"סימפל מיינדס" מנסים לחזור לשורשים

חברי הלהקה רוצים להתנתק מהדימוי של להקת איצטדיונים. האם יצליחו לעשות זאת עם מארז של חמשת האלבומים הראשונים וסיבוב הופעות חדש?

גרהאם תומסון, גרדיאן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים2
גרהאם תומסון, גרדיאן

יום אחד לפני כשנתיים ניגש נגן צעיר ואלמוני אל ג'ים קר בחדר חזרות בגלזגו והחל לנזוף בו בהומור. "הוא אמר, ‘אתם איבדתם את זה, בנאדם, בזה שאתם עושים כל כך הרבה להיטים, מופיעים בכל כך הרבה אצטדיונים. בחיים לא הייתי עושה את זה'. אמרתי לו: ‘שמע, יכול להיות שאף פעם לא תעמוד בפני הדילמה הזאת!'" קר צוחק. "נחמד שיש אפשרות בחירה, לנסות ולראות לאן זה מתפתח. אבל אני מבין שחלק גדול מהקהל שלנו ראה בזה סטייה גדולה מדי".

הסולן של "סימפל מיינדס" נראה מטופח בז'קט אפור ובחולצת וי שחורה, לוגם מים במלון במערב לונדון, קשה להאמין שהוא מוטרד ממה שהעולם חושב עליו. אבל הוא מוטרד מזה מעט. קר ממהר להזכיר שפעם, לפני ש"סימפל מיינדס" מילאה אצטדיונים בטקסטים נפוחים ובשירי-הימנון ארכניים, זו היתה להקה פנטסטית ממש.

חמשת האלבומים הראשונים שלה (אם מחשיבים את "Sons and Fascination" ואת "Sister Feelings Call" מ-1981 כיישות אחת) יוצאים בימים אלה במארז חדש והם נשמעים נהדר: שילוב מטריד, עכשווי במפתיע, של קראוטרוק (רוק מתקדם מגרמניה), ארט-רוק ומוסיקת דאנס אלקטרונית קשה מבית היוצר של להקה שעברה תהליך של אבולוציה מואצת.

"סימפל מיינדס". לא מתחרטיםצילום: גטי אימג`ס

בובי גילספי מדבר בהתלהבות על ה"דיסקו האירופי הקשה" באלבום השני שלהם, "Real to Real Cacophony". האסתטיקה המעוקמת והמנוכרת של האלבום הבא, "Empires and Dance", אומצה בידי "מאניק סטריט פריצ'רס" ב"The Holy Bible".

אמנם בהמשך תויגו "סימפל מיינדס" בתור "יו-2 הסקוטים", אך דווקא הלהקה האירית היא שביקשה לחקות את הזוהר האקסטטי והעוטף של "New Gold Dream" מ-1982 באלבומה "Unforgettable Fire". "הקדמנו את יו-2 בשלושה אלבומים", אומר הגיטריסט צ'רלי ברצ'יל, שבשרשרת הזהב ובז'קט המודפס שלו נראה כמו כוכב רוק בגיל העמידה, הרבה יותר מקר. "ערכו בינינו השוואות מבחינת המעמד והגודל, אבל אני לא חושב שהיה בסיס להשוואה, אין להקות שונות יותר".

מיתוג מחדש ואריזה מחודשת אינם יוצאי דופן בימים אלה, אבל תשוקתם של חברי "סימפל מיינדס" לשחזר את העבר עמוקה יותר. בכל הופעה בסיבוב ההופעות החדש הם ינגנו חמישה שירים מכל אחד מחמשת האלבומים הראשונים, כולם קטעים שהוקלטו לפני 1982. ברצ'יל עולה על גדותיו מהתרגשות, ואילו קר זורח כשהוא חושב על ביצוע שירים נשכחים כגון "Today I Died Again". "אי אפשר לחזור אחורה", הוא אומר, "אבל אפשר לאמץ את הרוח הישנה. אנחנו מרגישים מחויבים לשפוך אור על החומר הזה כי הוא טוב, אבל גם כי כך אולי גם יתגלה פן מסוים של ‘סימפל מיינדס', שהיה נסתר או שהתעלמו ממנו".

קר וברצ'יל ושאר החברים המקוריים של הלהקה יקדישו את 2012 לקריאת תיגר על הנחות מוטעות. "חושבים שכל מה שיש לנו זה שירי-הימנון ומחוות גדולות, אני רוצה לתקן את הרושם הזה", אומר ברצ'יל. "יש לנו הרבה מוסיקה רצינית וקודרת".

ביתן המראות

"סימפל מיינדס" נוסדה בגלזגו ב-1977 ובימיה הראשונים חשה קרבה ל"סואסייד" ל"ג'וי דיוויז'ן" ול"קאן". חברי הלהקה רצו שג'ון קייל יפיק את אלבומם הראשון, אבל הוא "נעשה קוקו", אומר קר. בסופו של דבר, "Life in a Day" הציג אותם כלהקת גל חדש מלוטשת, לאו דווקא מקורית. "חברת התקליטים חשבה שזה מי שאנחנו", אומר קר. הוא זוכר שהקשיב ל-"Unknown Pleasures" של "ג'וי דיוויז'ן" במיניבוס של הלהקה. "היתה לי תחושה כזאת (הוא אוחז את ראשו בשתי ידיו ונוהם): ‘אנחנו ה'בומטאון ראטס'! לעזאזל!' היינו צריכים לחזור מהר לקטע של חיפוש. בתוך שישה חודשים הקלטנו את ‘Real to Real Cacophony'".

אפשר לומר הרבה דברים על האלבום השני, אבל הוא בהחלט לא מזכיר את "בומטאון ראטס". להקשיב לו זה כמו ללכת לאיבוד בביתן מראות בלונה פארק: תערובת מאולתרת למחצה של מוסיקת עולם, אלקטרו-פאנק קודר, פוסט-פאנק נועז וקטעים אינסטרומטליים ניסיוניים. "Empires and Dance" הוא טוב יותר אפילו, אלבום שעושה שימוש בסקוונסרים ובמרקמים תעשייתיים ויוצר יומן מסע מטריד בסגנון דיסקו-רוק. בסיבוב הופעות באירופה עם פיטר גבריאל, בתקופה של פיגועי טרור וכנופיית באדר-מיינהוף, קר "פשוט השתגע". "עברנו בנופים מדהימים והראש שלי היה מלא סרטים, ספרים ודמויות", הוא אומר. "חברות בלהקה זו מציאות-על. צריך להמציא מיתוסים. בתור הזמר זה התפקיד שלי. מהדבר הראשון בבוקר ועד הדבר האחרון בערב, הראש שלי היה מלא בזה".

במה עוד הם היו מלאים? הם נשמעים מלאי אדרנלין באלבומים האלה. "היינו מלאים בספידים", מהנהן קר. "השתגענו על זה. נסענו לרוקפילד עם 20 גרם. לא אהבנו לישון. גם לא לאכול. זה השתנה! אלה היו שנתיים-שלוש מסוחררות, אבל זו לא היתה תקופה אפלה. זה היה עניין תמים, של צעירים".

כשאנשים אומרים שהם אוהבים את "סימפל מיינדס הצעירה" הרמיזה ברורה: הם היו להקה טובה שסרחה. אחרי "New Gold Dream" הם נהפכו למשהו אחר לגמרי. דרק פורבס, שהבס האינטנסיבי והמעגלי שלו היה מכריע בחשיבותו בסאונד של הלהקה, עזב. המוסיקה נעשתה יותר כוחנית, פחות מסקרנת. השיר "Don't You Forget About Me", שהוקלט לסרט "מועדון ארוחת הבוקר", דורג במקום הראשון בטבלאות המכירות בארצות הברית ב-1985 ולאחריו הם הלכו והידרדרו, דרך "לייב אייד", "Mandela Day" ו"Belfast Child", עד שנעשו לא רלוונטיים.

קר מכיר בכך שהגיעו ל"פרשת דרכים. יש לזה המון סיבות, אבל אי אפשר להשוות את 1981 לעידן האם-טי-וי. הכללים השתנו וגם אנחנו השתנינו. אחרי שנסענו לאמריקה היתה תחושה של ‘אתם יודעים מה, אולי ננסה להצליח כאן? למה לא בעצם?"

האם קוצרים הרבה תשבוחות כשיוצאים לרדוף אחר החלום האמריקאי? "כן, זה נכון". הוא מתחרט על זה? "חרטה היא מלה חזקה, כי משתמע ממנה שאתה מסתובב בעולם מלא חרטה, ולא הייתי אומר שזה המצב אצלי. לא הייתי רוצה להישמע כפוי טובה להצלחה, אבל מצד שני הייתי רוצה להיות כן מספיק לומר שאולי לא היינו צריכים ללכת כל כך רחוק. זו תחושה סוחפת כשהלהקה שלך כבר לא שלך, אתם נעשים תעשייה בתוך תעשייה, אבל אני נזהר מאוד מלומר ‘איזה מסכנים אנחנו'. הרי זו פסגת החלומות. רצינו להיות להקה מצליחה ולהופיע בכל העולם, זאת עדיין המטרה שלשמה אנחנו עובדים".

בתקופה הזאת קר התחתן והתגרש, תחילה מכריסי היינד ואחר כך מפטסי קנזיט. הקשר האחרון תרם במיוחד למעמדו ככוכב הצהובונים. "כוכב פופ מתחתן עם כוכבנית", הוא אומר. "שניים במחיר אחד!" אמנם הוא מודה שהוא "פאקינג" מת על אורח החיים של כוכב רוק מצליח, אך מעמדו כסלבריטאי צמרת היה שוחק.

עטיפת האלבום

"אני זוכר שפטסי ואני רבנו ערב אחד", הוא אומר. "היינו מוזמנים לארוחת ערב אצל (הבמאי) מייקל וינר, ארנולד שוורצנגר היה שם, אנשים כאלה, ואני אמרתי: ‘אני לא הולך למייקל וינר'. היא אמרה, ‘אתה לא מבין שזאת העבודה שלי ללכת לארוחה הזאת?' ואני אמרתי: ‘את לא מבינה שזאת העבודה שלי לא ללכת לארוחה הזאת? זה סתם ביטול זמן'. היו קטעים כאלה, אבל עכשיו אנחנו צוחקים על זה".

כבר לא מעודדת

אם הסחות דעת כאלה שחקו עוד יותר את זהות האאוטסיידרים של "סימפל מיינדס", בשנים האחרונות הם מנסים להתחבר מחדש לרוח ההרפתקנות הנושנה שלהם. הם מקליטים עם סטיב הילאג' מגונג, שהפיק את "Sons and Fascination", לקראת אלבום שמתוכנן לצאת בשנה הבאה. יש תחושה שהחזרה לעידן ההוא "פשוט נכונה", אומר קר, ומבטיח שההופעות יהיו "ניסיון אמיתי לשחזר את האווירה ההיא. אנחנו מנסים לשחזר את הסאונד המקורי, אנחנו מתעקשים שהמופע יזכיר מאוד את התקופה. אנחנו רוצים שזה יצליח בשביל עצמנו, אבל גם בשביל אנשים שמחכים בקוצר רוח לשמוע שוב את השירים האלה".

כדי שזה יקרה הוא אולי יצטרך להשתנות קצת. קר לא היה מעולם זמר מרשים מבחינה טכנית, אבל בתקליטים המוקדמים הוא סיפק מוקד אווירתי שקט לאינטנסיביות של המוסיקה. כיום, בגיל 52, נינוח ומאושר, האם הוא יכול לחזור ולהגיש את השירים ההם כפי שעשה אז? "אני צריך לשכוח כל מיני דברים", הוא מסכים. "אני לא אוכל להמשיך להיות המעודדת שנהפכתי להיות, זה לא מתאים כאן. בימים ההם היינו מלאי אנרגיה, העוצמה פשוט נטפה מאתנו וסחפה את הקהל". הוא משתתק לרגע ומשקיף מבעד לחלון. "אני כבר מחכה לראות שוב את האפקט הזה בפעולה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ