ג'וני שועלי ואמיר פרי עושים שקט

האחד אתאיסט, האחר חזר בתשובה. האחד מעודכן בכל הנעשה במוסיקה, האחר כמעט אינו מתעניין בה. חברי הצמד החדש "פרופס", חוזרים אל הסאונד שאהבו בצעירותם

אורי זר אביב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי זר אביב

"ג'וני הוא אמן אמיתי, בן אדם שיושב בבית וכותב שירים. גם את הדיכאונות כשצריך, לא כמוני עסקן של מוסיקה. אני לא מתבייש להגיד את זה", מעיד המוסיקאי אמיר פרי עליו ועל חברו ג'וני שועלי, שותפו לצמד מוסיקלי חדש ומסקרן "פרופס".

שועלי שר שניים מלהיטי הרדיו הגדולים ביותר של שנות ה-90, "לעתים" (מה את מבינה)" של להקתו אז "רעש" ו"עכשיו" (אל תחפשי משמעויות בשמים). ב-1995 יצא אלבום הסולו הראשון שלו "האלף ואחד". מאז הוציא שני אלבומים נוספים: "האיש של המסיבות" ב-2003 ו"צעיר, חופשי ואנוכי" ב-2010. פרי, שהיה מתופף וחצוצרן בלהקת "פורטרט", הוא די-ג'יי מבוקש, אבל עיסוקיו בתחום נפרשים גם לתחום ההפקה והעריכה. הוא היה עורך מוסיקלי ברדיו, הפיק מוסיקה שלו ושל אחרים וכיום יוצר מוסיקה למשחקי מחשב ולתוכניות טלוויזיה ("ארץ נהדרת"). וכן, הוא בנו של ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי.

את שועלי, אז נער מגבעתיים, הכיר פרי שגדל בנתניה כשבעצמו היה בן 15. כבר אז היה פרי די-ג'יי במועדון פינגווין. "היינו פינגוויניסטים רציניים", אומר שועלי, שהיה סולן בלהקת "רעש" בשנות ה-90. "היינו במועדון עוד בתקופה שהיה ‘ניו וייב' ולפני שנכנס לעידן הפורטיס והרוק שלו. אנחנו מהפינגווין של הקוקאין, של המדוכאים והמופנמים". השירים של "פרופס" הם בשבילם חזרה מסוימת אל המוסיקה שעליה גדלו והיא מושפעת מסאונד אורבני ומלהקות גל חדש ודארק אייטיז.

פרי ושועלי, באמצע שנות הארבעים לחייהם, הם כיום אנשי משפחה, הורים לילדים. פרי אתאיסט מוחלט ("אצא מהארון לפני שאחזור בתשובה"). שועלי, לעומת זאת, חזר בתשובה לפני כ-20 שנה ומאז חובש כובעים. פרי מעודכן בכל הנעשה בעולם המוסיקה, אפילו מעודכן מדי בדברים שלא מעניינים אותו. שועלי, בניגוד לו, אינו מתעניין כל כך במה שמתחדש בחוץ.

אמיר פרי (מימין) וג'וני שועליצילום: דניאל בר און

מי הנערה הזאת

"נערת ג'יימס D", סינגל ראשון של "פרופס" יצא לפני כחודשיים. פופ אלקטרוני רקיד, שמעיד רק במעט על שאר השירים של ההרכב שיושקו בהופעה מחרתיים במועדון רדיו אי-פי-ג'י-בי בתל אביב.

את דרכם היצירתית המשותפת החלו בגיל העשרה בלהקת "חומר נפש" עם אבשלום כספי (שאחר כך הקים עם ערן צור את "כרמלה גרוס ואגנר") ועם דורון סולומון (כיום עורך וידיאו בערוץ 2). שועלי ופרי הקליטו יחד שוב באלבומו של האחרון, "בממלכתי", מ-1998. שועלי שר בו בשיר אחד. ב"פרופס" הם מקליטים לראשונה מוסיקה המשותפת לשניהם.

בניגוד לרוב השירים שמופיעים בשלושת אלבומי הסולו שלו, שועלי אומר שב"פרופס" כמעט ואין שימוש במלה "את". עם זאת, המלה "היא" חוזרת על עצמה בכמה מן השירים ובאה לתאר טיפוסים עירוניים באופן כללי. ב"נערת ג'יימס D", הדובר בשיר מספר על אשה שהיה יכול להתאהב בה. "זו דמות שאוהבת אמנות, מוסיקה, ספרים וסרטים טובים. באיזשהו מקום היא דומה לי. היא יכולה להיתפש כמתנשאת, אבל אני מתחבר אליה".

גם שם השיר מעיד על נערה שיכולה להיות כל מיני דמויות, כזאת שתולה פוסטרים של ג'יימס דין, או מעריצה את ריצ'רד די ג'יימס, שמו האמיתי של אמן האלקטרוניקה האקסצנטרי הידוע בשם הבמה "אפקס טווין". שועלי מכחיש שהיא קשורה לתקופה או לסגנון מוסיקלי. "זו לא דמות משנות ה-90, ה-70 או ה-60", הוא אומר.

"זה גם לא אלבום של סינגר-סונגרייטר", הוא מוסיף. "השירים לא נכתבו על גיטרה אקוסטית, לעומת רוב מה שעשיתי עד היום". פרי מספר שאמר לשועלי "אין, גמרנו עם הג'וני הישן" ובכוונתו ש"פרופס" היא לא עוד תקליט של שועלי, אלא משהו לגמרי משותף לשניהם ולניגודים הקיצוניים שביניהם. "היה לי חשוב לשמור על ההפקה, שתישמע לא אפויה מדי, שתהיה פופית".

פופיות הוא עניין יחסי. כאשר השניים מדברים עליו נדמה שהם חושבים על הפופ שהם עצמם אוהבים ולאו דווקא מה שנתפש כיום כפופ מסחרי. פרי, שלדבריו היה לוקח לאי בודד דיסק של ‘דוראן דוראן', טוען כי המוסיקה של "פרופס" לא מיועדת להשמעות ברדיו. שועלי חולק על כך.

לעומת פרי שעובד בתחום, שועלי מעיד על עצמו שהוא כבר פחות איש של מסיבות. "זה מכמה סיבות, כי אני שומר שבת מאז ש'רעש' נוסדה, או כי כשאני כבר כן בא למסיבה אז אני שומע מין פופ כזה שלא מדליק אותי. אני לא מתחבר לכל ה'שאפלים' האלה".

אבל לדברי פרי כשמדובר במוסיקה ששועלי באמת אוהב, הוא מתנהג אחרת לחלוטין. כדוגמה הוא נותן את הופעתו של בסיסט להקת "ניו אורדר" לשעבר, שהתקיימה בתל אביב לפני כחצי שנה. "היית צריך לראות אותו בהופעה של פיטר הוק, כולו מפזז מצד לצד, שיכור. אפילו לי אין עדיין את הפתיחות הזאת, על אף כל השנים שלי במועדונים".

האם יש ב"פרופס" המשכיות לאלבומו של שועלי "האיש של המסיבות"? "כן", הוא עונה, "זהו אפילו השיר הראשון שנבצע בהופעה. ‘האיש של המסיבות' הוא תקליט שמתאר סצינת מסיבות מסוימת. עשיתי אותו לבד עם עצמי".

אמרתם לאחרונה שבתל אביב אין יותר מועדונים. מה זאת אומרת אין?

פרי: "מה יש לך היום, את הבלוק, בסדר אבל מה עוד, האומן 17? זה לא נחשב מועדון אם הם מביאים פעם בעשר שנים איזה די-ג'יי שווה. היום הכל זה דאנס-ברים עם כניסות חינם".

"אבל אמיר", קוטע אותו שועלי בחיוך, "גם אנחנו אף פעם לא שילמנו כניסה למועדונים. תמיד הגענו ממש מאוחר ונכנסנו חינם".

פרופס - נערת ג'ימס D

מבט מלא רחמים

זהו לא אלבום של שירי אהבה. הוא צופה ממקום מופנם החוצה ומתאר טיפוסים מודרניים ומלנכוליים, מהסוג שכן רוקד כשעצוב. השירים גורמים למאזינים להזיז את הגוף, אבל אינם מתאימים למסיבות. שועלי ופרי מסכימים כי בתקופה של רשתות חברתיות ועודף מידע קשה לקהל לעכל אלבומים שלמים, לכן הם מוציאים תחילה אי-פי ובו ארבעה שירים.

המבט מלא הרחמים של שועלי על בני אדם בולט בשירים. "לשטוף מדרגות", השיר הראשון באי-פי, מספר על בחורה שכל שנותר לה לעשות הוא לנקות מדרגות אחרי לילות חוזרים ונשנים של בליינות, שבהם היא מנשקת כל דבר שבא ליד, לבושה בחולצה לבנה שקופה ומחכה לאביר שיבוא לקחת אותה, רכוב על וספה. "את רואה את עצמך כתוצר של הטבע/ ולוקחת כדור להרגיע הכל/ הולכת לישון כי הראש מתפוצץ לך/ ובערב צריך עוד לשטוף מדרגות". אף ששועלי פונה אליה כ"את" נדמה כי הוא מתכוון לתל-אביבים נפוצים.

שיר נוסף, "לב של אבן", מספר על אהבה חד צדדית קרה וחולה. על אדם שאינו מחזיר אהבה. הוא לוכד אותה והיא אינה רוצה או יכולה להימלט. הוא "מתפשט כמו מגיפה" ואז שוכב אתה. בשיר "האדמה רועדת" הדובר עוסק בחוסר האונים של האדם נגד אסונות טבע, כאשר אסון הטבע הגדול מכל היא בדידותו של האדם. השיר האחרון אטי יותר מקודמיו והוא מופשט ומדכא. החצוצרה, על הביט האלקטרוני, מזכירה את שיריה האפלים של להקת "לג'נדרי פינק דוטס".

מדוע בחרו לקרוא להרכב "פרופס", שפירושו אביזרים נלווים בתיאטרון או בקולנוע? "שיחקתי תפקיד משנה בסרט ‘הערת שוליים'", מסביר שועלי. "גילמתי שם טכנאי סאונד בטלוויזיה שצריך לדחוף לבראבא יד מתחת לחולצה כדי להכניס לו מיקרופון. הסצינה צולמה באולפן אמיתי והיה שם עובד של המקום שהתעצבן בכל פעם שבראבא זרק את המיקרופון כי הוא יקר מאוד. הוא כל הזמן צעק עלינו ‘זה לא פרופס! זה לא פרופס!" בעקבות זאת חשב שועלי על השם וגם על כך שצריך לקחת דברים בפרופורציה. "לא נתלה את עצמנו רק כי השירים שלנו דיכאוניים אבל גם לא נתלבש בבגדים זוהרים כי הם פופיים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ