בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשבי-בי קינג פוגש את הרב קרליבך

הוא משתכר לפני הופעה, מפזר חיבוקים לעובדי במה ומתיישב על הברכיים של אנשים בקהל. המוסיקאי לייזר לויד, שמשלב בלוז מסורתי עם ניגונים חסידיים, מאמין במוסיקה שיוצאת מהנשמה

8תגובות

בשש וחצי בערב, כשהסוזוקי הישנה של לייזר לויד התקרבה לחדרה בדרכה הארוכה למצפה הילה, התקשר האיש שהזמין את לויד להופיע ביישוב הגלילי. "לייזר, אני רק מכין אותך לזה שיורד פה מבול", אמר האיש, מארק שמו. "חייב להיות מבול, זה בגלל שאני מגיע", השיב לויד בצהלה ובמבטא אמריקאי כבד. "בשבוע שעבר הופעתי במצפה רמון, והיו שם כאלה שיטפונות שהאוטו שלי כמעט טבע. אפילו הגמלים פחדו לצאת החוצה". מארק, שכבר התוודע לנפשו ההיפית של לויד, רצה לוודא שהבלוזיסט יגיע בזמן להופעה. "יהיה בסדר", השיב לויד, "אבל בוא נדבר על הדברים החשובים. חיממת כבר את העראק?"

שעתיים לאחר מכן, בפאב הקטן במצפה הילה, שהוא למעשה מועדון חברים שלא למטרות רווח, עמד לויד על הבמה, עשה באלאנס זריז ובעיקר התפעל עד אין קץ מאיכותו של העראק הטורקי שהוגש לו. בתשע בערב, שעה וחצי לפני תחילת ההופעה, הבקבוק היה כבר חצי ריק, ולויד הסתובב בפאב והסתער בחיבוקים על כל אדם שנכנס למקום. "איתן! אני מת עליך!". "אמיר, איך אני אוהב אותך!!". "ג'קסון, מיי מן, התגעגעתי אליך! אני מת עליך!". "דניאלה, איזה כיף לראות אותך. אני כל כך אוהב את המקום הזה!!"

הדבר הכי מקסים בכל התפרצות הרגשות המחבקת הזאת היה שלויד ראה את האנשים האלה בסך הכל פעם אחת בחייו. זה קרה לפני כארבעה חודשים, יומיים אחרי שגלעד שליט, תושב מצפה הילה, שוחרר משבי החמאס. בפאב של היישוב שררה אווירה מיוחדת, ולויד והלהקה שלו ניגנו במשך שלוש שעות וחצי והפכו את המקום למאורת בלוז לוהטת. "זאת באמת היתה הופעה מדהימה ובלתי נשכחת", סיפרו בהתרגשות כמה מבאי הפאב. האם לויד יצליח לשחזר את העוצמה של הלילה ההוא בהופעה העכשווית, שבה הוא ינגן לבדו, בלי להקה? והאם לא כדאי שהוא ירגיע קצת את קצב שתיית העראק?

מיסיסיפי סטייל

לויד, שיש המכנים אותו "הבלוזיסט החסידי" (הוא לא מחבב את התווית הזאת), אוהב לדבר על נסים. הבאלאנס בפאב של מצפה הילה הסתיים בתוך דקה וחצי ללא תקלות? נס. הקונסולה של הסאונדמן לא נרטבה בגשם השוטף? נס. הזמינו אותו להופיע במצפה הילה בשבוע שבו גלעד שליט שוחרר? נס. אבל הנס הכי גדול שקרה ללויד בתקופה האחרונה הוא זה שאיפשר לו להקליט את האלבום הכפול (דיסק חשמלי ודיסק אקוסטי) שהוא מוציא בימים האלה, אלבום שנקרא "My Own Blues".

ירון קמינסקי

עשו לנו לייק וקבלו את מטב כתבות גלריה ישירות אליכם

הרצון להוציא את האלבום התבשל אצלו הרבה זמן, אבל לא היו לו אמצעים לממן אותו. הוא רצה להקליט באולפן טוב, ואולפן טוב עולה כסף. לויד הוא אב לחמישה ילדים, וההופעות שלו במועדונים קטנים לא הופכות אותו לאדם אמיד. עד לא מזמן הוא נסע בסקודה ישנה שהוא מציע עכשיו למכירה תמורת 4,000 שקל. את הסוזוקי שבה נסע למצפה הילה הוא קנה לא מזמן בעשרת אלפים שקל. איך הוא יממן ימי הקלטה באולפן?

על סיוע של חברת תקליטים אין מה לדבר. שוק הבלוז הישראלי הוא לא בדיוק מכרה זהב, ובכל מקרה לויד, חסיד של הרב קרליבך, מסתייג מחברות תקליטים מטעמים עקרוניים. "הרב קרליבך היה אומר שיש שני סוגים של חברות תקליטים: הגנבים הגדולים והגנבים הקטנים", הוא מסביר. "הרב אמר שהוא תמיד נפל עם הגנבים הגדולים, כך שהוא לא היה צריך לעמוד באתגר של מה לעשות עם הכסף".

אז איך לויד יממן את הדיסק שלו? הוא החליט לעשות מעשה ולמכור כמה מהגיטרות שלו, ובהן הטלקסטר האהובה שלו. הוא פירסם את הדבר בדף הפייסבוק שלו והזמין אנשים לקנות את הגיטרות. אבל אז הגיע מייל מיהודי אמריקאי בעל ממון, ששמע את המוסיקה של לויד ברשת ונהפך למעריץ שלו. "למה אתה מוכר את הטלקסטר?" שאל היהודי. "כמה כסף אתה צריך כדי להקליט את הדיסק?" לויד העריך את הסכום הדרוש, והיהודי השיב "רק תגיד לי לאן לשלוח את הכסף". "השמים נפתחו לי", אומר לויד בעיניים נוצצות. "אחרי כל השנים האלה של עבודה ותפילות, אני סוף סוף יכול לעשות את זה כמו שצריך".

כשהוא אומר "כמו שצריך" הוא מתכוון לכמה דברים. ראשית, שהאלבום יכלול שני חלקים: חשמלי ואקוסטי. מדוע? "בגלל שזה לייזר", הוא אומר. "אלה שני הצדדים שלי: הצד הגדול והחזק של הבלוז החשמלי והצד הנינוח, מיסיסיפי סטייל, כמו שאני נשמע כשאני יושב ומנגן לבד בבית. הרגשתי צורך שיהיה ביטוי לשני הצדדים, כמו אצל ניל יאנג", הוא אומר, ואז נזכר בהופעה של יאנג שהיתה לדבריו הטובה ביותר שראה בחייו, וגם מספר על חבר שהיה איש צוות במסע ההופעות של יאנג. "הוא סיפר לי שכשהם היו בדרכים ניל היה יורד מהאוטובוס עם תיק גב אחרי הצהריים ואומר להם: תבואו לאסוף אותי מכאן בבוקר. איזה בן אדם. אני מת עליו!"

דבר נוסף שהיה חשוב ללויד בזמן ההקלטות של הדיסק האקוסטי היה שהמוסיקה תוקלט בלייב, בלי "העלאות", כלומר בלי תוספות שמודבקות לאחר מעשה. "זה הבלוז", הוא אומר. "כשאתה מקשיב לרוברט ג'ונסון או לבליינד למון ג'פרסון אתה שומע איש וגיטרה מחוברים. אתה שומע משהו פראי, לא מעובד. ואם השירה נשמעת לא הכי טוב, זה בסדר. אני איש של לב, לא של גרון".

מה זאת אומרת?

"זאת אומרת שכשאתה בא לשמוע את לייזר, אתה לא בא לשמוע שירה יפה. אין לי שום דבר נגד זה, אבל זה לא אני. אני רוצה לשפוך את הלב שלי על הבמה. לא הכי יפה, אלא הכי אמיתי. כמו ג'וני וינטר, הזמר שאני הכי אוהב בעולם. אתה יודע שחיממתי אותו פעם?"

איפה? מתי?

"האמת שאני סתם מתגאה. הוא בא להופיע באוניברסיטה שבה למדתי, ואני ניגנתי בלהקה הייצוגית של האוניברסיטה. גם את פרינס חיממתי. זה לא אומר שפרינס התקשר אלי ואמר ‘לויד, אני רוצה שאתה תחמם אותי'".

לעשות סוויץ'

הוא נולד לפני 45 שנה בניו יורק, בשם לויד בלומן. אביו שר וניגן בגיטרה, ולויד מספר שבתחילת שנות ה-60 האב ניגן עם פול סיימון. "זה כמעט היה סיימון ובלומן במקום סיימון וגרפינקל", הוא צוהל כשהסוזוקי מתקרבת לצומת יגור. הוא התחיל לנגן בגיטרה בגיל בר מצווה, ניגן בלהקה שעשתה קאברים ללהיטים משנות ה-50, ניסה קצת ג'ז - "אבל הרגשתי את הראש יותר מדי" - ואז התאהב בבלוז.

משום מה הוא הלך ללמוד מוסיקה קלאסית בקולג'. "אוורי דיי שאכטה" - כך הוא מתאר את ימי הקולג' שלו. כשהתבקש בעבודת הגמר להשוות בין שבע סימפוניות של בטהובן, הגיש למרצה שלו שירים שבהם תיאר מה הוא מרגיש כשהוא מקשיב לבטהובן. "קיבלתי די מינוס מינוס", הוא צוחק.

"כל מה שרציתי לעשות זה לשבת בחדר ולנגן בלוז", אומר לויד, "אבל גם כשעשיתי את זה הרגשתי שאני לא מוצא את מה שאני מחפש. ואז ראיתי כתבה בטלוויזיה על בי-בי קינג. המראיין שאל אותו איך הוא בוחר את הנגנים שלו, ובי-בי אמר: אני לא מקשיב לנגינה שלהם. אני לוקח אותם לבר, שותה אתם, מדבר אתם, ואם אני רואה שהם אנשים טובים אני יודע שהם יהיו נגנים טובים. ברגע הזה אמרתי: ‘זהו. מספיק לנגן עשר שעות ביום. אתה צריך לעשות סוויץ', להבין מה זה אומר להיות אדם טוב. לנסות להגיע לעומק של הנשמה. ואז קרה הנס הכי גדול".

לויד מתייחס לפגישה שלו עם הרב קרליבך. זה קרה ב-1993. לויד גר במנהטן והיה במשא ומתן מתקדם עם חברת אטלנטיק על הקלטת אלבום בכורה ללהקה שלו, "The Last Mavericks" ("כמו סטיבי ריי ווהן פוגש את ברוס עם סאונד קצת גראנג'י"). "מישהו הציע לי ללוות את הרב קרליבך, ואמרתי ‘טוב, אני אעשה את זה, אבל אני לא מתלהב מרבנים וגם לא ממוסיקה יהודית'. הקשר היחיד שלי ליהדות אז היה שידעתי שסבתא שלי היתה שומרת מצוות".

הפגישה עם קרליבך הפכה את עולמו של לויד. "קודם כל הוא נתן לי חיבוק גדול, שאני לא שוכח עד היום", הוא מספר. "הרגשתי שאני עומד מול אדם שאוהב את כל העולם. וגם נדלקתי על המוסיקה. הגרעין של הבלוז, שמעתי אותו גם בניגונים. הצליל הזה של הנשמה שתקועה בגוף ורוצה כבר להשתחרר ולצאת - אתה שומע את זה אצל בי-בי קינג ואתה שומע את זה בניגונים של הבעל שם טוב".

הרב קרליבך נתן ללויד קלטות מהופעות ישנות שלו, ולויד לא ידע את נפשו כשהקשיב להן. "אני לא מבין יידיש, אבל כל מלה נגעה בי", הוא מספר. "הוא שופך את הלב שם. זה שיא של בכי ושיא של שמחה. מישהו ששומע את זה ולא בוכה צריך לעשות בדיקת לב". אחרי שבוע הוא הודיע ללהקה שלו שהוא פורש, ואחרי כמה חודשים הוא מצא את עצמו בישיבה בירושלים. "אני עושה סוויצ'ים מהר", הוא אומר.

בישראל לויד התחתן, הקים משפחה, עבר להתגורר בבית שמש, שם הוא חי כיום, והחל להופיע פה ושם. הפרנסה הכי טובה שלו בשנותיו הראשונות כאן היתה עם להקה בשם "רבע לשבע" ("קרליבך פוגש את גרייטפול דד") שיצאה לסיבובי הופעות בארצות הברית. ב-2005 הוציא את אלבומו הראשון בעזרת אופיר ליבוביץ' מ"נקמת הטרקטור".

שמו של לויד החל להבהב בחוזקה על הרדאר של חובבי הבלוז בישראל כשחימם לפני כשנתיים את ההופעה של הגיטריסט סנואי וייט בתל אביב. מהצליל הראשון, הוא אומר, "היה חיבור ענק עם הקהל (שבו ישבו בין השאר שלום חנוך והשדרן בן רד, איש 88 אף-אם, שמרבה מאז להשמיע את לויד). היה קסם. אחרי ההופעה כולם קפצו עלי. הבנתי שגנבתי לסנואי את השואו".

לויד הוא באמת פרפורמר בלתי רגיל, וההופעה שלו בפאב של מצפה הילה - מול כמה עשרות חובבי מוסיקה מהיישוב (גלעד שליט לא בא, אף על פי שלויד התפלל שזה יקרה) - היתה לא רק תענוג צרוף מבחינה מוסיקלית, אלא גם חיזיון די נדיר מבחינה אנושית. זה כמובן לא מזיק שהוא גיטריסט מצוין וזמר טוב, אבל הסגולה הכי חשובה של לויד היא האישיות שלו והיכולת המפליאה ליצור קשר עם האנשים שמקשיבים לו ולספר להם את הסיפור שלו. מהבחינה הזאת הוא באמת בלוזניק אמיתי. "זה לא חוכמה, אני בא משם. באמריקה יש מיליונים כמוני", הוא מצטנע. "זה כמו שישראלי ינגן מוסיקה מזרחית בקונטיקט. יחשבו שהוא גאון".

ברגעים הראשונים של ההופעה נדמה היה שהוא שיכור מרוב עראק טורקי משובח ולא יצליח להיות מרוכז, אבל במהרה התברר שאף שהוא שתוי הוא ממוקד מאוד ושולט לחלוטין בסיטואציה. השתייה, כך התברר, היא אמצעי שמאפשר לו להיפתח עד הסוף, להסיר את כל המחסומים ולשפוך את הלב כמו שהוא אוהב. בכמה מהשירים הוא אפילו עזב את הבמה, התיישב על הברכיים של אנשים בקהל - נשים וגברים כאחד - וניגן כשגופו מוטל על גופם. על הנייר זה נשמע מעיק, אבל בפועל זה היה מקסים ומשחרר.

לויד סיפר סיפורים משעשעים (למשל, על השיטה שלו לרמות את השוטרים שעושים לו בדיקת שכרות בכבישים - להטמין את הקשית בתוך הזקן ואז לנשוף), עקץ בכישרון סטנד-אפיסטי מרשים כמה מהאנשים בקהל, ומדי פעם הרצין, כיבה את הצחוק ונכנס לעומקו של הבלוז (למשל בשיר אנטי-מלחמתי שהתפתח לכדי ג'ם-יחיד מעולה של 20 דקות).

אחרי יותר משעתיים וחצי הוא הפסיק עם הבלוזים ועבר לניגונים. השעה היתה כבר אחת לפנות בוקר, ויותר מחצי מהנוכחים, חובבי בלוז יותר מאשר מוסיקה יהודית, הסתלקו לבתיהם. המעטים שנותרו עד הסוף זכו כמובן לחיבוק בסיום ההופעה. "איך תנהג הביתה?" שאל מישהו, ולויד אמר "זה בסדר, הבאתי אתי נהג".

בדרך חזרה מהצפון הוא ישן רוב הדרך, אבל בארבע לפנות בוקר, כשהנהג שלו ירד מהמכונית, הוא נאלץ להמשיך עוד שעה לבדו לבית שמש. למחרת הוא דיווח שכשהגיע לעיר עצרה אותו ניידת. "אבל הם לא הציקו לי. לא הייתי צריך להשתמש בטריק עם הקשית. נס!" 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו