סולן ה"שיינס" לא בטוח תאהבו את האלבום החדש שלהם - מוזיקה - הארץ

סולן ה"שיינס" לא בטוח תאהבו את האלבום החדש שלהם

היא היתה אחת מלהקות המוסיקה האלטרנטיבית האהובות בארה"ב. ואז החליט ג'יימס מרסר לפטר את חבריה. עם צאת האלבום החדש הוא אומר שהוא אינו בטוח שהמעריצים יקבלו בשמחה את השינויים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן סיסאריו, ניו יורק טיימס

פעמון הדלת בביתו של ג'יימס מרסר - בית ויקטוריאני רחב ידיים ומעוצב בטעם ברחוב שקט בפורטלנד אורגון - משמיע צלצול מיושן ורם כל כך עד שכמעט אפשר לגעת בו. כשמרסר פותח את הדלת בבוקר לח לא מכבר מתברר שזה עתה התיישב לאכול ארוחת בוקר עם אשתו ושתי בנותיהם הקטנות. אבל נראה שסולן להקת האינדי-רוק ה"שינס" נלהב לדבר.

הוא מספר בפרוטרוט על ההיסטוריה האדריכלית של הבית ועורך לי סיור כיאה למארח באסם שמאחורי הבית, שנהפך לאולפן הקלטות. אבל כשהשיחה מתגלגלת ל"Port of Tomorrow", האלבום החדש של ה"שינס", הוא מתוודה על כמה חששות שמטרידים אותו. בראש וראשונה, עבר זמן רב מאז האלבום הקודם של הלהקה. אולי עבר זמן רב מדי.

"קלטתי שהאלבום החדש ייצא חמש שנים אחרי האלבום הקודם, ואני זוכר שחשבתי על ‘סטון רוזס' - להקה בריטית שנחשבה כמעט למשיח והידרדרה למעמד של אורח לא קרוא בחמש השנים שחלפו בין אלבומה הראשון (שיצא ב-1989) לשני. "פחדתי", הוא מוסיף.

ה"שיינס"

מעריציו של מרסר רגילים לספקות העצמיים שלו וגם לחמימות שהוא מפיץ. הלהקה שהקים באלבקרקי ב-1996 היתה לאחת מלהקות המוסיקה האלטרנטיבית האהובות ביותר בתחילת שנות האלפיים, שהתמקדה בנושאים מעניינים תמיד כגון חרדה רומנטית וכאבי התבגרות בצלילים ייחודיים וצורמניים ובשירתו העירומה להפליא של מרסר. כשהלהקה טיפסה לפסגות מסחריות - הקליטה פסקולים לקולנוע, מכרה כמעט שני מיליון תקליטים - היא החלה לייצג נתיב התפתחות של הצלחה שנותר נדיר משהו בתחום האינדי.

מוטיבים צבאיים

אלא שב"Port of Morrow", מרסר, בן 41, מתמודד עם אתגר שעשוי להיות הגדול ביותר שהתמודד אתו אי פעם. מאז השמיעו ה"שינס" את קולם בפעם הקודמת הוא פיטר את שאר חברי הלהקה והקים אותה מחדש כקולקטיב קבוע למחצה של מקצוענים משופשפים, וגם התרחק עוד יותר מהמקורות המחוספסים של ה"שינס" באלבום אקלקטי ומופק היטב. האם יקבלו מעריציו את השינויים בשמחה?

האלבום החדש, שהפיק גרג קרסטין (שעבד עם לילי אלן ועם "The Bird and the Bee") לצד מרסר, מכיל כמה רגעים מוכרים ומרגיעים, למשל כשמרסר מגיע לקצה העליון והחריף של קול הטנור שלו בסינגל הראשון, "Simple Song", וכשהגיטרה משמיעה משב סוחף בסגנון מוסיקת גולשים ב"For a Fool". אבל יידרש זמן כדי להתרגל לשיגיונות החדשים יותר במרקם - מוטיבים צבאיים, מקצבים בהשראה ברזילאית.

מרסר, שגם מנגן בגיטרה, מבהיר שהוא מתכונן לביקורת. יש לו תשובה מוכנה לשאלה אם ה"שינס" ללא חברי ההרכב המקורי - ג'סי סנדובל בתופים, מרטי קרנדל בקלידים ודייב הרננדז בגיטרה ובבס - היא עדיין ה"שינס".

"התחלתי את הדבר הזה בחדר שלי בתור פרויקט הקלטות, ובמידה מסוימת זה מה שהוא היה תמיד", הוא אומר. "המהות האמיתית שלו היא ההקלטות. המהות האמיתית שלו היא מימוש החזון האסתטי שלי בכל דרך אפשרית, ומציאת דרך להביא את החזון הזה להופעות". חברי ה"שינס" בגרסת ההופעות הם הגיטריסטית ג'סיקה דובסון, שניגנה עם בק; הבסיסט יוקי מאתיוס מלהקת "קריסטל סקאלס"; ג'ו פלאמר, המתופף של "מודסט מאוס"; וריצ'רד סוויפט, יוצר ומפיק אינדי מבוקש.

ה"שינס" החלה כמיזם סולני של מרסר, אבל ב-2001, כשיצא אלבום הבכורה שלה, "Oh, Inverted World", התגבש בה הרכב של נגנים, והתקשורת אימצה את הלהקה וראתה בהם חדשנים רגישים עם נטייה קונדסית. באלבום הראשון ובאלבום שאחריו, "Chutes Too Narrow" (2003), שהתקבל בתרועות לא פחותות, הלהקה נשמעה לעתים עדינה ולעתים סוערת, אך מעולם לא איבדה את המלודיות הנעימה שלה. השירה הכמעט פאלצטית של מרסר היתה צרודה הן כשהנושא היה עונג והן כשהנושא היה פחד.

עטיפת האלבום

הסאונד של הלהקה חרג מעט מגישת הרטרו המינימליסטית שסחפה את הרוק האלטרנטיבי בתחילת שנות האלפיים עם להקות כמו הסטרוקס והווייט סטרייפס, אבל המוסיקה מצאה לה הד. רובין הילטון מאתר המוסיקה של רשת השידור הציבורית האמריקאית אן-פי-אר אומר שהאלבומים המוקדמים של הלהקה עסקו בנושאי פולחני מעבר קלאסיים על רקע הדיסוננס שאיפיין את התרבות האמריקאית לאחר פיגועי 11 בספטמבר (הערוץ נתן את חסותו להופעה של ה'שינס' שהתקיימה לא מכבר בניו יורק, לקידום יישום האייפד החדש שלו).

"הלהקה היתה לפסקול תקופת המעבר העצומה הזאת", אומר הילטון. "בני דור האיקס הגיעו לשנות ה-30 לחייהם, ודור ה-Y התחיל לעמוד על דעתו, והמוסיקה נתפשה כמעין מאבק בפני עצמו, מין התחבטות בשאלות כמו ‘מי אני הולך להיות? מה אנחנו אמורים לעשות עם החיים שלנו?'"

שירי האלבום "Port of Morrow" ממשיכים לעסוק במערכות יחסים קשות וברבדים של בחינה עצמית וספקות עצמיים, אבל יש בו גם בגרות חדשה, שלדברי מרסר הוא רכש עם ההורות. הוא מתבונן בבנותיו, בנות שנתיים וארבע, המסיימות את ארוחת הבוקר המורכבת מפירות טריים ורצות לשחק, ואומר שהאבהות הכריחה אותו לחפש השראה במקורות שמחוץ לעצמו. כמה מהשירים החדשים אפילו עוסקים בעניינים אקטואליים. "The Rifles Spiral", הפותח את האלבום, הוא סיוט של מלחמת דתות במזרח התיכון, ו"No Way Down", שיר שמזכיר את המוסיקה של בק ומפתיע באופטימיות שלו, נכתב לאחר שקרא כתבה על עובדי קבלן. שיר הנושא של האלבום, המסיים אותו, הוא הרהור עגמומי במוות.

"האהבה שלי לילדות שלי כל כך חזקה ומציפה עד שהיא משנה את נקודת המבט", הוא אומר. "הדברים הקשים שמתרחשים בעולם נראים פתאום חדים ומלאי חיים. פתאום אני יכול לדמיין בתחושה רגשית עזה מה קורה בסוריה כשמפציצים שכונה שמשפחות שלמות מנסות להסתתר בה וילדים מתים. לפני שנולדו לי ילדים לא חשבתי על המוות כל כך הרבה". דאגות המבוגרים האלה לא היו בגלגול המוקדם של ה"שינס", ולגרסתו של מרסר, התמוטטותה של הלהקה מתאימה לדפוס הרגיל בעולם הרוק: הצלחה מהירה, סכסוכים פנימיים ופאניקה. ב-2004, כשהמוסיקה של הלהקה ליוותה בהבלטה את הסרט "גרדן סטייט", הלהקה כבר החלה לחרוג מגבולות חוג האינדי, וב-2007 דורג אלבומה השלישי, "Wincing the Night Away" - שמרסר הקליט לבדו ברובו הגדול - במקום השני בטבלת מכירות האלבומים בארצות הברית. מרסר, שאינו מסתיר את נטייתו לנוירוטיות, החל לכרוע תחת הנטל.

"יש לחץ שמתלווה לתחושה שכל דבר הוא עניין גדול", הוא אומר. "אני זוכר שחשבתי שאני צריך לשרוד אחרי ה'שינס'. לא ידעתי ממה אוכל להתפרנס בלי הלהקה, אבל הרגשתי שאני לא רוצה להמשיך עם ה'שינס' עכשיו".

מחוץ לטריטוריה

מרסר השתוקק לשינוי והחל להקליט עם בריאן ברטון, המפיק המוכר בשם דיינג'ר מאוס. הם קראו לעצמם "ברוקן בלס", ערכו ניסויים במוסיקה אלקטרונית מעוותת והוציאו אלבום בשם זה בתחילת 2010. כמו האלבום ההוא, גם "Porf of Morrow" הוא ברובו אלבום אולפן: קרסטין מנגן בכלים רבים, ומתארחים בו אורחים כגון ג'נט וייס, לשעבר המתופפת בלהקת האינדי סליטר-קיני (קרנדל והרננדז כבר אינם חברי ה"שינס", אבל גם הם מתארחים באלבום).

קרסטין מספר שעודד את מרסר לפנות לכיוונים חדשים, גם אם פירושו של דבר שיסטה מהטריטוריה המוכרת של ה"שינס". כמו המוסיקה של "ברוקן בלס", האלבום גדוש סינתסייזרים גועשים, ובשירים כגון "Simple Song" ו"No Way Down" ההפקה בסגנון שנות ה-80 מציבה את המקצב במקום בולט וזוהר.

"להקה צריכה להשתנות ולעשות מהלכים נועזים, אבל לא לגרום למאזינים תחושת זרות", אומר קרסטין. "מפעם לפעם הייתי בודק מה דעתו של ג'יימס, הייתי שואל אותו, ‘זה לא מפריע לך?' הוא היה נלהב מזה ואמר, ‘אני חושב שזה התקליט הכי טוב שעשיתי אי פעם', ולכן פשוט הלכנו על זה".

מרסר נכנס לאסם שבחצר האחורית, שמגובבים בו גיטרות ישנות, מקלדות וינטג' ואביזרים כגון צנצנת "חמאת מחיאות כפיים" באולפן - בדיחה על הקושי שבהקלטת מחיאות כפיים - אך קודם לכן הוא מבהיר שלמרות השינויים, ה"שינס" הם עדיין ה"שינס", ושהוא עדיין מתייחס אל עצמו בביטול כתמיד.

"השירים האלה הם בדיוק בתחום של הדברים שאני יודע לעשות טוב מאז ומתמיד", הוא אומר. "לכן אני מקווה שאנשים ישמעו אותם ויגידו, ה'שינס' חזרו', ואני מקווה שהם יעזרו לבסס את המעמד שלנו כלהקה לגיטימית שעושה מוסיקה לגיטימית". "וגם שיכבדו אותנו", הוא מוסיף, ומשתתק לרגע. "במידה מסוימת".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ