

אבל הוא חזר להופיע במקומות קטנים, מול קהלים קטנים עוד יותר - מין גלגול חדש, שצמח מהשטח, מהלך שיש זמרים הטוענים שהוא מרענן. "זה לא היה מרענן. זה היה ממש מדכא". משפיל? "אני לא יודע אם זה היה משפיל - רק מדכא. חשבתי לעצמי, מכרתי כל כך הרבה תקליטים ועכשיו אני צריך להתחיל מחדש. זה היה כואב. אבל אז פתאום נעשה לי קל יותר. עם ההופעות ועם הנגינה התחלתי למצוא את עצמי, והתחלתי לכתוב שוב, ואז הכל הסתדר בעצם. חזרתי לעצמי".

הוא עבר תקופה לא פשוטה באמצע שנות ה-90 כשעזב את אשתו הראשונה, די-סי לי, זמרת מ"סטייל קאונסיל" ואם שני ילדיו הגדולים ביותר, נאט, כיום בן 23, ולאה, בת 21. זו היתה תקופה מסובכת, שבה שתה והשתמש בסמים, ונולדה ילדתו השלישית מרומן קצר עם מאפרת (האם והבת, דילן, כיום דוגמנית בת 16, חיות בלוס אנג'לס). אחר כך התחיל בקשר ארוך עם האשה שילדה את ילדיו מספר ארבע וחמש, ג'אזמין, בת 11, וסטיבי מאק, בן חמש.

הוא חווה מחסום יצירתי נוסף באמצע העשור האחרון, ולא הצליח לכתוב שיר במשך שנה וחצי. "היתה תקופה, בשנות ה-40 לחיי, שחשבתי, זהו, הכל נגמר - לא רק העבודה, אלא שלעולם לא ארגיש צעיר שוב, תמיד ארגיש שאני יודע מה עומד לקרות, אדע למה לצפות. במבט לאחור אני לא יודע אם זה היה משבר של אמצע החיים, אני לא יודע - אבל אני לא מרגיש ככה עכשיו. יש לי אפשרויות. זה הולך ומשתפר".

בימים אלה הוא מרגיש נינוח ביחס למחזורי היצירה שלו. "כשהייתי צעיר, מחסום כזה היה גורם לי לתלוש את השערות ולחשוב שהכל נגמר. אבל עם הגיל לומדים שזה בא בהתקפים ואין שליטה על זה. אני לא אחד מאלה שאומרים שאמן צריך לכתוב שיר כל יום. אני פשוט צובר רעיונות ואני באמת צריך לחכות עד שההשראה מוצאת אותי; אני יודע מתי אני מוכן לכתוב. פעם זה היה מתסכל אותי, אבל זה כבר עבר. זה פשוט ככה". בעבר הוא התייחס בבוז לזמרים ותיקים שממשיכים להקליט שירים נפסדים ומתרפקים על זיכרונות של תהילת העבר; "אף פעם לא האמנתי לזמרים שאומרים שהם עושים מוסיקה בשביל עצמם", אמר פעם. "אם זה ככה, אז תישאר בחדר השינה שלך". אבל כשאני שואלת אותו עכשיו אם היה ממשיך לעשות תקליטים גם אם אנשים יפסיקו לקנות אותם, הוא מודה, "כן - כי אני לא יודע לעשות שום דבר אחר. פשוט הייתי פחות מצליח, זה הכל". האם היה מסוגל לחיות עם זה בשלום? "לא היתה לי ברירה".

ולר בהופעה עם להקת "ג'אם", 1977

על הנייר חייו עשויים להיראות מכווני מטרה באופן כמעט אכזרי. הוא פירק את "ג'אם" באופן חד צדדי, עזב את אשתו הראשונה למען חברה חדשה, זרק את רוב הנגנים שלו שוב לפני כשש שנים, ועזב את החברה שלו למען אשתו השנייה. האם נכון הרושם שמה שחשוב לוולר הוא המוסיקה שלו, וכל דבר אחר מדורג במקום משני?

"אני לא ממש יודע", הוא מהרהר. "אולי זה היה נכון עד שלב מסוים. אני לא חושב שזה נכון עכשיו". מה השתנה? "אני מאוהב לגמרי". הוא נשמע כאילו זה לא קרה לו מעולם. "הייתי מאוהב - אבל לא ככה. וזה לא משהו חולף. אני מרגיש את זה בעצמות שלי, זה יהיה סיפור ארוך".

כשאני מזכירה הערות עוקצניות שנשמעו בתקשורת בנוגע לחיי האהבה שלו הוא מגלגל את העיניים ואומר בהיתול: "בושה וחרפה!" באופן פחות צפוי הוא מושך בכתפיו ואומר: "אבל זה הגורל שלי, ואני אסיר תודה על זה. אני חושב שזה מה שאלוהים החליט". ולר מאמין באלוהים? "כן, לגמרי. לא בדרך הנוצרית, אבל מאמין בסוג מסוים של כוח. אז ככה החיים שלי נועדו להיות. לא כל אחד יכול לבחור איך החיים שלו יתנהלו, נכון?"

הוא לא מוטרד מהמבקרים את נישואיו השניים. "לדעתי אלה רק אנשים שקוראים את ‘דיילי מייל', בני המעמד הבינוני, בגיל העמידה, מאנגליה הבינונית. אפשר לחשוב, תחיו את חייכם, צאו לעולם ותסתכלו סביבכם! אני מניח שאנשים ציניים חושבים לעצמם, היא בסיפור הזה רק בשביל הכסף, זו תגובה די נורמלית, אני מניח, מהחברה. אבל אנחנו לא שמים זין. אנחנו מאושרים ואנחנו מאוהבים וזהו זה. נועדנו זה לזה; פשוט נולדנו בתקופות שונות, מה אפשר לעשות?". אבל הוא נאלץ להתמודד עם תגובה של עצב מצד אנשים בחייו. "המון אנשים. בנות הזוג שלי לשעבר - ואפשר להבין את זה. אבל הדברים לא תמיד מסתדרים בחיים, נכון?" איך יחסיו עם בנות הזוג הקודמות? הוא מעווה את פניו ופורץ בצחוק. "השאלה הבאה, בבקשה. לא, עליות ומורדות. זה מסובך מאוד, כן".

אפילו הזעם הפוליטי של ולר, גם אם לא התרכך ממש, התמתן מכעס להשלמה. הוא עדיין כועס על ההרפתקאות הצבאיות במזרח התיכון, אבל כשאני מעירה שהלהיטים הגדולים ביותר של "ג'אם", "Eton Rifles", "Going Underground" ו"A Town Called Mallice", קולעים למצב היום יותר מבכל תקופה מאז כתב אותם לפני יותר מ-30 שנה - הוא מופתע.

"אני לא יודע אם המצב היה שונה אי פעם. אני באמת לא יודע. תמיד היה בולשיט, שחיתות, סבל - העולם תמיד בכאוס - אז משהו השתנה? אני לא יודע. התפכחתי מהאשליות". אבל מזמן לא ראינו כל כך הרבה בוגרי איטון בממשלה. "חשבתי באמת שכולם בוגרי איטון". בממשלת הלייבור זה לא היה ככה. "הממ", הוא אומר בעגמומיות, לא משוכנע. "ומה עם טוני בלייר, הוא לא בא מהרקע הזה?" הוא למד במכללת פטס. "אה, כן". ולר מפנים את המידע לרגע, ואז לובש ארשת משועשעת. "הוא למד בפאטיס (שם גנאי לשמנים באנגלית)?"

מתלבש יפה

השקפתו הפוליטית של ולר רגשית יותר מאנליטית. למרות הסלידה שלו מה"ליברליזם המזויף" של הלייבור החדש, הוא שולח את ילדיו לבתי ספר פרטיים. האם הוא עדיין מרגיש שייך למעמד הפועלים? "כן, בהחלט. אני לא חושב שזה ישתנה אי פעם", אבל הוא לא בטוח לאיזה מעמד משתייכים ילדיו. "אני לא חושב שהם רואים את עצמם כבני מעמד הביניים. אני בעצם לא יודע. הם בטח אפילו לא חושבים על מעמדות. אולי אני האחרון בדור ההוא שחשב על זה".

דבר אחד נשאר כשהיה: הוא עדיין מגדיר את עצמו כ"מוד" (כינוי לצעירים אופנתיים בשנות ה-60) ולא היה חולם לצאת מהבית במראה מרושל. "אני בן לאסכולה הישנה של מעמד הפועלים, תרבות שבה כולם, אם יש להם כסף ואם אין, מתלבשים יפה למסיבת הריקודים של יום שישי. יש לי סטנדרטים מובנים מהיום שאני זוכר את עצמי. לאמא ואבא שלי לא היתה פרוטה אבל הם תמיד עשו את המאמץ הזה. המאמץ זה מה שחשוב. והאכפתיות. בימינו יש עניין שאנשים לא שמים זין, וזה ממש עצוב".

הוא אכן נראה מדהים - בין השאר אולי משום שהוא נקי מסמים. בשנות ה-80 התנגד לסמים, אבל החל לגלות בהם עניין נלהב בשנות ה-90, ושהה בחברת האחים גלאגר בשיא תקופת הבריט פופ. "הקוקאין היה בכל מקום ובמשך איזו תקופה נהניתי מזה, זה היה כיף. אבל כמו כל סם זה כיף עד שלב מסוים, ואז זה כבר לא כיף". כשאני מעלה את נושא האלכוהול, הוא אומר מיד: "תמיד שתיתי הרבה - ושתיתי טוב", אבל הוא אמר לכתב אחר שבועיים לפני פגישתנו שלא שתה במשך שנה וחצי. לדברי היחצנית שלו זה נכון - אלא שהוא גם אמר לכתב שהפסיק לעשן לפני עשרה חודשים, אבל הוא בהחלט מעשן בפגישתנו.

ציפיתי למצוא אותו אופטימי ומהורהר, אולי יותר נפיץ. "אל תשכחי שאני עייף!" הוא צוחק. "אני זקן ועייף. אני הרוס, לעזאזל! תביני, אני עדיין כועס - אבל נוח לי עכשיו יותר להיות מי שאני. יש לפחות רגע אחד כל יום שאני חושב, לעזאזל, הגורל האיר לי פנים, אני פשוט אסיר תודה על מה שיש סביבי - הילדים ואשתי וכל השאר".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ