בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

עטיפת אלבומו החדש של גבע אלון מציגה את הזמר כדמות קטנה ומרוחקת הניצבת בבגדיה בתוך אגם. האווירה משדרת שלווה דוממת, האור קורן בגוני כחול-אפרפר, ונדמה שהעטיפה מזמינה את המאזין/המתבונן לצלול לתוך היריעה הרחבה והמימית שהיא פורשת לפניו, להתמזג עם הטבע הנדיב והיפהפה הזה.

אלא שמשהו מפריע. כשמביטים באלון עומד עם הג'ינס שלו בתוך המים, הדבר הראשון שעולה במחשבה הוא לא "וואו, איזה יופי", אלא "נקווה בשבילו שהצילומים לא התקיימו בינואר". הפרטים הקטנים, הנסיבתיים, מסלקים את האידיליה המיוחלת.

במידה מסוימת זה מה שקורה גם בזמן ההאזנה לאלבום. אלון מבקש לאחוז בידו של המאזין ולקחת אותו למסע רב משמעות בתוך הנופים המוסיקליים של האמריקנה הגדולה מהחלומות, שבהם משתקפים הנופים הפנימיים של נשמתו. יש במסע הזה כמה תחנות יפות מאוד, מרהיבות אפילו, ואין ספק שהמדריך יודע את עבודתו היטב. ובכל זאת, אם לשפוט על פי החוויה שלי, המאזין לא מתמסר ולא מזדהה. הוא משקיף על המראות שאלון מציג לפניו מבעד למשקפיים מעט מסויגים, שבחלק מהמקרים אפילו הופכים את הנופים החיים לגלויות.

גבע אלוןצילום: קארין אלון

"In the Morning Light" הוא אלבומו הרביעי של אלון. האלבום הראשון, שיצא ב-2006, הציג אותו כמוסיקאי המוכשר ביותר בקבוצת הזמרים הישראלים הצעירים ששרו באנגלית ובחרו במרחבים האמריקאיים כזירת הפעולה הנפשית-יצירתית שלהם. גיטריסט מובחר, זמר מצוין, מלחין מחונן - אלון אחז בכל הסגולות והצליח לנסח קול מובחן על אף העובדה שפעל בתוך שדה אמנותי שנחרש על ידי גדולי הדור של המוסיקה האמריקאית.

האלבום השני של אלון, שיצא ב-2007, כלל כמה שירים מפוארים והבהיר שאלון יודע את דרכו גם בתפאורה מוסיקלית יותר חשמלית מאקוסטית. האלבום השלישי, מ-2009, חזר אל הצליל האקוסטי (עם שריטות חשמליות), ואף שגם בו היו כמה שירים יפים מאוד, לא היה בכוחם להפיג את ההסתייגויות שהחלו להיווצר אז משמרנותו המוסיקלית של אלון ומהשילוב הבעייתי של תמימות ורצינות תהומית שקיים בדרך כלל בטקסטים שלו.

האלבום החדש נפתח בשיר יפה מאוד, "The Great Enlightenment", שממחיש את יכולתו של אלון לעשות את הבלתי אפשרי כמעט ולקושש הפתעות מלודיות והרמוניות בתוך הז'אנר השחוק שהוא פועל בו. הרגע המפואר של השיר הוא זה שבו אלון יוצא לסולו גיטרה בלתי וירטואוזי בעליל: הוא מנגן שלושה צלילים בלבד, ומה שמעניק להם תוקף עז הוא הסאונד היפהפה של הגיטרה והמהלך ההרמוני המקורי שמונח מתחת לסולו התמציתי. זה לא סולו של גיטריסט אלא סולו של מלחין, ואלה בדרך כלל הסולואים הכי טובים.

הלוואי שאפשר היה לדווח ש-"In the Morning Light" משופע בגילויים כאלה של מקוריות עזה בתוך שמרנות עזה לא פחות. אני שמעתי גילויים כאלה בשירים מעטים בלבד: "Valor Girl", "Grey Herons" (בעיקר בפריצה מלאת העוצמה מהבית לפזמון), "Rock All Night" שחותם את האלבום, והשיר הפותח שכבר הוזכר. בכל יתר השירים המוסיקה נשמעה לי כמו אימוץ רהוט ומקצועני, אך לא מקורי, של שפת הפולק-רוק הקליפורני השמשי והרוק הדרומי הקשוח יותר.

אולי המרכיב המקורי בכל החבילה אמור להיות הטקסטים של אלון? אולי הם אלה שיעניקו לשירים תוקף של סיפור אישי מרתק? אלון ללא ספק כיוון לשם. הטקסטים שלו מקרינים תשוקה גדולה וחושפים חיבוטי נפש ונדודי מחשבה. אבל גם מבחינה טקסטואלית, כמו באלבומיו הקודמים, אלון מאמץ בזרועות פתוחות מדי את השפה של המרחבים האמריקאיים, עם כל ה-Highways וה-Meadows וה-Canyons וה-Creeks שלה, ולא רק שהוא לא מצליח לנסח סיפור אישי מעניין בתוך השפה המיתולוגית הזאת, הוא גם מדבר בטון רציני להחריד, שלעתים יכול להיעשות קצת מעיק.

The Great Enlightenment - גבע אלון

מאחר שגם השירים הפחות טובים של אלון הם שירים יציבים ומהנים מוסיקלית, ומכיוון שהם מבוצעים ללא דופי (למעט אנפוף יתר של אלון בחלק מהשירים), אין שום סיבה להתלונן. אבל למי שחושב שאלון מסוגל לייצר אלבום עם רצף של שירים מעולים, שיאפילו על הקיבעון האמריקאי השמרני שלו, מותר להתאכזב במידת מה מ"In the Morning Light" ולקוות שבאלבום הבא יתלבש לו אקורד עמוק ומשכנע יותר. *

גבע אלון - "In the Morning Light". 2 vibes ולב גרופ מדיה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ